"יש סימנים שארגוני הטרוריסטים משתדלים לצוד בחרמם גם תלמידי בתי-ספר, על-ידי כרוזים שהם מכניסים בסתר לרשות בתי-הספר. על ההנהלות והמורים לאחוז באמצעים מיוחדים שכרוזים אלה לא יגיעו לידי התלמיידים, אבל יש להשגיח בשבע עיניים על כך, שתעמולה זו לא תתנהל מצד מישהו בתוך כותלי בית-הספר. צריך להיות ברור לכל, שאין מקום בבית-הספר למי שמשתייך לארגון הטרוריסטי, או למי שמנהל בו תעמולה באיזו צורה שהיא ברוח הארגון הזה, בין אם זה מורה או תלמיד". (ההדגשה שלי, י.ל.)

כשהייתי מגמאת את המדרגות להגיע לאולם בו עמדה להתקיים אותה שעה בחינת-הגמר בפדגוגיה, הבחינה האחרונה בטרם תוענק לנו הסמיכה להוראה, רץ אחרי המנהל.
"נא לסור למשרד" - אמר.
"עכשיו?"
"כן" - אמר המנהל - "מוטב".
"אבל עכשיו בחינת-גמר, אדוני המנהל, אולי נדחה זאת לאחר הבחינה?"
במשרדו של המנהל חיכה לי הצו הדורש את גירושי מן הסמינר כחשודה בהשתייכות לאחד מארגוני הטרור.

הייתי אחד מהתלמיידים ששמם הועבר על-ידי הש"י ל'וועדה המיוחדת' כחשוד בהשתייכות לאצ"ל, וזו החליטה לגרשני מבית-הספר. מנהל בית-הספר, מרטין זליגר, הזמין את אבא והודיע לו כי הוחלט לגרשני מבית-הספר בגלל השתייכותי לפורשים. אבא ביקש לכנס את הוועד הציבורי של בית-הספר ושם סיפר המנהל כי שני אנשים ראו אותי בשעה שהדבקתי כרוזים של אצ"ל על קירות הבתים ברמת-גן. תגובת אבא היתה כי זו האשמה חמורה מאד, אולם לפני מתן פסק-דין, הוא מבקש לזמן לישיבה את העדים שראוני בפעולה, כדי שאפשר יהיה לחוקרם - אולי טעו בזהות, או שמא זו רק הלשנה בלתי מבוססת. המנהל, שהיה חבר בהגנה, הסביר שאין כל אפשרות להביא את העדים בפני הוועד, משום שאז יוכלו לזהותם והאצ"ל עלול לפגוע בהם. סיכם אבא ואמר: 'לפנינו מקרה חמור, בו נאשם בני על-ידי שני אנשים אנונימיים המסרבים להופיע בפנינו ואין כל אפשרות לחקור אותם, כמקובל. לעומת זאת, מכחיש בני את ההאשמות המועלות נגדו מכול וכול. למי עלינו להאמין - לאינפורמציה המגיעה בעילום שם, או לבני המוכר על-ידי כולנו כאדם ישר והגון'? לאחר דיון קצר דחה הוועד הציבורי את דרישת המנהל, ונשארתי כתלמייד מן-המניין בבית-הספר. אולם למחרת היום פנה אלי המנהל ואמר: "לאביך אתה יכול לספר מעשיות, אבל דע לך שאני יודע את האמת. הפעם יצאת בשלום, אולם אנו עוד נתפוס אותך".