גירוש תלמידים מבתי-הספר

"הוא הדין אם הוא לומד בבית-ספר - תיכוני או אחר, ולא רק אם הוא עצמו משתתף במעשי רצח ושוד, אלא גם אם הוא מביא את ספרותם הטמאה של הטרוריסטים לנערים, ומפיץ ביניהם. לא זו בלבד שצריכים לקחת ממנו את הכרוזים הטמאים ולשרוף אותם, אלא צריך לגרש אותו מבית-הספר, שידע הוא וידעו אחיו וידעו הוריו, שהציבור מתקומם נגד הפשעים האלה המסכנים לא את היחיד בלבד, אלא את כלל האומה" (ההדגשה שלי, י.ל.). כך אמר בן-גוריון בוועידת ההסתדרות, ב-20 בנובמבר 1944, כשהתווה בפניה את עקרונות הסזון. גירושם של תלמיידים ומורים מבתי-הספר, הצריך את הפעלת מחלקת החינוך של הוועד הלאומי ואכן מנהל המחלקה, ד"ר סולובייצ'יק, פרסם חוזר מיוחד בנושא "הסזון ובית-הספר", שבו נאמר, בין השאר: 1
"יש סימנים שארגוני הטרוריסטים משתדלים לצוד בחרמם גם תלמידי בתי-ספר, על-ידי כרוזים שהם מכניסים בסתר לרשות בתי-הספר. על ההנהלות והמורים לאחוז באמצעים מיוחדים שכרוזים אלה לא יגיעו לידי התלמיידים, אבל יש להשגיח בשבע עיניים על כך, שתעמולה זו לא תתנהל מצד מישהו בתוך כותלי בית-הספר. צריך להיות ברור לכל, שאין מקום בבית-הספר למי שמשתייך לארגון הטרוריסטי, או למי שמנהל בו תעמולה באיזו צורה שהיא ברוח הארגון הזה, בין אם זה מורה או תלמיד". (ההדגשה שלי, י.ל.)

בהמשך לכך הוקמה "הוועדה למען התלמיידים", אשר טיפלה בגירוש "חשודים בהשתייכות לאצ"ל" מבתי-הספר. על-פי דיווחי הוועדה הזו גורשו 30 תלמיידים מבתי-ספר שונים ברחבי הארץ.
גאולה כהן, שלמדה אז בבית-המדרש למורים בתל-אביב, מספרת בספרה "סיפורה של לוחמת":
כשהייתי מגמאת את המדרגות להגיע לאולם בו עמדה להתקיים אותה שעה בחינת-הגמר בפדגוגיה, הבחינה האחרונה בטרם תוענק לנו הסמיכה להוראה, רץ אחרי המנהל.
"נא לסור למשרד" - אמר.
"עכשיו?"
"כן" - אמר המנהל - "מוטב".
"אבל עכשיו בחינת-גמר, אדוני המנהל, אולי נדחה זאת לאחר הבחינה?"
במשרדו של המנהל חיכה לי הצו הדורש את גירושי מן הסמינר כחשודה בהשתייכות לאחד מארגוני הטרור.
מחבר ספר זה היה אחד המועמדים לגירוש, אך הצליח להינצל. על חוויותיו מאותם ימים, כתלמייד בבית-הספר התיכון "אוהל-שם" ברמת-גן כתב בספרו "על חומותייך":
הייתי אחד מהתלמיידים ששמם הועבר על-ידי הש"י ל'וועדה המיוחדת' כחשוד בהשתייכות לאצ"ל, וזו החליטה לגרשני מבית-הספר. מנהל בית-הספר, מרטין זליגר, הזמין את אבא והודיע לו כי הוחלט לגרשני מבית-הספר בגלל השתייכותי לפורשים. אבא ביקש לכנס את הוועד הציבורי של בית-הספר ושם סיפר המנהל כי שני אנשים ראו אותי בשעה שהדבקתי כרוזים של אצ"ל על קירות הבתים ברמת-גן. תגובת אבא היתה כי זו האשמה חמורה מאד, אולם לפני מתן פסק-דין, הוא מבקש לזמן לישיבה את העדים שראוני בפעולה, כדי שאפשר יהיה לחוקרם - אולי טעו בזהות, או שמא זו רק הלשנה בלתי מבוססת. המנהל, שהיה חבר בהגנה, הסביר שאין כל אפשרות להביא את העדים בפני הוועד, משום שאז יוכלו לזהותם והאצ"ל עלול לפגוע בהם. סיכם אבא ואמר: 'לפנינו מקרה חמור, בו נאשם בני על-ידי שני אנשים אנונימיים המסרבים להופיע בפנינו ואין כל אפשרות לחקור אותם, כמקובל. לעומת זאת, מכחיש בני את ההאשמות המועלות נגדו מכול וכול. למי עלינו להאמין - לאינפורמציה המגיעה בעילום שם, או לבני המוכר על-ידי כולנו כאדם ישר והגון'? לאחר דיון קצר דחה הוועד הציבורי את דרישת המנהל, ונשארתי כתלמייד מן-המניין בבית-הספר. אולם למחרת היום פנה אלי המנהל ואמר: "לאביך אתה יכול לספר מעשיות, אבל דע לך שאני יודע את האמת. הפעם יצאת בשלום, אולם אנו עוד נתפוס אותך".

המקרה הזה היה יוצא-דופן; כמעט בכל המקרים האחרים לא התנהל כל דיון ומן ה"נאשמים" נמנעה הזכות האלמנטרית להגן עם עצמם. הגירושים, כמו החטיפות וההלשנות לבולשת הבריטית, בוצעו על-ידי הש"י מבלי לאפשר לנפגע להתגונן; שירות הידיעות של ההגנה החליט מי לחטיפה, מי להסגרה ומי לגירוש מבית-הספר, ואיש לא ערער אחרי החלטותיו. הכול בוצע בשיטת המשטרה החשאית, כמקובל בארצות בעלות משטר טוטליטרי.

הערה:


1. דוד ניב, מערכות האצ"ל, ד', עמוד 101.