ה"סזון" צייד אחים / יהודה לפידות

חטיפות לשם הסגרה לבולשת הבריטית

רוב החטופים בתקופת הסזון, הועברו לבתי-מעצר, נחקרו ארוכות וכאשר התברר שאין עוד תועלת במעצרם - שוחררו (שמותיהם הועברו לבולשת הבריטית וחלקם הועברו למחנה מעצר). אבל היו גם חטופים שנועדו מלכתחילה להימסר לידי הבריטים. עם אלה נמנו בעיקר בעלי תפקידים בכירים באצ"ל, אנשים ששינו את מקום מגוריהם לעתים תכופות וקשה היה לסמוך על הבריטים שיהיו זריזים די הצורך לתפוס אותם. על כן הוחלט במטה הסזון לעקוב אחר חשודים אלה, לחטוף אותם ולמסור אותם לבולשת. מספרם של אלה לא היה גדול.
נתאר להלן שלושה נסיונות חטיפה בולטים ביותר מסוג זה.

אליהו לנקין, מפקד האצ"ל במחוז ירושלים וחבר המפקדה הארצית, היה ראשון הנחטפים לצורך הסגרה לבולשת. כבר בתחילת הסזון הבחין לנקין באנשים העוקבים אחריו, ולכן החליף את מקום מגוריו פעמים מספר. אלא שפעילותו הרבה אילצה אותו לצאת ממקום מחבואו וכך קרה שעקבותיו שבו והתגלו. לאחר שנתבררה כתובתו החדשה, נצמדו אליו העוקבים והחטיפה נקבעה ליום חמישי ה-7 בדצמבר 1944.
בזיכרונותיו מספר אליהו לנקין: ¹

כשיצאתי מחדרי שברחוב המלך-ג'ורג', ראיתי שני בחורים עומדים בחדר-המדרגות. הכרתים יפה. עברתי על פניהם ויצאתי לרחוב. הם הלכו אחרי. החשתי צעדי וחציתי את הרחוב. הם השיגוני בפינת רחוב בן-יהודה, התנפלו מאחור ותפסוני בידי. מייד הופיעו עוד מספר בחורים. גם מונית עמדה מוכנה. כמה דקות נסיעה ואנחנו בתחנת המשטרה שבמחנה-יהודה. אחד מהם צִלצל ל-.C.I.D, הודיע באנגלית רצוצה על 'הצלחתו' וביקשם לבוא מייד. עוד דקות מספר ובפתח תחנת-המשטרה נעצרה מכונית. קציני הבולשת הבריטית, קרטיס והאמילטון, נכנסו פנימה ואני נמסרתי לידיהם. הבחורים בני-עמי הסתלקו. הם גמרו את מלאכתם.

שלמה לוי היה חבר המפקדה הארצית והיה ידוע להגנה עוד מימי פעילותו בבית"ר ובאצ"ל בפתח-תקוה, וכן מתקופת "עם-לוחם". בתקופת הסזון שימש כאיש הקשר בין המפקדה והמחוזות, ולכן נאלץ להרבות בנסיעות ובפגישות ולא היתה לו כל אפשרות להסתתר. אין פלא שהיה נתון במעקב צמוד של אנשי ההגנה, ובכל זאת הצליח להתחמק מהם במשך חודש ימים.
לאחר מעצרו של אליהו לנקין, התמנה דב אפרת ("יהושפט") למפקד מחוז ירושלים ולוי חיפש דרכים לעזור לו כדי שיוכל להמשיך בפעילות שוטפת ולכן הירבה לנסוע לירושלים. באחד הימים, התוודה לוי לשמואל ינובסקי, איש פתח-תקוה ובן למשפחה ירושלמית אמידה. אביו היה הבעלים של בית-מלון, דירות וחנויות בירושלים וינובסקי הביע נכונות לעזור לאצ"ל ולהעמייד לרשותו דירות ואף חנויות כדי שישמשו למפגשים ולפעולות. סוכם שלוי ייסע יחד עם שמואל לירושלים, שם יפגישו את האב עם יהושפט והשניים ידונו בדרכים לניצול עזרתו של ינובסקי לאצ"ל. ב-1 בינואר 1945 אמור היה לוי לפגוש את שמואל ינובסקי בתחנת המוניות "קשר", בשדרות רוטשילד בתל-אביב. בדרך-כלל נהג לוי לנסוע לירושלים באוטובוס ערבי, שתחנתו הראשית היתה ביפו. אולם הפעם שינה ממנהגו, לא במעט בגלל מעמדו המיוחד של ינובסקי - קבלן שהִרבה לעבוד בשירות הצבא הבריטי, ולכן החזיק תעודות של האינטליג'נס הבריטי, שאפשרו לו מעבר חופשי בדרכי הארץ. כיוון שהכיר רבים מן הקצינים הבריטים, אמר ינובסקי ללוי כי לא תהיה להם כל בעיה להתגבר על מחסומי הצבא שהוצבו בדרכים. לוי הגיע לתחנת המוניות בשעה הייעודה, וניצל את שהותו בסביבה, כדי לקיים מספר פגישות עם אנשים שונים, אִתם היה בקשר. בשעה הייעודה, הגיע לוי לתחנת המוניות, שם כבר חיכה לו ינובסקי. הם התנהגו כאילו אינם מכירים זה את זה ונכנסו למונית שיעדה היה ירושלים.
כאשר החלה המונית לזוז, הרגיש לוי במכונית נוספת שנסעה בעקבותיו. הסתבר כי בשעות הבוקר של אותו יום, צלצל הטלפון במשרדו של דב צסיס, מפקד המבצעים של הפלמ"ח בתל-אביב, שישב בבניין הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב אלנבי. מן העבר האחר של הקו נשמע קול נרגש של אחד העוקבים, שדיווח כי שלמה לוי נראה נכנס למונית "קשר", העושה דרכה לירושלים. צסיס ירד מייד לחצר, פנה למכונית הפנויה הראשונה שנתגלתה לו (מאוחר יותר התברר שהמכונית היתה שייכת לחיים וייצמן, נשיר ההסתדרות הציונית), הכניס לתוכה מספר פלמ"חאים, והורה לנהג לצאת מייד לתחנת המוניות "קשר". בתחנה קיבל את פרטי המונית שנסעה לירושלים (מספר רישוי, צבע וכו') והחליט לרדוף אחריה, לעצור אותה, להוציא מתוכה בכוח את שלמה לוי ולהעבירו למקום מעצר. מששמע הנהג את התוכנית, הביע התנגדות נמרצת בטענה כי הוא עובד בשירותו של חיים וייצמן, וביצוע חטיפה לאור היום במכוניתו, יסבך את נשיא ההסתדרות הציונית במעורבות בחטיפת אנשים. צסיס שלא רצה להחמיץ את ההזדמנות שנקרתה לו, החליט על דעת עצמו להסגיר את לוי לבולשת הבריטית ולוותר על החטיפה. ההצדקה להחלטתו זו היתה כי לוי מועמד ממילא להסגרה לאחר חקירתו בידי אנשי הש"י. הוא טילפן, אפוא, למשטרה וסיפק להם את פרטי הזיהוי של המונית שלוי נסע בה, וגם הציע למשטרה לעצור את המונית כשתעבור ליד תחנת משטרת בית-דגון ולהוציא את לוי ממנה. ואכן, כאשר הגיעה מונית "קשר" לבית-דגון, עצרו אותה שוטרים ליד המחסום וביקשו מכל נוסע את תעודת הזהות שלו. לוי, שהיה רגיל בביקורת מעין זו, שלף את התעודה שלו (שבה הופיע בשם "סלומון הרמנוב") וחיכה בסבלנות לקבלה בחזרה. מאחר ולא נמצא במונית אדם בשם שלמה לוי, הורשתה המונית להמשיך בדרכה לירושלים. כאשר הגיע צסיס לבית-דגון, ספר לו הקצין הבריטי את קורות המונית. איש הפלמ"ח הבין מייד כי האיש המבוקש אינו נושא תעודת זהות בשמו האמיתי, ועל כן הודיע למשטרת רמלה לעצור את המונית ולא לאפשר לה להמשיך בדרכה, עד אשר יבוא אדם שיזהה את שלמה לוי. וכך היה; משטרת רמלה הקימה מחסום על הכביש ובדקה כל מכונית שעברה במקום. בהגיע מונית "קשר", הוצאו כל הנוסעים והוכנסו לתחנת המשטרה. שוב נבדקו תעודות הזהות של הנוסעים, ומשלא נמצא אחד בשם "שלמה לוי", הוכנסו הנוסעים לחדר המעצר, עד שיבוא מישהו לזהותו. ואמנם כעבור זמן קצר, הגיע למשטרת רמלה איש הש"י ה' שהכיר את המבוקש. הוא הסתתר מאחורי הדלת והנוסעים, שהוצאו מחדר המעצר, צעדו בטור עורפי לעבר היציאה. בהגיע תורו של שלמה לוי, הצביע עליו איש הש"י. מייד קפצו מספר קצינים בריטים על לוי, כבלו אותו באזיקים והחזירו אותו לתא המעצר. יתר הנוסעים הורשו להמשיך בנסיעתם לירושלים, אולם ינובסקי העדיף לחזור לתל-אביב. הוא היה נרעש מכל אשר ראה (אגב, הוא הצליח לזהות את איש הש"י שהיה בן פתח-תקוה, וסיפר זאת לאחד מפעילי האצ"ל במושבה). שלמה לוי הועבר לחקירה בידי הבולשת הבריטית ואחר הוטס למחנה המעצר באפריקה. הוא שוחרר משם רק לאחר הקמת המדינה. ²

יעקב מרידור, ששימש בתקופת הסזון סגנו של מנחם בגין, היה מוכר לאנשי ההגנה עוד משנות השלושים. העובדה שהיה נשוי ואב לילד, הכבידה מאוד על פעילותו במחתרת והקלה על רודפיו. אף-על-פי-כן הצליח להתחמק במשך זמן רב מאנשי הש"י שחיפשוהו בכל מקום.
הקורבן הראשון לחיפושים אחר מרידור היה נהגו אפרים פישר. כשנודע לש"י כי פישר מתגורר ברמת-גן, מול תחנת המשטרה, הוחלט לחטוף אותו ולחלץ ממנו מיידע על יעקב מרידור. ב-3 בפברואר 1945 , בשעה שלוש לפנות בוקר, הגיעו למקום מגוריו 13 פלמ"חאים, ואחד מהם דפק על הדלת. פישר סירב לפתוח, והם חששו לפרוץ את הדלת, שמא יעוררו רעש רב שיסכל את החטיפה. לבסוף החליט איש הש"י, שהצטרף לקבוצת הפלמ"חאים, שעדיף למסור את פישר למשטרה, ולא לאפשר לו להתחמק. הוא הודיע לבולשת על מקום הימצאו של פישר וזו לא איחרה לבוא ולאוסרו. כנשאל פישר בחקירה למקום הימצאו של מרידור, לא היה מסוגל לענות, לגודל אכזבתם של החוקרים. הוא עצמו לא ידע היכן מתגורר מרידור.
אבל הש"י לא הרפה מחיפושיו אחר יעקב מרידור, וגם דאג להציב צוות קטן ליד ביתו ברעננה, בהנחה שבמוקדם או במאוחר יבוא לבקר את משפחתו.
ואכן, ביום חמישי, 13 בפברואר 1945, נתקבלה בתל-אביב הודעה כי מרידור הגיע לרעננה לביקור משפחתי. הידיעה הועברה לדרג הגבוה ביותר, וצסיס קיבל הוראה מדורי וסנה לחטוף את מרידור ולהסגירו לבולשת הבריטית. חיש קל התארגנה חוליה של אנשי פלמ"ח, ובדרכם לרעננה, עברו דרך מחנה המשטרה בשרונה, כדי לאסוף שני אנשי הבולשת. בינתיים הוקף ביתה של משפחת מרידור ברעננה בכוחות צבא ומשטרה. על המעצר עצמו מספר בעדותו שמעון אבידן, שעמד בראש הסזון: ³

...בדרך כלל לא היתה הסגרה ישירה, פרט למקרה אחד, שבו נטלתי על עצמי את האחריות ושחררתי את מפקד הפעולה מכך. אחרי שכוחותינו הקיפו את הבית שבו נמצא מרידור - סגן מפקד האצ"ל - נכנסתי עם קצין בריטי וארבעה סמלים והם אסרוהו בנוכחותי. אחד הטעמים לכך היה שרציתי להבטיח שלא יקרה מעשה רצח נוסח שטרן, אך גם רציתי להיות בטוח שהוא ייאסר סוף סוף".

הבריטים פרצו לביתו של יעקב מרידור בשעה שלוש לפנות בוקר, ולאחר חיפוש מדוקדק שנערך בדירה, כבלו את ידי מרידור והכניסוהו למטבח. שם נפרד מבני משפחתו, לא לפני שאשתו צפורה הטיחה דברים קשים בפני אנשי הפלמ"ח והש"י שהיו נוכחים במקום. אחר-כך יצא מרידור את הבית בלוויית השוטרים החמושים. ⁴

אחר שמונה דקות של הליכה הגענו לכביש רעננה. מישהו חצה את הכביש בקרבתנו ואחד השוטרים הדליק פנס כיס על מנת להיווכח מי הוא. כאן ראיתי בפעם השנייה את שליח 'המוסדות המוסמכים' כשהוא ניגש למכוניתו, שהיתה מוסתרת בכניסה לבית מול הסִמטה שבה גרתי. היתה זו מכונית ישנה, ושלטי המספר שלה היו מכוסים בשק, בהתאם לכללי הזהירות הנהוגים בש"י. כפי הנראה נקפו לבו, הוא לא העז ללכת עד אשר יראה במו עיניו כי הכול בסדר ואני מובל למאסר.

לא כל החטופים שהוסגרו לבולשת הבריטית היו חברי המפקדה הארצית של האצ"ל או מבכירי הארגון. ותעיד הדוגמה של סנדר דוידסון, שהתגורר בבני-ברק. ⁵

קיבלנו ידיעות על הנ"ל שהיה מפקד באצ"ל. לפי הידיעות היה שותף של אפרים ובביתו צריך היה להיות מחסן עם חומרי חשמל גנובים. אין מייחסים לאיש שום פעולה אחרת או איזה ערך שהוא. נכנסנו לביתו, אסרנוהו וחקרנוהו. מצאנו את המחסן שהיה ריק. מאחר שלא היה לנו צורך באיש, שלחנוהו ליפו [שם הוסגר לבולשת].

חטיפות לשם חקירה והרתעה

ד"ר יחזקאל גורדון היה החטוף הראשון בירושלים. הוא התגורר ברחוב עזה 22, אולם העוקבים אחריו גילו שבכל ערב הוא יוצא מביתו ונכנס לדירה בשדרות בן-מימון 24, וקרוב לחצות חוזר לביתו. ממצא זה הגדיל את החשד שהאיש עוסק בענייני המחתרת ועל-כן הוחלט לחטוף אותו לחקירה: ⁶

ביום חמישי, 30 בנובמבר 1944, בשעה 20:30, הגיענו למקום. ההבטחה תפסה את מקומה והיתה מוכנה להבטיח את הפעולה מהפתעות. כמו-כן היה שם טקסי. בשעה 21:40 הופיע המזהה והודיע שגורדון יצא בביתו... כעבור רגעים מאטים הופיע ד"ר גורדון, עבר בין 4 אנשי החולייה שחיכו לו על המדרכה שלפני הבית (בתוך הגן). בעוברו אותם קפץ מפקד הפעולה מאחור וב"הורדת זקיף" הכריעו. הוא נקשר מיד והוכנס לטקסי שיצא מיד לדרכו...

ממשיך ומספר מיקי האפט, שהיה מפקד החטיפה: ⁷

לאחר שהכנסנוהו למכונית, נסענו למגדל השמירה בין קריית-ענבים למעלה- החמישה. שם חיכו לנו יגאל אלון ושמעון אבידן ולחצו את ידי על ההצלחה. הוא
"ישב" יותר משבוע . לא היכוהו, אך ישראל עמיר היה חוקר אותו ארוכות, יום יום. עיניו היו קשורו והתנאים שםלא היו טובים, כי היה חורף. שיטתו של עמיר היתה - לדבר, לדבר ולמצוא אחיזה.

ד"ר גורדון בן הארבעים סיפר בחקירתו כי נולד ברוסיה והתחנך בצרפת, שם למד משפטים. בשנת 1935 עבר למצרים ושימש כפרופסור למשפטים באוניברסיטת קהיר. במלחמת העולם השנייה גוייס לצבא הצרפתי ונשלח לסוריה. לאחר כיבוש סוריה בידי האנגלים, עלה ארצה יחד עם אשתו ועבר לגור בירושלים ברחוב עזה 22 בדירת גג בת שני חדרים. בירושלים התיידד עם שניארסון, ששימש מזכיר האוניברסיטה העברית, אולם בגלל היעדר פקולטה למשפטים, ניסה את מזלו כעורך דין במשרדו של דניאל אוסטר. הוא הרבה לנסוע למצרים ושם נהג לקיים פגישות עם ראשי הקהילה היהודית. הכחיש כל קשר לאצ"ל או ללח"י. באשר לביקוריו התכופים ברחוב בן מימון סיפר, כי בגלל סיבות משפחתיות הוא נמנע מלישון בבית ונוהג ללכת בערבים אל ידידו שניאורסון, הגר ברחוב בן מימון. לקראת חצות, ולעיתים בשעת בוקר מוקדמת, הוא נוהג לחזור לביתו, כדי להוביל את בנו בן השלוש לגן. כאשר חוקריו הגיעו למסקנה כי האיש נחטף בטעות, לא היתה עוד תועלת בהחזקתו, והם והחליטו לשחררו. ⁸
לאחר שחרורו סיפר כי חוטפיו קשרו את עיניו וסגרו את פיו, אולם אפשרו לו לכתוב אחת ליומיים לאשתו. כפי שהחטיפה באה לד"ר גורדון בהפתעה גמורה - כך גם השחרור. הוא הועבר בעיניים קשורות למכונית ושוחרר בשכונת גאולה בירושלים. ⁹

קלמן כץ התגורר עם אשתו בשכונת כץ, ליד בני-ברק. ביום רביעי, 7 בדצמבר 1944, בשעה 9 בערב, התפרצו לדירתו שלושה בחורים במדי משטרה. אחד מהם שלף אקדח ושאל על שמואל כץ. קלמן הודיע שאינו שמואל אלא קלמן, וכהוכחה הציג את הדרכון שלו. אולם בעל האקדח, שלא שוכנע, האיץ בו להתלבש ולבוא אתם. בחוץ חיכו עוד מספר בחורים לבושים במעילי עור.
חוטפיו של קלמן כץ הכניסוהו למכונית שחנתה ליד הבית, קשרו את עיניו ונסעו למקום מעצר בקיבוץ עין חרוד. באותו חורף ירדו גשמים עזים, וכשהמכונית הגיעה לחדרה, היא נעצרה על-פי הוראתם של שוטרי תנועה בריטים, שהודיעו לנהג כי הכביש מוצף ואינו עביר. למראה השוטרים, הורידו נוסעי המכונית את המטפחת מעל עיניו של כץ וזרקו את אקדחיהם לרצפת המכונית. כץ הוזהר לבל יגלה לשוטרים את דבר חטיפתו. הנהג ניסה להתווכח עם השוטרים ולבסוף אמר: "אנו מובילים חולה קשה וחייבים להביאו לבית-החולים". "מי החולה?" שאלו השוטרים והנהג הצביע על קלמן כץ, שהיה המום מהמתרחש. לבסוף הרשו השוטרים לנהג לעבור בקוראם לעברו "על אחריותך" ולפנות בוקר הגיעה החבורה לקיבוץ עין חרוד.
למחרת היום הלכה אשתו של קלמן כץ למשטרת רמת-גן, כדי לברר את סיבת המעצר וכדי להביא לבעלה פיג'מה ומשחת שיניים. למרבה הפתעתה, השיב לה הקצין התורן כי קלמן כץ אינו עצור בידי המשטרה.
קלמן כץ נחקר ארוכות, ולבסוף התברר שנחטף בטעות, במקום שמואל כץ, שהיה לימים חבר המפקדה הארצית של האצ"ל.
כך או כך, יומיים לאחר החטיפה, הופיע בדירת משפחת כץ נוטר בלוויית בחורה. הנוטר מסר לגברת כץ מכתב מבעלה, להודיעה שהיחס אליו טוב וכי הוא מקווה לשוב הביתה בקרוב. בסוף המכתב הוסיף כי אינו נמצא בידי המשטרה והוא מבקש מאשתו שלא לפנות למשטרה, מפני שהדבר עלול להזיק לו. ¹⁰

תפיסת המשרדים של "מס חזית ישראל"

בתחילת דצמבר 1944, נחטף בתל-אביב מרדכי פרייס, איש שירות הידיעות של האצ"ל (ה"דלק"), ובתוקף תפקידו עמד בקשר עם אחד מאנשי ההגנה. זה האחרון דיווח לממונים עליו על קשריו עם פרייס, והחטיפה לא איחרה לבו.
פרייס נחקר ועוּנה, וכעבור זמן קצר, עלו אנשי ההגנה על משרדי ה"דלק" ו"מס חזית ישראל" (הזרוע הכספית של האצ"ל), ששכנו ברחוב הרצל 16 בתל-אביב.
היו אלה שלושה חדרים ששכר מארק קהאן עבור החברה המסחרית "ירמוק" שעסקה ביבוא ויצוא. יתרונם הגדול היה במיקומם על הגג; איש מבאי הבניין ה"רגילים" לא נהג לעלות על הגג, ולכן היה אפשר לפעול שם בלי הפרעה.
על ה"ביקור" של אנשי ההגנה במשרדי חברת "ירמוק", ב-31 בדצמבר, מספר דב צסיס בעדותו: ¹¹

לקחתי שני חבר'ה ובעשר בלילה נכנסנו לבניין בן 4 קומות עם חצר פנימית. במדרגות פגשנו שומר זקן של חברת שמירה. תפסנוהו בשקט, סתמנו לו את הפה וקשרנוהו אל המעקה של המדרגות בחבל שהוצאנו ממכונית שחנתה במרחק מה. דלת הצריף היתה נעולה. הוצאתי את הברגים של הבריח ונכנסתי בחופשיות, אך עם אקדח שלוף. הדלקתי אור - והנה כרטיסייה על השולחן, כרטיסיית תורמי "קרן תל-חי". לקחתי 30 כרטיסים והלכתי למשרדי הוועד הפועל של ההסתדרות. היו שם אליהו גולומב, משה סנה וישראל עמיר, שחיכו לתוצאות סיורי. הם הסיקו שהגענו אל המקור, והחליטו שיש לקחת מייד את הכול. היו שם אלפי כרטיסים.
ש"י תל-אביב הביא בטנדר שקים ריקים, קראתי לעוד חבר'ה והלכנו בחזרה אל המקום. משה דיין הצטרף לראות את הנעשה. כשראה את השומר קשור בחדר-המדרגות , משה נעשה עצבני. כל כמה זמן ניגשנו לבדוק אם הוא נושם.
משה התחיל לקרוא את החומר והיה מתוח מאוד וכעס עלינו שאנו כאילו משחקים וחופשיים. אני זוכר שחתכתי במספריים תלתל משערות הג'ינג'י (מנחם זינגר) כשהיה שקוע בקריאה. ומשה אמר - היית פרחח וכך נשארת.
משה החליט שזהו החומר - ואז רוקנו את הצריף לגמרי והסתלקנו. שחררנו את השומר בשלום.
בבואי ב-2 בלילה לחצר הוה"פ, אמר לי אליהו גולומב: סע מייד לשרונה ותפנה לסרג'נט פלוני. נסעתי, הסרג'נט אמר לי שהם עולים לצריף ושעלי לסגור מבחוץ את הדלת כמו שהיתה לפני החיפוש. עליתי אתם ביחד ולאחר שנכנסו - סגרתים שם...".

למחרת בבוקר הופיעה יוכבד גארג'י-טוביאנה ("בת ציון" ) לעבודתה במשרדים כמנהגה מדי יום ביומו. יוכבד, שעסקה בדרך-כלל ברישום הקבלות וגביית הכספים של "מס חזית ישראל", לא הרגישה בשום דבר חשוד. היא פתחה את הדלת במפתח שהיה ברשותה ונכנסה פנימה. לפתע כווּנו אליה שני תת-מקלעים ושוטרים בריטים ציוו עליה לא להרים קול ולשבת בשקט בפינה החשוכה של החדר. יוכבד הספיקה להוציא מתיק-היד שלה כמה פתקים שהיו בו, לקרוע אותם ולבלוע את הקרעים מבלי שאיש הרגיש במעשיה. כעבור זמן קצר נכנסו עוד חמישה מעובדי המשרד (אליעזר אברהמי, נח שניאור, דוד פדרמן, מרדכי גרוסמן וצבי יהודאי) והסיפור חזר על עצמו. החמישה הועברו לבית-הסוהר ביפו ונחקרו שם. יצחק יגנס ("אבינועם") שעמד בראש "הדלק" בתל-אביב, הצליח להימלט ממעצר. בהגיעו למקום, הבחין בתנועה חשודה ברחוב. והחליט שלא לעלות למשרד. הוא הציב בפינת הרחוב את מארק קהאן, שהגיע כעבור דקות אחדות, והטיל עליו להזהיר את כל אנשי הארגון שיופיעו בשטח. במקביל הודיע אבינועם לאלי תבין (שעמד בראש ה"דלק" והיה ממונה על אבינועם) וזה האחרון הורה לאבינועם לשלוח את הרב שיף למקום כדי להזהיר את הבאים שלא לעלות למשרדים (הרב שיף התגורר ברחוב אחד העם, ליד בית-הכנסת הגדול, והיה דמות מוכרת בסביבה. בביתו נהגו להתכנס חברי המטה בתקופת פיקודו של יעקב מרידור). בינתיים עבר במקום העיתונאי שבתאי פורטנוי (שחתם על מאמריו בשם שבתאי נוי), מכרו של אבינועם, שהתבקש לעלות למשרדי "ירמוק" ולברר מה קורה שם. פורטנוי שב כעבור זמן קצר וסיפר כי פגש על הגג בשוטר יהודי שהכיר. לשאלת השוטר על מעשיו שם, ענה פורטנוי כי בא בקשר לעבודתו העיתונאית. אז יעץ לו השוטר להסתלק מן המקום מבלי לשאול שאלות. אף-על-פי-כן השתהה פורטנוי, כדי לבדוק מה קורה במשרדים. כאשר שב ופגש באבינועם, סיפר לו כי המשטרה עורכת חיפושים נרחבים ומדוקדקים. ¹²

בעוד עצורי "חברת ירמוק" נחקרים במשטרה, הגיעה בשעות הלילה הגיעה חוליה של אנשי ההגנה לרחוב פלורנטין אל ביתו של משה סיני. סיני היה בעל תלת-אופנוע ועבד כסבל; הוא היה קשור עם אבינועם ונהג להעביר חבילות של האצ"ל באמצעות התלת-אופנוע שלו. אחד מאנשי החוליה ביקש מסיני להצטרף אליהם. סיני סירב, ואנשי ההגנה ניסו לקחת אותו בכוח. תוך כדי כך, התעורר אחיו של סיני שישן בחדר הסמוך. פרצה תגרה בין שני האחים, שהיו בעלי גוף, לבין אנשי ההגנה. בסופו של דבר עזבו אנשי החוליה את המקום. למחרת היום, עזב משה סיני את ביתו מחשש לביקור נוסף. ¹³

בסמוך לגילוי משרדי "ירמוק", הלשינו אנשי ההגנה על בית-הדפוס של האצ"ל, ששכן ברחוב לילנבלום 20 בתל-אביב. בעקבות ההלשנה, הגיעה המשטרה למקום, החרימה חומר הסברה של האצ"ל ואסרה את יצחק רייזמן מבעלי בית-הדפוס. באחת ממכונות הדפוס נמצאו שני כרוזים שכוונו נגד ממשלת המנדט הבריטית ורייזמן הואשם אפוא בהסתה ובפגיעה במאמץ המלחמתי נגד גרמניה. משפטו נערך רק במאי 1945. הוא נמצא אשם, אולם בהתחשב בעובדה שהמלחמה באירופה כבר נסתיימה, הסתפק השופט בכך שהחתים את רייזמן על ערבות להתנהגות טובה, בסך 50 לא"י, למשך שנה אחת.

הנפגע הבא היה אליהו רביד (מצדי), שהיה אחראי על מחסני הנשק והיה מוכר לאנשי ההגנה מימי "עם לוחם" וכן משום שבביתו התקיימו פגישות בין ראשי ההגנה וחברי מפקדת האצ"ל. הוא היה בטוח שעוקבים אחריו, ולכן עזב את ביתו. תחילה נהג לישון על שקי סוכר, בבית-חרושת לבירה שבו עבד לפרנסתו. כאשר הלילות נעשו קרים יותר, חיפש מקום לינה אצל מכרים וידידים. הוא הצליח ליצור קשר עם מרים אשתו ונקבעה ביניהם פגישה בחנות הנקניקיה של "האס" ברחוב אלנבי. ב-11 בדצמבר, בעוד בני הזוג רביד יושבים ומשוחחים ביניהם, הם הרגישו בתנועה חשודה ברחוב. לפתע נכנסו מספר בחורים והתיישבו בשולחן סמוך. אליהו הבין מיד שאלה הם אנשי ההגנה ואמר למרים שזו כנראה הפגישה האחרונה ביניהם. הם המשיכו לשוחח אודות הילדים וכאשר יצאו את חנות הנקניקיה, הקיפו אותם אנשי ההגנה שחיכו ברחוב, הפרידו בין מרים ואליהו ואמרו לו:

או שאתה בא אִתנו בשקט או שנזמין את המשטרה שתאסור אותך.

דבריו האחרונים של רביד לאשתו היו:

תנסי להתקשר אתי באמצעות משה דיין. תמצאי אותו בבית הוועד-הפועל.

החוטפים הכניסו את אליהו למכונית סמוכה, קשרו את עיניו ונסעו למערה ליד קיבוץ משמר העמק. שם קשרו אותו באזיקים אל המיטה ונעלו את דלת הברזל שסגרה על הפתח. כך נשאר רביד מספר ימים מבלי שאיש דיבר אִתו, גם לא שומריו בעת שהביאו לו אוכל. הוא שכב במערה הקרה, עד אשר רגליו קפאו והן מציקות לו עד עצם היום הזה. לבסוף הוסרו האזיקים מיידיו ומרגליו והוא נלקח לחקירה. הוא נשאל על מקום הימצאם של מחסני נשק וכן על שמות של פעילים באצ"ל ובמיוחד חברי המפקדה וראשי המחוזות. כן זכה רביד לשיחות אידיאולוגיות, אולם אלה, כמו החקירה, היו לשוא. ¹⁴
בדו"ח הש"י על חקירתו של אליהו רביד נאמר, בין השאר: ¹⁵

החברים שלי יושבים בבית-הסוהר. לי אין מה להגיד. איני יכול להגיד מה היה תפקידי. אסור לי להגיד. על מחסני נשק אם אדע, לא אמסור, כי אם אספר, לא אוכל אחרי כן להרים ראש. למזלי אין לי מה לספר. אני יכול למסור רק על עצמי. אני מוכן לסבול ... איני מוכן למסור מספרים על כמות הנשק כי זו תהיה בגידה ... איני מוכן למסור פרטים. התנועה שלי מאמינה בי בכוח מוסרי ואינני מוכן לאכזב אותה. מוטב שיהרגו אותי מאשר למסור סודות ...

באחת השיחות אמר לחוקריו:

מאחר ואתם מתיימרים להיות ממשלה, אתם חייבים להיות אחראים גם למשפחתי שנשארה בחוסר כול, כי אין מי שיפרנס את אשתי ושני ילדינו.

בינתיים פנתה מרים רביד אל משה דיין (היא אמנם מצאה אותו בבית הוועד-הפועל של ההסתדרות ששכן ברחוב אלנבי בתל-אביב), ומסרה לו מכתב עבור בעלה אליהו. כן סיפרה לדיין על מצבה הכלכלי הקשה שנבע מחטיפתו של אליהו. דיין ביקש שהות לבדוק את העניין (עשה עצמו כאילו אינו יודע דבר) וכעבור כמה ימים הגיע אל מרים אדם לא מוכר ומסר לה סכום כסף לא גדול.
באמצעות דיין קיבלה מרים מכתבים מבעלה, ובאחת הפגישות, אמרה לדיין כי היא מקנאה בחברותיה, אשר כדי לקבל מיידע על בעליהן הן הולכות אל ג'יילס או קטלינג מן הבולשת הבריטית, בעוד שהיא חייבת לפנות אל יהודי ...

"אם את כל כך רוצה, אפשר לסדר לך זאת", השיב דיין בציניות.

שלושה ימים לאחר חטיפתו של רביד, נחטף בירושלים תאודור פלאי, שנקרא בפי כול "טודרס", איש לח"י והיחיד שנחטף בתור שכזה. טודרס תושב כפר-סבא, הגיע לירושלים בעקבות פעילותו בלח"י ושכר חדר אצל משפחה שגרה ברחוב עזה. ביום חמישי, 14 בדצמבר 1944, עלה לחדרו בשעות הערב. כעבור זמן קצר הופיעו במקום שמונה פלמ"חאים, ובכללם שניים במדי משטרה. שני ה"שוטרים" בלוויית "בלש" לבוש אזרחית, כולם מזוינים באקדחים, עלו אל הדירה, ואילו היתר נשארו ליד המכונית לאבטחה. הם כנסו לחדרו של טודרס, מצאוהו לבוש ודרשו ממנו להתלוות אליהם. כשהתברר להם, כי במיטה ישנה ידידתו של טודרס, אף היא חברת לח"י, ה"בלש" העיר אותה והציג לה מספר שאלות, אך החליט להשאירה במקום. אחר-כך נערך חיפוש בחדר שלא העלה דבר וטודרס ומלוויו ירדו למכונית. הוא נדחף לתוכה ולראשו נקשרה מטפחת גדולה שכיסתה את עיניו. כעבור זמן-מה מצא את עצמו בבית המעצר של ההגנה, במגדל השמירה של קריית-ענבים. עברו שלושה ימים והוא שוב הוכנס למכונית, הפעם מבלי שעיניו כוסו. לאחר שהוזהר שלא לומר דבר במקרה של הִתקלות במשטרה - שאם לא כן יוסגר לאלתר לבולשת - יצאה המכונית צפונה. לקראת סוף המסע כיסו המלווים את עיניו. הכיסוי הוסר רק לאחר שטודרס הוכנס למערה ליד משמר העמק. האנשים מסביבו, וכל אלה שבאו אתו במגע במערה, עטו מסכות על פניהם. עכשיו נפתחה חקירה ממושכת שנערכה מחוץ למערה, בניצוחם של שני חוקרים. אחד החוקרים הרצה בפני טודרס על עניינים פוליטיים וניסה לשכנע אותו כי פעולות לח"י עלולות להביא אסון על היישוב היהודי בארץ. חוקר זה הוסיף והסביר כי ההגנה מבצעת את הוראות המוסדות הלאומיים ואינה פועלת בשירות השלטון הבריטי. החוקר האחר עסק בעניינים יותר פרוזאיים; הוא רצה לדעת את שמות הפעילים בלח"י, מקומות המפגש, מקומות המסתור של הנשק וכן הלאה.
כבר בראשית החקירה הודה טודרס בהשתייכותו ללח"י. ¹⁶

"הרי יש לכם קשר עם המרכז שלנו" אמר לחוקריו "ושם תוכלו לברר את זהותי. רק אל תשכחו כי במרכז מכירים אותי בתור מתיתיהו" הוסיף ואמר.
באשר לילדה שפגשתם בחדרי: היא בת 17, והקשר שלי איתה הוא גם בעבודה וגם באופן אישי... אני אוהב אותה ובטוח שתעמוד בפני כל ניסיון. אנו נפגשים בכל ערב. את שמה ואת כינויה לא אגיד מכיוון שהיא חברה למחתרת.

ביום שישי, 22 בדצמבר 1944, הובא טודרס לכפר-סבא ושם שוחרר. ¹⁷

הערות:

1. אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמוד 88.
2. עדות דב צסיס, מ"ז, כ8-129, עמוד 138 וכן ראיון המחבר עם שלמה לב-עמי.
3. את"ה, עדות שמעון אבידן.
4. יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחירות, עמוד 14.
5. א"צ, א"פ, 10/801.
6. א"צ, א"פ, 21/801.
7. ראיון עם מיקי האפט, מ"ז, כ8-129.
8. את"ה, 112/1096.2
9. עיתון "המשקיף" מיום 13.12.1944.
10. מ"ז, כ4 / 19 / 6.
11. עדות דב צסיס, מ"ז, כ8-129, עמוד 138.
12. ראיון המחבר עם: יוכבד טוביאנה, אליעזר אברהמי ויצחק אבינועם.
13. ראיון המחבר עם יצחק אבינועם.
14. ראיון המחבר עם אליהו רביד.
15. את"ה, 112/1117.
16. את"ה, 112/1092.
17. א"צ, א"פ, 20/801 וכן: ראיון המחבר עם תאודור פלאי.