נשמעו איומים מצדו [של סנה] על אמצעי חיסול 'המעמד' [כינוי לאצ"ל בפי לוחמיו]. הוחלט להיות זהירים מלהיגרר אחרי פרובוקציה, לעשות את הכל למען מניעת אפשרות של ריב פנימי, אולם אם לא תהיה ברירה - נתגונן, נשיב על כל ניסיון של פגיעה במעשים תקיפים.

הם איימו שיתחילו בפועל להילחם בנו ויעשו בכל האמצעים למען הפסקת מלחמתנו. בקשר עם כך עלול להיווצר מצב רציני, שבאם לא נדע לנהוג בו בתבונה וזהירות, ניסחף לתוך מלחמת אחים", נאמר בישיבת המפקדה הארצית ביום 1.11.44. "לפיכך הוחלט: להוציא פקודה חמורה לכל אנשינו, שלא להגיב על שום מעשה פרובוקטיבי מצד השמאל. אנו נפרסם ברבים את מעשיהם ומאידך נודיע שהננו ממשיכים במלחמתנו כנגד השלטון. אנשינו יהיו חייבים להיזהר בכל צעדיהם ולא להיגרר לתוך התנגשות בין יהודים. לשם כך תתנהל הסברה מקיפה בין השורות, תוך דרישה להישמע לכל ההוראות שתבואנה מצד המפקדה.

ביום הפעולה, בשעות הצהריים, ארבו השניים ללורד מוין, החוזר ממשרדו לביתו. עמו במכונית היו הנהג, השליש והמזכירה. כשנעצרה המכונית יצא השליש כדי לפתוח את הדלת ללורד. אותו רגע קפצו השנים מן המארב ליד הגדר. חכים ניגש בפשטות, פתח את הדלת ביד שמאל וירה שלש יריות ישר במיניסטר. בית-צורי עמד מאחורי המכונית, לחפות על חכים. הנהג זינק לעבר חכים, אבל בית-צורי פגע בו. כל זה נמשך שניות מספר, השניים עלו על אופניים ופתחו בנסיגה. במקרה נזדמן למקום שוטר-תנועה רכוב על אופנוע. לקול צעקותיו של השליש פתח ברדיפה אחר הבורחים. בית-צורי נפגע בכדור שחדר לצלעותיו ונפל. חכים אינו נוטש אותו וחש לעזרתו. עתה מדביקים אותם על גשר בולאק, מכים בהם ואוסרים אותם. הנסיגה נכשלה.
תחילה הם מוסרים שמות בדויים, אך כעבור ימים אחדים הם מודים בגלוי, כי הם שליחי לח"י .

ב-6 בנובמבר 1944 המתנתי יחד עם מרידור ליצחק יזרניצקי ולנתן פרידמן מהנהגת לח"י, כדי לעבד יחד את נוסח ההודעה המשותפת [בתגובה על גירוש 251 העצורים לאריתריאה] ואת פרטי הפעולות המשותפות. יעקב פתח במקרה את הרדיו. והנה ידיעה: בקהיר בוצעה התנקשות בלורד מוין... ראשי לח"י, על אף הסכנה שארבה לנו ועל אף שיתוף -הפעולה בינינו, לא הודיעו לנו דבר על העומד להתרחש.

נעשה מעשה שלא היה בעִתו ושאולי יביא תוצאות פוליטיות חמורות, אולם שום אסון גורלי לא קרה ואין לנו על מה להצטדק. הצלחתנו היתה תלויה בהרבה באהדת היישוב, לפחות אהדת השתיקה שלו, ועתה הדבר ייהרס במידה רבה ... כמובן, במקרה זה לא יבדילו בינינו לבין ה'חורגים' [הכוונה ללח"י], כולנו נצטרך לשאת בתוצאות ואין להימנע מגורל זה ... אולם המקרה הזה מעמיד אותנו בפני הכרח של החלטה סופית בקשר עם היחסים בינינו לבין ה'חורגים'. לא נוכל לסלוח להם, על שהם העלימו מאתנו את תוכניתם זאת, בתקופה שקבענו במשותף תכנית לפעולה אחרת. זוהי רמאות במלוא מובן המילה, ועלינו להסיק מכך את המסקנות. אנו נצטרך להעמיד אותם בפני שתי אפשרויות: 1. עליהם להפסיק להתקיים כגוף עצמאי ולהעביר את כל אנשיהם לפקודת מסגרתנו, או 2. אנו נפסיק אתם את כל הקשרים וכל משא-ומתן על איזו שאלה שהיא. לא יהיה בינינו כל מגע וכל שיתוף. יש לשער שהם לא יקבלו את הצעתנו הראשונה, ולכן נהיה מוכנים למצב של הפסקת יחסים מוחלטת. אנו נפרסם כרוז ובו נודיע שמאמצינו לאיחוד הנוער הלוחם נכשלו. בגילוי-דעת זה נודיע לציבור כי גם עבור המעשה בקהיר אחראים השלטונות, שהביאונו למצב של יחסים כאלו.

החלטנו שלא להודיע דבר, משני טעמים: אחד פורמלי והאחד מעשי. מבחינה פורמלית לא דובר בשיחותינו על פעולות בחוץ-לארץ... מותר היה לפרש את ההסכם כאילו אינו חל על פעולות מסוג זה. אבל הטעם המעשי היה חשוב בעיני יותר: לא היה ספק בלבי, שאם נגלה לבגין את מהות הפעולה ואת מקומה, לא יהסס להביע את התנגדותו המוחלטת וינסה לשכנע אותנו, בשלל נימוקים שידועים לנו מראש, שנבטל את הפעולה. השכנוע והפולמוס בעקבותיו יתמשכו ובסופם לא יקבל אף צד את דעת משנהו. הפעולה תיעשה ואז נעמוד ביחסים שבינינו במצב קשה יותר.

[...] לא שאנחנו חשבנו קודם, אבל יש כאלה אשר חשבו קודם שאין להגיש עזרה לממשלה במלחמה בטרור, שאין יהודי רשאי להגיש עזרה לממשלה במלחמה בטרור. רבים חושבים שחובת האזרח, שמחובתם של היהודים, אם הממשלה אינה יכולה למנוע בעצמה, להגיש עזרה במניעת הטרור. הדבר לא היה בגדר דבר אסור לדעת רבים מאתנו, אם כי היו בתוכנו חברים שחשבו שזה אסור ... עלינו לעקור את הטעות כאילו יש איסור על מתן עזרה לממשלה, וכאילו באמת יש קנוניה חשאית יהודית לחפות על הרוצחים. משום כך מצאנו לנחוץ להוסיף את התביעה הרביעית, לא רק להתיר, אלא לתבוע עזרה למניעת מעשי טרור ולפירוק הארגון ... זה לא אסון אם בחורים ישבו זמן-מה במאסר. זה הרבה יותר טוב מאשר יהודים ייתלו, ויהודים וערבים ואנגלים לא יירצחו בשם העם היהודי ...". זאת ועוד: "בארץ-ישראל", אמר, "אין חיי היהודים כחיינו בגולה ... אנחנו איננו יותר נתינים נתונים לחסדי ממשלה זרה ... המסורת שנולדה בגולה ושנולדה מתוך המצב האומלל של היהודים, נתינים חסרי מגן מפני שליטים זרים, מסורת זו אינה הולמת את מצבנו בארץ [...]

[...] אין לי מוסר כליות למסור אותם למשטרה. אין אני חושב זאת למלשינות; אין זו מלשינות לגבי גנב או שודד, ובמקרה דְנַן זה הרבה יותר מגנב ושודד. לדידי זה פאשיסט, ואין שונא יותר גדול לפועל, ליהודי ולציונות מאשר פאשיסט וצריך לעקור אותו, ואם אני יכול לעקור אותו דרך הממשלה - צריך לעשות זאת ואין זו מלשינות ...". בהמשך הוויכוח העיר משה שרתוק כי "חשבנו על פעולות ידועות עם נשק ביד, אבל לא בתור שיטה... יכולים להיות מקרים של התגוננות, של עמידה על הנפש, לא בתור שיטה של פעולה [...]

עומדות בפנינו שתי שאלות, או יותר נכון שתי אפשרויות שאין מנוס מהן. הראשונה: טרור או מאבק ציוני מדיני. השאלה היא - זה או זה, שניהם יחד לא ייתכנו... והברירה השנייה: ארגוני טרור או ישוב מאורגן, עם מאורגן, תנועת פועלים מאורגנת. ושוב - זה או זה, שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
[...] אין ציבור יכול להשלים עם מעשי רצח, שוד וגניבות בתוכו. לשם כך הקים משטרה וממשלה. ציבור שיש לו שלטון עצמי נוהג כך. ציבור שאין לו שלטון עצמי מוכרח להיעזר לשם כך במשטרה ובשלטון הקיימים מטעם אחרים ...
[...] צוינו לפי-שעה ארבע פעולות, ואני רוצה לעמוד עליהן במלים פשוטות וברורות. נתבענו על-ידי המוסדות העליונים - ההנהלה הציונית והוועד הלאומי - להקיא אותם מתוכנו, ואני רוצה לתרגם תביעה זו לשפת המציאות והמעשה. אם בחור, חבר לכנופיות אלו או תומך בהן, עובד באיזה בית-חרושת או במשרד, נתבעים הפועלים ועובדי המשרד האחרים לגרש אותו ולהרחיקו ממקום-עבודתו ... ובכוונה בחרתי דוגמה קשה זאת; כל מי שקשור לכנופיות אלו, כל מי שתומך בהן - לאו-דווקא אם הוא משתמש באקדח או משליך הפצצה, אלא כל מי שמפיץ את ספרותם ומדביק מודעות שלהם - צריך להיות מורחק ממקום-העבודה ...
הוא הדין אם הוא לומד בבית-ספר - תיכוני או אחר - ולא רק אם הוא עצמו משתתף במעשי רצח ושוד, אלא גם אם הוא מביא את ספרותם הטמאה של הטרוריסטים לנערים, ומפיצה ביניהם. לא זו בלבד שצריכים לקחת ממנו את הכרוזים הטמאים ולשרוף אותם, אלא צריך לגרש אותו מבית-הספר, שידע הוא וידעו אחיו וידעו הוריו, שהציבור מתקומם נגד הפשעים האלה, המסכנים לא את היחיד בלבד, אלא את כלל האומה ...
[...] הדבר השני שנדרש מאתנו: לא לתת להם מקלט ומחסה... נוכח השואה שהטרור וכנופיות הטרור ממיטים עלינו - חייבים אנחנו לומר לכל יהודי בארץ למנוע מחסה ומקלט מכל אנשי הכנופיה ומכל תומכיהם. אני יודע שכאן אנו נתקלים באחד האינסטינקטים המעולים, המשובחים שבתוכנו. זה אינסטינקט אנושי, בייחוד אינסטינקט יהודי. אבל אם איננו רוצים להתאכזר לעם היהודי המתבוסס בכִליונו, איננו יכולים להתחשב כרגע עם רחמנות מזויפת זו. אסור לתת מקלט ומחסה לפושעים אלה המסכנים את עתידנו.
והדבר השלישי: לא להיכנע לאיומיהם! ... עלינו ליצור משטר כזה ביישוב שלא יוכלו לאיים על שום איש. יודרכו כל נער ונערה על-ידי בתי-הספר שהם לומדים בהם, שאם יבוא מהכנופיות לאביו ולאמו לדרוש כסף - ימסור מיד את הדבר למקום המתאים; אם אין הוא יודע שום כתובת - ילך למשטרה ...

אבל אנחנו אין לנו עדיין שום שלטון ... אין לנו עדיין מה שיש לכל העמים התקינים. עוד לא הוקמה המדינה היהודית ואין שלטון יהודי, ולכן במידה שהשלטון והמשטרה הבריטיים מעונינים בביעור הטרור - בבמידה זו אנו משתפים אתם פעולה... אני חוזר ואומר, שלנו יש אינטרס יותר גדול ויותר חיוני בביעור הטרור מאשר לממשלה האנגלית ... [ההדגשה במקור].

לאחר החלטת המוסדות הלאומיים בדבר הסזון התקיימה שיחה (בסוכנות בירושלים) שהשתתפו בה דוד בן-גוריון, אליהו גולומב ואני. יו"ר הנהלת הסוכנות ביקש מאת הרמ"א להטיל את ביצוע ההחלטה על ארגון ההגנה ואליהו נטה לכך. אני התנגדתי משני טעמים: הראשון עקרוני - ההגנה היא ארגון הכוח של היישוב ככלל כלפי חוץ ואין הוא צריך להיות מעורב במאבקים פנימיים; והטעם השני, מעשי - הגוש האזרחי במפקדה הארצית יתנגד לפעולה נגד הפורשים, והַכרעתי נגדם תערער את המפקדה הארצית, את הבסיס הציבורי של ההגנה, ובמקום לפגוע בפורשים, נפגע בעצמנו. לבסוף, נתקבל סיכום לפיו יעשו את הפעולה מתנדבים מקרב חברי ההגנה ומפקדיה, לא בפקודת הפיקוד העליון; הגוף הציבורי הקורא לפעולה ולמתנדבים יהיה ההסתדרות והפיקוד העליון של ההגנה יתיר את ההתנדבות ויסייע ...
בהתייעצות בלתי-רשמית (סנה, גלילי ודורי) נקבעו יגאל אלון ושמעון קוך (אבידן) כמפקדי הפעולה. בהתאם לכך, הזמנתי את יגאל ושמעון לשיחה פרטית, שהתקיימה בירושלים בקפה "חרמון" ברחביה, והסברתי להם את האופי המסובך של התפקיד, המוטל עליהם למעשה, אך לא להלכה, על-ידי הפיקוד העליון של ההגנה, בעוד הסמכות המוסרית למילוי תפקיד זה שאובה מן הועד הפועל הציוני והנהלת הסוכנות היהודית וכן מן ההסתדרות הכללית...