|
ההתנקשות בלורד מוין (ראה לעיל), הביאה, בין השאר, לניתוק המגעים בין מנהיג ההגנה אליהו גולומב ובין נציג לח"י, נתן פרידמן-ילין. מספר ימים לאחר חטיפתו של טודרס, יזם גולומב פגישה חדשה עם פרידמן-ילין, בגבעתיים, ובמהלכה תבע מלח"י להפסיק את פעולותיו, ולא, הזהיר גולומב את איש-שיחו, תִפתח ההגנה בסזון מלא גם נגד לח"י. תגובתו של לח"י לתביעה זו הוצגה במרוצת הזמן בשתי גרסאות. פרידמן-ילין סיפר, כי בתגובה לאיומיו של גולומב הוא ענה כי: 1 |
לא תחזור עוד שנת תש"ב. לא תהיה מלחמת-אחים חד-צדדית. נגיב בחומרה. הואיל ואין ברשותנו התנאים שעומדי לרשותם, פתוחה לפנינו דרך-תגובה יחידה: להוציא להורג את האחראים לפגיעה באנשינו. להוציא להורג, כפשוטו. אנו יודעים היטב את משמעות הדבר: הקזת דם הדדית. אל יהא ספק: אנו נצליח להקיז יותר דם מהם, כי גופם גדול ומגושם יותר וראשיהם נעים על פני השטח. גם שמירה לא תועיל להם, כי אין להם ודאות שבין השומרים לא יהיו אנשי-מחתרת, אשר יסייעו בחיסול.
|
במלים אחרות, פרידמן-ילין טוען כי האיום ברצח ראשי המוסדות הלאומיים, הוא שהרתיע את גולומב ולכן לא פגעה ההגנה בלח"י בכל תקופת הסזון האיומה. אנשי ההגנה קובעים, לעומת זאת, כי פרידמן-ילין נכנע לאיומיו של גולומב, והתחייב שלא לפעול נגד השלטון הבריטי. וכי בתמורה לכך הבטיח גולומב לשחרר את פלאי ולא לפגוע עוד באנשי לח"י. כך או כך, בדיון על הסזון, בישיבה סודית של הוועד הלאומי ב-5.6.45, אמר גולומב בין השאר: 2 |
...אני רוצה להבדיל בין שני ארגוני טרוריסטים; קבוצת שטרן, הקוראת לעצמה לח"י, וארגון האצ"ל. ארגון השטרניסטים נרתע מן הטרור ... הם לא אמרו בפומבי את מה שאמרו לא בפומבי ... הם הודיעו לנו שהם מסתלקים מן הטרור, והם מסבירים את זה על-ידי כך שהם נוכחו לדעת שאם יימשך הטרור, יביא הדבר לידי מלחמה תקיפה ונמרצת שלנו נגדם, ומזה הם נרתעים, מזה הם נרתעו והפסיקו את מעשי הטרור ...
|
עובדה אחרת היא שב-28 בדצמבר, זמן קצר לאחר פגישתו של גולומב עם פרידמן-ילין, ולאחר שחרורו של טודרס, כתב ישקה אליאב 3 מכתב למשה דיין וזה לשונו: 4 |
המרכז [של הלח"י] דן בכובד ראש וביסודיות בהצעתו של אליהו [גולומב]. הדיון עוד טרם הסתיים ויימשך גם בשבוע הבא. הזנחת הדרך אשר היתה העקרון המנחה בדרכי הפעולה והשקפת העולם, וכל ההיקף הארגוני והחינוכי של הבחורים, מעוררת דיונים עמוקים ומקיפים, באשר החלטה חיובית תדרוש שינוי ערכים מוחלט. הנני אמונה שאם יושג דבר זה [דהיינו, הסכם בין ההגנה ולח"י] יונח היסוד המוסד אשר עליו תושתת ההגנה ההדדית. מתוך כך גייסתי את מיטב כשרונות השכנוע שלי, ואינני יכול עוד להביע פסימיות מוחלטת. הנני מקווה שביום שני הבא, אוכל למסור לך תשובה מסויימת אשר תלויה במועד הפגישה הקרובה.
|
וכמובן, קשה להתעלם מכך שבכל תקופת הסזון, לא פגעה ההגנה באנשי לח"י (למעט שני מקרים של חטיפת אנשי לח"י, ששוחררו מייד לאחר שהתבררה הטעות). וכן מכך, שבמשך כל אותה תקופה, לא ביצע לח"י ולו פעולה אחת נגד הבריטים. פרידמן-ילין טוען כי לח"י שבת מפעולה כל עוד נמשך משפטם של חכים ובית-צורי בקהיר, כדי שלא להאפיל על התהודה של המשפט. |
...היה ברור, כי מלחמת-אחים תבטל את האפקט המדיני של הפעולה והמשפט ותעלה על הבמה גורם, שאין אנו מעוניינים בפעולתו לצד השלטון הזר - ההגנה". 5
|
אלא שגם לאחר שהשניים הועלו לגרדום, במארס 1945, לא חזר לח"י לפעול וההפוגה שקיבל על עצמו נמשכה עוד חודשים רבים. במקום אחר טוען פרידמן-ילין, כי "כדי שנוכל לפעול זקוקים היינו לרגיעה בחזית הפנימית, להרחקת הסכנה של הסתבכות במלחמת-אחים, בלי לסטות מעקרונותינו בדבר מלחמה בשלטון הזר ושמירת עצמאותנו הארגונית". 6 טענה זו אינה סותרת, כמובן, את גרסת ההגנה, כי לח"י נִכנע לאיומיו של גולומב והתחייב שלא לפעול נגד הבריטים. אליהו לנקין מספר בעניין זה: 7 |
כבר אז ידענו את האמת. עוד לפני הסזון, בפגישתנו הרשמית עם גולומב וסנה (ראה לעיל) הודיע גולומב בפירוש כי מפקד לח"י נתן פרידמן-ילין נכנע לדרישת פיקוד ההגנה והתחייב לפניו להפסיק את פעולות מחתרתו נגד הבריטים; ובתמורה הבטיח גולומב שלא לרדוף את אנשי לח"י. באותה פגישה דרש גולומב אותו "סידור" גם מאתנו.
|
ישראל שייב ("אלדד"), מראשי לח"י, שהיה במעצר בתקופת הסזון ולכן לא שותף בדיונים שהתנהלו במרכז לח"י, כותב בספרו "מעשר ראשון" עמוד קעא : |
במקרה או שלא במקרה לא הגיע אלי למחנה העצורים חומר ההסברה הפנימי, ורק עכשיו, בחטטי בארכיון, נקלעה לידי חוברת פנימית מאותו חורף ובו שורות שכאלו מתמיהות בסגנונן, שהן סגנונו של נתן פרידמן מצד הלשון אבל לא סגנונה של לח"י מצד הרוח:
אנו צריכים לדאוג לכך שנצא מן המשבר שלמים וחזקים יותר. רצינו להאמין, על יסוד הבטחה מפורשת של אדם אחראי בהגנה, שהלשנה תוצא לגמרי משימוש. ההבטחה הופרה. מול פעולה פושעת זו נעמיד אמצעים מוסריים. מה נדרש מאִתנו? תבונה ועמידה איתנה. מתנגדינו היו מרוצים אילו עשינו איזה צעד נחפז. ניזהר מפני פרובוקציות. על האפשרות להסביר לא נוותר. מרכז התנועה משגיח על התפתחות העניינים והוא שוקל את המצב ומחליט על הצעדים שייעשו ועל מה שלא ייעשה. פעולתנו הארגונית לא תופסק. תתנהל ביתר מרץ. נגייס אנשים חדשים. נחנך, נאמן. ולשניים בקהיר נאמר: נשתדל להיות ראויים לעמיידתכם". [..]אינני מכיר את המצב הארגוני. אינני יודע מה אפשר לעשות מבחינה טכנית במצרים או בארץ. אני מכיר ויודע רק את הצד המדיני והמוסרי. ושניהם מחייבים פעולות מלחמתיות ולא "ארגוניות" ו"הסברתיות" בלבד. אך מכיוון שאין פעולות, ברור לי שאי-אפשר לבצען ... ומאמין אני לאחראים הארגוניים שאי אפשר היה לעשות דבר במצב המתוח שהתהווה. אך שולל אני בכל התוקף את מה שנעשה. ורק במה שנעשה מונח פתרון כל ה"זריות" המנויות לעיל. ומה שנעשה הוא: התחייבות כלפי ההגנה לא לפעול. (הדגשה שלי, י.ל.) |
בעקבות התחייבות זו לא נפגעו אנשי הלח"י בתקופת הסזון. היה מקרה אחד, של ישקה אליאב, שההגנה מצאה לו מסתור בקיבוצים וסירבה להסגירו לבולשת הבריטית. בדו"ח סודי של הבולשת הבריטית, הסוקר בהרחבה את שיתוף-הפעולה בין ההגנה והבולשת ואת השפעתו על הטרור בארץ, נאמר, בין השאר: 8 |
ממקורות רבים נודע לנו כי הסיבה לאי מסירת שמות של אנשי לח"י לבולשת נובעת מן ההסכם שנעשה בין ההגנה ולח"י. לפי הסכם זה לא תמסור ההגנה את שמות אנשי לח"י לבולשת, ובתמורה יימנע לח"י מלבצע פעולות טרור ... וכך, בעוד ההגנה היתה פוריה מאוד במסירת שמות של חברי אצ"ל, לא נמסר אפילו שם אחד מחברי לח"י. זאת ועוד, כל החטיפות שביצעה ההגנה, היו של אנשי אצ"ל בלבד ... עוד יש לציין כי למרות שההגנה הודתה כי יעקב לבשטין נמצא בפיקוחה, ראשיה סירבו בתוקף להסגיר אותו לשלטונות. לחטוף חשוד זה עניין אחד, אולם מתן מחסה לפושע שנשפט לעשר שנים וברח מן המאסר, אינו מוסיף אמון לנציגים הרשמיים של הסוכונות היהודית, ותהיה הצגת הדברים אשר תהיה ... הידיעות על ההסכם בין ההגנה ולח"י היו כה עקביות, עד כי ההגנה מצאה לנחוץ להכחיש אותן. דבר זה נעשה באמצעות עיתון אשנב ... (הדגשה שלי, י.ל.) |
עוד יוזכר כי ההגנה גרסה שההסכם עם לח"י מוגבל לגבולות ארץ-ישראל בלבד (וכך טען, בעצם, גם פרידמן-ילין, בהצדיקו את ההתנקשות בלורד מוין שנערכה בקהיר); לכן נשלחו נציגים של הש"י למצרים, ופעולות הבילוש שלהם הביאו למעצרם של 25 חיילים ארץ-ישראלים, רובם חברי לח"י. חיילים אלו הועברו לארץ במגמה לשחררם מן הצבא ולהפקידם בידי השלטונות האזרחיים. 9 |
הערות:1. נתן ילין-מור, לוחמי חרות ישראל, עמודים 234, 237, 262. 2. אצ"מ, 1/7240 J. 3. שהיה מפקד בכיר בלח"י, הוא נעצר על-ידי הבריטים, אולם הצליח לברוח מבית-הסוהר המרכזי בירושלים. לאחר הבריחה, הסכימה ההגנה לתת לו מקלט באחד הקיבוצים ושם ניהל שיחות ארוכות עם ראשי ההגנה בדבר שיתוף פעולה בין ההגנה ולח"י. 4. את"ה, 80/47/12. 5. ראה הערה מספר 28. 6. שם, שם. 7. אליהו לנקין, סיפורו של מפקד אלטלנה, עמוד 76. 8. CO 733/457. 9. אצ"מ, 6/291 Z. |