פיטורים ממקומות עבודה

אין נתונים מדויקים לגבי האנשים שפוטרו ממקומות עבודתם בתקופת הסזון, אולם אין ספק שמספרם הגיע לעשרות רבות, אם לא למאות. מדובר בעיקר במועסקים במוסדות ציבוריים, כמו אלה שהיו שייכים למוסדות הלאומיים (הוועד הלאומי או הסוכנות היהודית) ולהסתדרות הכללית. בדרך-כלל די היה שמישהו מן הש"י הודיע למעסיק כי עובד מסוים חשוד בהשתייכות לאחד מארגוני "הפורשים", וזה פוטר מעבודתו. הנורמות המקובלות לא כללו חקירה וכן לא היה שום מנגנון שאִפשר למפוטר לערער על פיטוריו. רק מעטים ניהלו מאבק בניסיון לשמור על זכויותיהם. היו מקרים שהעניין הובא לטיפולו האישי של אליהו גולומב או הגיע לידי המזכיר הכללי של ההסתדרות. כזה היה המקרה של ד"ר צייטלין (שעבד כרופא בסניף של קופת חולים בנשר) ותבע את עלבונו מדוד רמז (שהיה המזכיר הכללי של ההסתדרות):1



24.12.44
לכבוד
המזכיר הכללי של הוועד הפועל של
הסתדרות העובדים העברים הכללית בא"י
הח' ד. רמז

הודיעו לי מקופת חולים שאני עומד בפני סכנה להיות מפוטר מעבודתי באופן אדמיניסטרטיבי. היום הוזמנתי לשיחה על-ידי הח' א. גולומב ומעצם השאלה שהוא העמיד בפני נתברר לי שמאשימים אותי בהאשמה כה כבדה שממש סמרו שערותי. הנני מכחיש את ההאשמה בכל תוקף וחוזר ומודיע שאין לה כל יסוד. אמנם סוף השיחה עם הח' גולומב הרגיעתני, אבל עדיין אינני יודע אם חלפה הסכנה מעל ראשי. וזה ממריץ אותי לפנות במכתב זה.
אחרי יותר מעשרים שנות עבודה בקופת חולים הנני בבחינת פרולטר ממש; אין לי בית ולא רכוש משלי. ה"רכוש" היקר היחידי שלי הם: בן יחיד ששלחתי לצבא ובת יחידה ששלחתי לקיבוץ. אם לדון על לויאליות כלפי מוסדות היישוב, הרי עובדות אלה דיין כדי להוכיח.
במקרה שאהיה מוכרח להיות מנושל ממקומי, הרי פירוש הדבר למעשה כליה עלי ועל משפחתי. ובייחוד במסיבות המסובכות דהיידנא.
במשך כמעט חצי יובל שנים של עבודתי בתור רופא, הצלתי בסייעתא דשמיא כמה וכמה נפשות בישראל. החלטה לחובה תיתן אישור רשמי להאשמה האיומה המיוסדת על גיבוב דיבות בלבד, והמסקנות תהיינה ברורות. אני מפנה את תשומת לבך לשתי הצהרות הנמצאות בידי הח' גולומב. 2 החלטתכם לזכותנו תיתן לי אפשרות להמשיך בעבודתי הרפואית ואני מקווה עוד להביא תועלת לחולי ישראל ולמוסד שאני עובד בו כל כך הרבה שנים.

בברכת חברים
ד"ר ז. צייטלין


האם נענתה בקשתו של הרופא מנשר ואכן ניתן לו להמשיך ולהביא תועלת לקופת חולים? ארכיון תולדות ההגנה אינו נותן שום תשובה לשאלה זו.

המקרה של בלה שטיין היה חמור בהרבה. היא עלתה עם בעלה יעקב מריגה; התקבלה לעבודה במעבדות קופת חולים של ההסתדרות הכללית ברחוב זמנהוף בתל-אביב (בעוד בעלה עבד במעבדה הווטרינרית הממשלתית), והתגלתה כעובדת חרוצה. הממונה עליה, ד"ר יוסף שתקאי, החליט להעניק לה קביעות בעבודה, והנה,
"בזמן שכתב המינוי הקבוע היה מוכן להישלח, הגיעה אלינו הודעה (המסומנת במספר 1), אשר הניעה אותנו לעכב את משלוח כתב המינוי ולהודיע לח' בלה שטיין על 'שמועות מבוססות' )כמובן, בלי ציון המקור( הדורשות הודאה מצִדה על אי-נכונותן". בהמשך מבקש ד"ר שתקאי, במכתבו אל אליהו גולומב מיום 6.4.45, להנחות אותו כיצד לנהוג; הלהמשיך ולהעסיק את בלה שטיין, או לפטרה. ד"ר שתקאי מדגיש במכתבו, כי "במקרה של פיטורי בלה שטיין אמנם אין לצפות לקשיים מטעם ועד העובדים הארצי (למרות היותה עובדת טובה וחרוצה), אבל יש להתכונן לדרישה מצד הח' שטיין לבירור ומסירת נימוקים לפיטוריה". 3

בבדיקה שנערכה התברר כי "המודיע" הוא ידידם של בני הזוג שטיין שהתגורר יחד אתם באותה הדירה. אף הוא עלה מריגה וידע לספר כי כבר בריגה השתייכה בלה שטיין לתנועת הנוער בית"ר. נוסף לזאת התברר כי אחיה, דב מילמן, נאסר על-ידי הבריטים ונשלח למחנה המעצר באפריקה, וכי היא קיבלה ממנו מכתבים באופן קבוע, לא תמיד באמצעות הדואר הרשמי. ואם לא די בכך, בלה שטיין "היתה תמיד מתמרמרת על קופת חולים ופעם אמרה שהיא תקבל רק את הפרקטיקה בקופת חולים ואח"כ תעבור לעבוד אצלם, הכוונה לרוויזיוניסטים". "מודיע" אחר ידע לספר עוד כי "בימי הבחירות, היא דברה תמייד נגד המוסדות בהתרגשות ובתקיפות. לפי דבריו, אין לו כל ספק שהיא שייכת לרביזיוניסטים". אבל "אף אחד מהמוסרים לא יודע את הקשרים הרשמיים שלה עם הצ"ח ולא ידוע להם אם היא חברה בעלת פנקס בהצ"ח".
בסוף המסמך, מיום 27.3.45, נכתב:



"הערה: נבקש לא לספר לבלה שטיין את כל הפרטים הרשומים במכתב זה, כי מתוך זה היא תבין מי הם המוסרים ודבר זה לא ינעם לחברים המוסרים, כי הם שומרים אתה קשרים חבריים עד היום ומבקרים אצלה בבית לעתים קרובות".

כאשר נודע לבלה שטיין כי עומדים לפטר אותה מעבודתה, היא פתחה במאבק נרחב בניסיון לסכל את המזימה נגדה. היא גייסה, בין השאר, עזרה של מרצים מן האוניברסיטה העברית וכן חברים פעילים בהסתדרות העובדים הכללית. במכתבה אל מרכז קופת חולים כתבה: 4



בקשר להאשמה אשר הובאה נגדי ונגד בעלי ונמסרה ע"י החבר ד"ר שתקאי ב-5.3.45, הגשתי, לפי דרישתכם, מכתבים מאנשים מהימנים המעידים על אופיינו מבחינה אישית ופוליטית. המכתבים הם מאת:
1. מרדכי אולמן, חבר מועצת פועלי בת-ים.
2. שמחה ארקין, מפעילי ההסת. בירושלים.
3. מרדכי זלוטניק, מנהל השעה העברית ברדיו, ירושלים.
4. ד"ר ג. ויטנברג, מרצה לפרזיטולוגיה באוניברסיטה עברית.
5. פרופ' ש. אדלר, דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה
העברית.
וכן מכתבים ופניות מאנשים מהימנים אחרים שנעשו לא באמצעותנו.

נא לאשר בהקדם את קבלת החומר הנ"ל ולהודיענו אם נדרש מאתנו עוד איזה שהוא חומר נוסף בכדי להוכיח את אפסיות ההאשמה ולסלק לחלוטין את המזימה להתנקש בעמדותינו ולהשמיץ את שמנו הטוב. 5

המאבק שניהלו בלה שטיין ובעלה, היה ארוך ועיקש. לבסוף, משלא נמצאו שום הוכחות ברורות להאשמות שהוטחו בה, הוחלט להשאירה בעבודה.

ראוי לציין כי איש לא האשים אותה בהשתייכות לארגוני "הפורשים" - האצ"ל או לח"י. לא נטען אלא זאת שבעבר השתייכה לתנועת בית"ר וכי נראה שהיא בעלת דעות רביזיוניסטיות. לפנינו דוגמא נוספת של ניצול הסזון למטרות פוליטיות מובהקות, שלא היה להן ולא כלום עם ההצהרות הרמות של המנהיגים בגנות הפרישה ממרות היישוב.

הערות:


1. את"ה, 47/49/80.
2. ביום 23.12.44 כתב ד"ר צייטלין: "הנני מצהיר שמעולם לא השתייכתי לשום ארגון סודי שאינו מקבל עליו את מרות המוסדות העליונים של היישוב. ומעולם לא פעלתי לפי פקודתם או הוראתם".
3. את"ה, 8/47/59.
4. שם, שם.