פתח דבר

שמו של ספר זה לקוח מהשיר "עלי בריקדות". המקור הוא שיר ביידיש, "אויף דה קנונען", שהיה נפוץ בקרב הפרטיזנים היהודים. מיכאל אשבל, בהיותו בתא הנידונים למוות, עיבד את השיר לעברית. "מריאן", הפרטיזנית היהודיה, הפכה ל"שרה הקטנה", לוחמת האצ"ל האמיצה (פרטים בעמוד 99).
מאז ומתמיד לחמו נשים לצד גברים. בתנ"ך אנו מוצאים את דבורה הנביאה אשת לפידות, שהנהיגה את העם במלחמתו בכנענים, ואת יעל אשת חבר הקיני, שהרגה בחכמה את סיסרא, שר צבא האויב.
בהיסטוריה בת זמננו מן בראוי להזכיר את שרה אהרונסון שהנהיגה, יחד עם חבריה, את המחתרת היהודית "נילי". שרה נתפסה בידי הטורקים וכאשר הרגישה שלא תוכל לעמוד יותר בעינויים הקשים, שמה קץ לחייה. כן יש להזכיר את חנה סנש, שצנחה אל מאחורי קווי האויב הנאצי ולאחר שנתפסה, לא נכנעה ועמדה זקופה בפני כיתת יורים.
בספר זה מובא סיפורן של לוחמות האצ"ל. אכן, אין לתאר את מלחמת האצ"ל ללא איזכור הבנות האמיצות שלחמו כתף אל כתף עם הבנים במערכה לגירוש הבריטים מן הארץ ולאחר מכן במערכה העקובה מדם של מלחמת העצמאות, הגם שעובדה זו לא מצאה את ביטויה בספרי ההיסטוריה השונים. יש לצין כי אחת מהן, אסתר ריאל-נאור, היתה חברת המפקדה הראשית של הארגון ושתיים אחרות היו מפקדות סניפים: ציפורה פרל-פאגלין פיקדה על סניף האצ"ל בצפת, ובלהה אפרת פיקדה על הסניף בראשון-לציון ומואחר יותר - על הסניף הגדול ברמת-גן.
בדרך כלל פעלו הבנות במסגרת החת"ם (חיל תעמולה מהפכני), אולם מספר לא מבוטל פעל גם במסגרת הח"ק (חיל הקרב), ו-10 מהן נתפסו בשעת פעולת קרב ונשפטו על-ידי בית-הדין הצבאי לשנות מאסר שונות וארוכות. ראשונה היתה רחל אוהבת-עמי שנידונה למאסר עולם ללא יחס מיוחד. היא ריִצתה את עונשה בבית-הסוהר לנשים בבית-לחם ובמשך חמש שנים היתה היהודיה היחידה בקרב עשרות אסירות ערביות (רוצחות, גנבות וזונות). כיתר האסירות השפוטות, נאלצה רחל לישון על מזרן מרופט שהונח על הרצפה ללא מיטה, וכן ללבוש בגדי אסירה ולעבוד בעבודות שונות שנקבעו על-ידי שלטונות בית-הסוהר (יש לציין כי העצירות המנהליות היו רשאיות ללבוש בגדים אזרחיים וכן לא חויבו בעבודה כלשהי). "מהרגע בו נאסרה ועד לשחרורה, התהלכה רחל כנסיכה בבית-הסוהר. כולם כבדוה והעריצוה לנוכח הגבורה והאומץ הבלתי רגילים בהם קיבלה רחל את מאסרה, את משפטה ואת פסק-דינה..." (דברי צילה עמידרור).
דבורה קלפוס-נחושתן נתפסה אף היא בשעת קרב ונידונה ל-15 שנות מאסר ללא יחס מיוחד, אולם כעבור שנה וחצי הצליחה לברוח מבית-המעצר, חודשים מספר לפני צאת הבריטים את הארץ. (רשימת הבנות שנשפטו בפני בית-הדין הצבאי מצויה בנספח).
בנוסף לשפוטות, נעצרו 87 לוחמות האצ"ל ונידונו באופן מינהלי לתקופות מעצר שונות. בין העצורות היו גם אימהות, שבעליהן נשלחו למחנות המעצר באפריקה, בעוד הילדים הקטנים נשארו בבית ללא הורים. בדרך כלל טיפלה הסבתא בתינוק, מלבד במקרה של אֶמָה גרמנט שלא היתה לה כל משפחה בארץ והיא נאלצה להשאיר את בִיתה התינוקת אצל חברתה (ג'ניה לוין), שלא השתייכה לארגון.
8 בנות נפלו בקרב ושמותיהן הצטרפו לרשימה הארוכה של צעירים שנתנו את נפשם למען הקמתה של מדינת ישראל.
הגורל המשותף והחיים האינטנסיביים במחתרת, הפכו את חברי האצ"ל ל"משפחה לוחמת", לכן אין פלא שחלק גדול מהבנות ניִשאו לחבר בארגון. מתוך מדגם של 171 בנות, 125 מהן (73%) נישאו לאיש האצ"ל, רובן ככולן לאחר הקמתה של מדינת ישראל.
בספר זה ניסיתי להציב יד ללוחמות האצ"ל ואני מתנצל בפני אלה ששמן לא הוזכר, אם משום שלא היה מי שיספר עליהן או משום שלא נמצאו עדויות או כל חומר ארכיוני אודותן. אודה לכל אחד שישלים את החסר או יעיר על טעויות, כדי שניתן יהיה לתקן את הדרוש תיקון במהדורה השנייה.
ספר זה יוצא לאור בזכות יוזמתן ושקדנותן של דבורה נחושתן וצביה בן-חורין. תודה מיוחדת לצביה בן-חורין ושולמית מהולל-פנסו שטרחו ימים ושבועות בחפשן אחר כל פירור של מידע על לוחמות האצ"ל, צילמו את כל המסמכים והביאום בפני המחבר.
תודה לאמירה שטרן וחבר עובדי מכון ז'בוטינסקי, אשר לא חסכו מאמץ כדי לאתר את המסמכים השונים שהיו דרושים לצורך כתיבת הספר.
תודה לפתחיה שמיר (יו"ר ברית חיילי האצ"ל) אשר יחד עם פלג תמיר (יו"ר מכון ז'בוטינסקי) איפשרו את הוצאת הספר לאור.
לבסוף, תודה מקרב לב לרעייתי רחל, שיחד עברנו את נתיב הייסורים של הבירורים וההתלבטיות שהם חלק בלתי נפרד מכתיבת ספר.
כולם יעמדו על התודה והברכה.