הבריטים מחריפים את אמצעי הדיכוי

הבריטים לא ראו בעין יפה את העובדה שההגנה עושה דין לעצמה. המזכיר הראשי זימן אליו את ראשי הסוכנות היהודית ולאחר ששיבח אותם על הצהרותיהם נגד הטרור, דרש מהם לחזור ולהעביר לבולשת רשימות של אנשי האצ"ל ולח"י, כפי שנעשה בעבר. גולדה מאירסון הסבירה אחר-כך לעיתונאים כי
"הממשלה מבינה, כנראה, את המושג שיתוף-פעולה אחרת משאנו מבינים אותו: איננו מסכימים לומר ליישוב להיות מלשינים (informers)".

הממשלה הוסיפה לעמוד על שלה; היא החליטה להגביר את לחצה על ראשי המוסדות והילכה אימים בדיבורים על הכרזת משטר צבאי בארץ. אולם ללא הועיל - האצ"ל הגביר את מלחמתו בשלטון הבריטי והיכה במקומות הרגישים ביותר. הסתגרותם של הבריטים בתוך אזורי ביטחון מבוצרים, שנקראו בפי העם "בווינגרדים", לא שמה קץ למכות. גם לשם הגיעה זרועו הארוכה של האצ"ל.
האצ"ל ולח"י הרבו, בין השאר, לתקוף את דרכי התחבורה בארץ, ולשבש את התנועה בכבישים ובמסילת הברזל, ובכלל זה, כמובן, את התנועה של הצבא הבריטי. מכיוון שבינתיים החלה העונה של קטיף ההדרים, והפרדסנים השתמשו ברכבת לצורך העברת הפרי מן הפרדס לנמל חיפה, פנו הפרדסנים אל נציגי לח"י וביקשו מהם להימנע מתקיפה. מסמך ארכיון תולדות ההגנה מלמד כי: 1

כפיצוי הציעו ללח"י תרומה של 5000 לא"י. לח"י סירב לקבל את הכסף כדמי השתקה, אולם היה מוכן לקבל את הכסף כתרומה רגילה ללח"י.

בקשה דומה הופנתה גם אל האצ"ל, אלא שאנשיו דרשו 100,000 לא"י כתרומת הפרדסנים לארגון. התברר כי הסכום לא היה מוגזם והפרדסנים אכן נטו להתפשר עם האצ"ל בעניין זה, כי ההבדל בין משלוח ההדרים ברכבת לעומת השימוש במשאיות, הגיע לכדי 720,000 לא"י !
ב-1 במארס 1947, התקיפו יחידות הח"ק (חיל הקרב) של האצ"ל בירושלים את בית "גולדשמיידט", ששימש מועדון לקצינים הבריטים ששרתו בבירה. הבניין, שהיווה חלק מאזור הביטחון, היה מוקף בגדרות תיל ונתון לשמירה חזקה של כוחות הצבא הבריטי.
כדי למנוע קורבנות בקרב האזרחים, בוצעה ההתקפה ביום השבת בצהריים, בשעה שהרחובות היו ריקים מאדם וכל מתפללי בית-הכנסת ישורון (ששכן מול בית גולדשמיידט) סיימו את התפילה והלכו לביתם. מכונית ובה לוחמי אצ"ל לבושים כאנגלים פרצה את גדרי התיל והגיעה עד לפתח הבניין. ההפתעה היתה מלאה, ולפני שהשומרים הספיקו להתאושש, הונחו המוקשים במקומות המיועדים להם ולוחמי האצ"ל נסוגו ללא אבידות. כעבור זמן קצר החרידה התפוצצות עזה את ירושלים השקטה בשבתות ובית גולדשמיידט נהרס עד היסוד. 17 קצינים וחיילים בריטים, ביניהם כמה קצינים בכירים ששירתו במערך הביון, נהרגו ו-17 נפצעו. 2
ביום בו בוצעה ההתקפה על מועדון הקצינים בירושלים, הפליגה מנמל פורט דה בוק שבצרפת האונייה "בן הכט" ועליה 640 מעפילים. היתה זו האונייה הראשונה שאורגנה כל-ידי האצ"ל לאחר מלחמת העולם השנייה. האונייה הגיעה ארצה ב-9 במארס, נעצרה על-ידי הבריטים והמעפילים הועברו למחנות-המעצר בקפריסין.
למחרת ההתקפה על מועדון הקצינים, בשעה שמונה בבוקר, הוכרז משטר צבאי ברוב אזורי הארץ המאוכלסים ביהודים. בירושלים ניתן למבצע הכינוי "היפו" (קיצור של היפופוטם) ובתל-אביב רבתי כונה המבצע "אלפנט" (פיל). הביצוע הופקד בידי כ-20,000 אנשי צבא.
המשטר הצבאי כלל את העברת סמכויות השלטון האזרחי לידי הצבא. בתי-המשפט האזרחיים בוטלו ובמקומם הוקמו בתי-דין צבאיים, עם סמכויות לשיפוט מהיר. בתי-הדואר נסגרו והתחבורה הציבורית והפרטית שותקה. הוגבל השימוש בטלפון ונדרשה קבלת רשות מיוחדת לפתיחת הבנקים.
החיילים קיבלו סמכויות של שוטרים; הם היו רשאים לעצור כל אדם שנראה חשוד בעיניהם, ולירות בכל אדם שלא ציית להוראותיהם. הבריטים ביקשו להשיג בכך שתי מטרות: האחת - לשתק את פעולת המחתרת, שמרכזה היה באזורים הסגורים, והאחרת - לפגוע בכלכלת היישוב היהודי בארץ ולאלץ בכך את ראשיו לשתף פעולה עם השלטונות ולחדש את ימי הסזון.
הפחד שתקף את היישוב מן האיום בהטלת מצב צבאי היה גדול וקשה בהרבה ממימושו של האיום. הציבור התרגל במהרה למצב החדש וראה כי השד אינו נורא. המכוניות הוחלפו בעגלות רתומות לסוסים וברכיבה על אופניים; המכתבים נשלחו מבתי הדואר של השכונות הערביות, שהמשטר הצבאי לא חל עליהם וכו' וכו'. מפקדת האצ"ל מצִדה, החליטה להגביר את התקפותיה על מרכזי השלטון שבתוך אזור השלטון הצבאי וגם מחוצה לו. ברחבי הארץ נערכו עשרות התקפות על מטרות בריטיות. למעשה לא עבר יום ללא פעולה. גולת הכותרת של פעולות האצ"ל היתה ההתקפה על מחנה שנלר בירושלים, ששכן בתוככי אזור הביטחון. למרות העוצר שהוכרז בסביבה, הצליחו לוחמי האצ"ל לחדור אל המחנה פנימה ולהניח מוקשים באחד הבניינים. בהתפוצצות נהרס הבניין וחיילים רבים נפגעו. הפורצים הצליחו לסגת מן המקום מבלי שאיש ירגיש בהם וחזרו בשלום לבסיסם.
המשטר הצבאי נמשך 15 יום, ונחל כישלון חרוץ. הבריטים לא הצליחו לשתק את ארגוני המחתרת והפגיעות במרכזי השלטון לא פסקו אף ליום אחד. בסך-הכול נעצרו 78 חשודים בהשתייכות לארגוני הטרור" - מספר זעום לעומת גודל האמצעים. גם הפגיעה במשק היתה מזערית וכך ניטל העוקץ מן האיום שריחף על היישוב תקופה ארוכה. התוצאה היחידה ממבצע "היפו" ו"אליפנט" היתה הגברת האיבה בין היישוב היהודי בארץ לבין השלטונות.
עקב המשטר הצבאי והעוצר הממושך שהוכרז במקומות שונים בארץ, מותנו פעולות ההגנה נגד האצ"ל בחודש מארס. לקראת סוף החודש, לאחר ביטול המשטר הצבאי, חודשו פעולות אלה ביתר שאת.


ניסיון חטיפה בירושלים

ב-13 במארס 1947, עשתה ההגנה ניסיון לחטוף בירושלים את איש האצ"ל ישראל זילברברג ("גרא"). ישראל היה הקַשָר של מפקד המחוז וכן היה אחראי בירושלים על "מס חזית ישראל" (המחלקה שעסקה בהתרמת כספים עבור האצ"ל). עקב תפקידיו היה עליו להרבות בהתרוצצות ברחבי העיר, ועל מנת ליעל את עבודתו, הוחלט לשלוח אותו ללמוד נהיגה. אנשי הש"י עקבו אחרי ישראל זילברברג, ובשעה שקיבל שיעור נהיגה, נעצר לפתע אופנוע לפני המכונית. ישראל עצר מייד, ואז פתחו אנשי ההגנה את דלתות המכונית; תחילה הוציאו את מורה הנהיגה מן המכונית ואחר-כך ניסו להוציא גם את ישראל, אלא שהוא נאחז בחוזקה בהגה ומנע את הוצאתו. כדי לשחר את ידיו מן ההגה, היכו אנשי ההגנה את ישראל בראשו באמצעות אלה מסומרת. ישראל איבד את הכרתו ונפל על רצפת המכונית. לפתע הרגיש שגוררים אותו, ובאופן אינסטינקטיבי תפס שנית בהגה ומנע את הוצאתו מן המכונית. שוב הוכה באלה בראשו ובמקומות שונים בגופו, ושוב איבד את הכרתו. בינתיים התאסף קהל סקרנים סביבי המכונית ואנשי ההגנה הסתלקו מן המקום. במקרה עבר במקום עמנואל שלוסברג, שהיה אף הוא איש האצ"ל, אשר עזר לישראל זילברברג לצאת מן המכונית ולקח אותו לתחנת מגן-דוד-אדום ברחוב הסולל )היום רחוב החבצלת(, שם חבשו את פצעיו. הוא נפצע קשה בראשו וכן בידו (נקרע לו הגיד) ובנוסף לזאת הוא סבל משבר בכמה מצלעותיו. לאחר שנחבש, הסתלקו השניים מן התחנה והלכו ברגל למושבה הגרמנית כדי למצוא מחסה באחד מחדרי הארגון. לרוע המזל, היה החדר נעול ושלוסברג הזמין את ישראל להתארח בבית-הוריו בשכונת בית-הכרם. מאחר שבינתיים נכנס עוצר הלילה לתוקפו, זחלו השניים ברגל מהמושבה הגרמנית, דרך השדות, בואכה בית-הכרם. בדרך הציע שלוסברג שינוחו קמעה, אולם ישראל החבוש ענה לו: "אם אתיישב לנוח, לא אוכל לקום יותר". כעבור מספר שעות, הגיעו לבית שלוסברג, שם טיפלה בפצוע אחת מבנות האצ"ל שהיתה אחות במקצועה וכעבור מספר ימים עבר ישראל לדירה אחרת וכשהחלים - עזב את ירושלים. 3

בדיווח הש"י על המקרה נאמר, בין היתר: 4



ישראל זילברג סוחט האצ"ל

ישראל זילברג (או זילברגר) המכונה "גרא", הוכה לפני ימים מספר לאחר שהוצא ממכונית טקסי בה ניסה לברוח. בחוגי האצ"ל רב הזעם על-כי התנפלו עליו 15 אנשים מזוינים באלות מסומרות. לפי המסופר הצליח גרא להגיע לבית-הכרם לאחר הליכה של כ-4 שעות למרות המכות הקשות שקיבל ושֵבֶר בכמה מצלעותיו. גרא שכב כמה ימים בביתו של עימנואל שלוסברג ואחר במקום אחר, גם-כן בבית-הכרם. כמה מן המכים מוכרים לאנשי האצ"ל וכן מוכר רוכב האופנוע שנסע לפני הטקסי ... אנשי האצ"ל חושדים שבתקיפה היה מעורב אופנוע מספר 5112 השייך לסטודנט צולע, משה לדרברג. המכונית שבה נסע גרא בשעה שנעצר ונתקף היתה מכונית של חברת לימוד נהיגה "שמואל" שמספרה 8585. לבעל המכונית אין כל שייכות לאצ"ל.


כשבוע ימים לאחר הניסיון לחטוף את ישראל זילברברג בירושלים, פרצה תגרה בין מדביקי כרוזים של האצ"ל וההגנה בשכונת התקוה בתל-אביב. כך תוארה התיגרה על-ידי אנשי ההגנה:



הנידון: תגרה עם מדביקי החומה בשכ' התקוה

ב-20.3.47 בשעה 21.45, באו ארבעה צעירים לשכונת התקוה והדביקו כרוזים של "החומה" ליד קולנוע 'התקוה'. שניים הדביקו ושניים היו באבטחה. הם הרגישו בנער תימני שהוא מוריד את הכרוזים והכוהו. הנער הזעיק את יושבי בית-הקפה "ניצחון" וכ-70 צעירים, שרובם היו תימנים, הופיעו והתחילו להכות את ארבעת המדביקים. בקושי רב הצליח אחד מהם להגיע העירה והזעיק כ-10 בחורים לעזרה. בבואם לשכונה, נתקלו במחנה בריונים שמנו כבר כ-90 איש, מזוינים בשבריות ובסכינים. בשעה 23.00 הצליחו ארבעת המדביקים לעזוב את השכונה באוטובוס האחרון. יתר חברי ההגנה שהוזעקו מן העיר לעזרה קיבלו מכות הגונות ופצועים-למחצה נסוגו מן השכונה. המחנה הנרגש והמוסת הסתדרו ליד הגשר המוליך לשכונה ובדקו כל מונית שעברה במקום. משם הלכו לבית-התרבות של מועצת פועלי תל-אביב, על מנת להחריב אותו עד היסוד. אחד הבחורים הצליח להיכנס פנימה והאיר באור מלא את האולם ובכל החדרים. אנו סבורים שמעשה זה הרתיע את הפורעים ומנע פגיעה בבית. המאורע התחיל באופן ספונטני ולא נשא אופי של מעשה מאורגן. ואלה שמותיהם של הפעילים ביותר ...

מעניין כי המשטרה לא הבחינה בין מדביקי כרוזים של "הפורשים" לבין יריביהם. ב-9 באפריל 1947 התקיים בירושלים משפטם של שלושה צעירים 0שושנה לזר, בת 17, רחל לנדאו, בת 18, ואליהו גינצבורג, בן 17) שנאשמו בהפצת כרוזים בלתי חוקיים ברחוב בן-יהודה בירושלים ב-15 בינואר. הכרוזים שהודבקו אותו ערב היו קריאה של הנוער והיישוב נגד כנופיות הטרור. כל השלושה כפרו באשמה. 5


פרשת מרדכי ברגר

ביום חמישי, 28 במרס 1947, התנפלו שמונה צעירים על מרדכי ברגר, קורפורל במחלקת התנועה של משטרת ארץ-ישראל, בפינת הרחובות בן-יהודה וארלוזורוב בתל-אביב. התוקפים סתמו את פיו והיכוהו באלות על ראשו. ברגר נפל מתבוסס בדמו. עוברים ושבים הביאוהו לבית-החולים "הדסה" ושם מת מפצעיו. בעיר הופצו שמועות, כאילו היה זה מעשה ידיו של האצ"ל, אולם למחלקת המודיעין של האצ"ל ("דלק") נודע, כי חברי ההגנה הם שהיכו את ברגר וגרמו למותו. כאשר השמועות לא פסקו, פרסם האצ"ל כרוז שבו נאמר:
"אנו יודעים מי ציווה להרוג את ברגר ומי גרם למותו. אם תוקם ועדת חקירה עברית ציבורית, נהיה מוכנים להעמיד לרשותה את הידיעות אשר בידינו".
העניין הובא בפני בית-דין פנימי של ההגנה, אשר חקר את המקרה והגיע למסקנה כי ידה של ההגנה אכן היתה במעשה הזה. הסתבר כי ברגר עבד קודם בבולשת ונחשד במסירת ידיעות על ההגנה ולכן הוחלט להענישו במכות בלבד. מפקד ההגנה במחוז תל-אביב נמצא אשם בכך שפקד לעשות זאת ללא הוראה מגבוה וגרם למותו של ברגר. הוא נידון להעברה מתפקידו לתפקיד אחר. 6
ביום שבו הוכה מרדכי ברגר ומת מפצעיו, יצאה חוליה של אנשי אצ"ל לבצע שלושה פיגועים בצינור הנפט העיראקי. שניים מהפיגועים הושלמו במדויק; הצינור נפגע מן הפיצוץ והנפט פרץ בלהבה גדולה. ביעד השלישי קרתה תקלה, והחבלנים פגעו בצינור המים של קריית-חיים, במקום לפגוע בצינור הנפט.
מפקדת האצ"ל הודיעה על פיצוץ צינור הנפט והוסיפה כי היא מצטערת על הפגיעה בטעות בצינור המים, אבל ההתנצלות לא מנעה מן ההגנה לצאת במסע השמצות נגד האצ"ל והעיתון "על המשמר" אף כתב: "עם מעשה החבלה בעורק-המשק החיוני בקריית-הפועלים נפתח שלב חדש בפעולות הטרוריסטיות". יותר מכך, ההגנה ניצלה את האירוע המצער, כדי לפרוע בתושבי קריית-חיים החשודים בהשתייכות לאצ"ל. בארכיון תולדות ההגנה שמור הדו"ח המלא של הביצוע, המדבר בעד עצמו: 7

הנידון: פעולת עונשין נגד אנשי האצ"ל בקריית-חיים,
קריית-מוצקין וכפר-חסידים בליל 2-3.4.47

לפעולה רוכזו כ-130 איש. היו שני בסיסי יציאה: א) יגור. ב) עיר המפרץ.
שעת האפס (אחידה) 01.30 . לפעולה יצאו 15 חוליות בנות 7-6 איש. פעולה מוצלחת לגמרי בוצעה על-ידי 11 חוליות.

פעולה מס.1 - הנושא פנחס בל - בן 19, קריית-מוצקין שכונת הצריפים.
פ. ב. הוצא החוצה בביתו. נבהל ושאל 'למה בכוח'. גיסו שהיה בבית לא התערב. האם צעקה 'חמס'. הוכה בנאמנות. יתכן ששברו לו רגל. הפריצה לבית בוצעה בכוח. נסיגה מסודרת, על כל הציוד.

פעולה מס.2 - הנושא צבי וייס ואחיו טוביה וייס (בני 18-19) ק. מוצקין.
החוליה תפסה את כל הבניין. קראו לו החוצה באנגלית. פתחו את הדלת. הנושאים עשו את עצמם ישנים. אחרי זה ניסו להתנגד. השתלטו עליהם. בחוץ התאספו אנשים. מפקד החוליה פקד עליהם להסתלק. בינתיים הצליחו אנשי הבית לסגור את הדלת. התפרצו שנית והשלימו את מלאכתם. בחוליה נוכח מזהה. נסיגה מסודרת על הציוד.

פעולה מס.3 - הנושא חנן לבקוביץ. קריית-מוצקין. בן 17.
החוליה ניסתה להתפרץ ולא הצליחה. התפרצו דרך המרפסת. בבית נוכחו אנשים שהגנו על הנושא בכוח. התגברו על ההגנה. הנושא ברח לבית-כיסא. משם הוצא החוצה. לא הוכה חזק בגלל גילו הרך. התפתחה שיחה בינו ובין החוליה. טען שהוכנס לאצ"ל באיומים ולא יכול לעזוב בגלל הפחד מפניהם. נוכח מזהה. נסיגה מסודרת על הציוד.

פעולה מס.4 - הנושא יצחק אקשטיין, בן 19. מפרץ חיפה.
הכניסה עלתה בנקל. היתה שיחה עם האב. פועל מקרי הקים צעקות. הוצא החוצה יחד עם אחיו המבוגר. טען שהוכנס לאצ"ל על-ידי שמואל מזרחי מקריית-מוצקין. לא הוכה חזק. קיבל סטירות הגונות ואזהרה. הגישה למקום היתה קשה בגלל הימצאות שמירה צבאית בסביבה, אך עלתה יפה. הנסיגה מסודרת.

פעולה מס.5 - הנושא קלמן מנגל - קריית-חיים, בן 19. הדלת נפתחה על-ידי אנשים מבפנים. האם הגנה על בנה באומץ. היו צעקות רבות. קיבל את מנתו בפנים הבית. בני הבית התערבו בעניין. קמה קטטה. החוליה התגברה וסיימה את מלאכתה. אבד חלק מן הציוד (מסכה, אגרופן וכובע). הנסיגה בוצעה בריצה בגלל חשש מהמשטרה הקרובה.

פעולה מס.6 - הנושא דוד סגל - בן 18, קריית-חיים. הכניסה היתה תרמית. הנושא הוצא מביתו. ההורים התערבו קיבל מכות נאמנות. ייתכן שנשברה לו יד. אבדו כובע ומקל.

פעולה מס.7 - הנושא יוסף סגל - בן 30, כפר חסידים.
החוליה החלה שתי דקות לפני שעת האפס. פרצו פנימה. י.ס. ברח מהחלון לכיוון צינור הנפט. עצרוהו על-ידי איום ביריות. אמר שלא יגלה כלום. הוכה קשה.

פעולה מס.8 - הנושא בלקו משה - בן 32, כפר-חסידים.
הדלת נשברה. ניזוקו החלונות. קמה התקהלות בחוץ. האיש ניסה לברוח. התברר שישן בבגדים. התגונן בחוזקה. נשך אחד התוקפים.

פעולה מס.9 - הנושא בלקו שלום - בן 31, כפר-חסידים.
זקן פתח את הדלת. הוא צעק לא לפתוח. החוליה נאלצה לשבור עוד דלת פנימית. ניסה לקפוץ מהחלון. נתפס. אשתו צעקה. שכנים התאספו בחוץ ולא התערבו. לחם קשות. הוכה קשות.

פעולה מס.10 - הנושא יעקב בירנבום - בן 34, כפר-חסידים.
הוצא מביתו בתרמית. הוכה קשות. יתכן שנשברה לו יד. השכנים ניסו להתערב אך סולקו. פתק הסברה שהיה צריך להישאר במקום, אבד.

פעולה מס- .11 הנושא אברהם רובינשטין - בן 35, כפר-חסידים. הועלה אור בחוץ אחרי שנקרא החוצה. שברו את המנורה. השכנים הושתקו. הנושא הוכנס פנימה.

הערות: בזמן הפעולה במוצקין צפצפו נהגי הטקסי במקום בצפצפותיהם.
בכפר-חסידים ניתנה אזעקה.
לא היתה כל התנקשות עם כוחות יפה [הכוונה לבריטים].
שתי פעולות בוטלו בגלל אי הופעתם של שתי חוליות חיפאיות.

שלושה מבין המוכים נזקקו לאישפוז בבית-חולים וארבעה נזקקו לטיפול של רופא בביתם.
ארבעה מבין המוכים נעצרו על-ידי המשטרה; אחד מהם, יוסף סגל, נעצר בשעה ששכב בבית-החולים "הדסה".
כשלושה שבועות לאחר ליל ההכאות בכפר חסידים, נעשה מבצע דומה בחיפה ללא כל פרובוקציה מוקדמת. 15 חשודים בהשתייכות לאצ"ל הוכו קשה על-ידי חוליות של ההגנה, חלקם נפצעו קשה ונזקקו לטיפול בבית החולים. כדי למנוע התמרמרות בקרב הציבור, פנתה ההגנה לעורכי העיתונים וביקשה לא לפרסם את אשר אירע בחיפה. היחיד שלא נענה לפניית ההגנה, היה עיתון "המשקיף".
אגב, חמישה מבין חברי ההגנה שהשתתפו בפעולה, נעצרו על-ידי המשטרה, אולם שוחררו למחרת היום לאחר התערבות "הגורמים המוסמכים". 8


גרדומים

עם גבור פעולות המחתרת נגד השלטון הבריטי בארץ, החליטה הממשלה להכביד ידה על האצ"ל ולח"י והחלו להפעיל את עונש המוות. ב-15 באפריל הועברו ארבעת חברי אצ"ל שנידונו למוות מבית-הכלא בירושלים לכלא עכו. למחרת לפנות בוקר הועלו הארבעה לגרדום, והתליינים לא טרחו אפילו להזמין רב, ללוות את הנידונים אל מותם, שלא כנהוג. הארבעה: דב גרונר, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי, עלו לגרדום בשירת התקווה.
"אשנב" (עיתון ההגנה) פרסם מודעת אבל לזכרם של ארבעת הרוגי המלכות, ולזכר ארבעת המעפילים שנהרגו אגב התנגדות להשתלטות של הצבא הבריטי על אנייתם. מתחת לשמות ההרוגים נאמר:
ישמור היישוב על בניו הנכונים להקריב חייהם
יעמוד איתן מול צורריו המבקשים להרסו במלחמת אחים
ויִשווה תמיד לנגד עיניו אחדות גורלו של ישראל.

כן נכתב בעיתון כי:
"ארבעת המומתים הוכיחו בחייהם ובמותם, כי לא היה קורבן אשר לא היו מוכנים להקריבו ... הם לא היססו לסכן את חייהם ואף למוסרם על דבר שנראה להם כי העם היהודי זקוק לו".

עורך העיתון, אליעזר ליבנשטין-ליבנה, נקרא לבירור פנימי ובעקבותיו הוחלט להפסיק את פרסומו של "אשנב".
למחרת התליות בעכו אישר מפקד הצבא הבריטי בארץ את פסקי דין המוות של מאיר פיינשטין (איש האצ"ל) ומשה ברזני (איש לח"י) שנחרצו לפני כן. פיינשטין וברזני לא חיכו עד שהתליין הבריטי יכרוך את עניבת החנק סביב צווארם. ב-21 באפריל הם פוצצו עצמם בתא הנידונים למוות באמצעות רימון-יד שהוברח אליהם, לפי בקשתם.
הגרדומים לא הרתיעו את אנשי המחתרת, שהמשיכו להכות בבריטים ולקעקע את שלטונם בארץ. ב-4 במאי, נערכה אחת ההתקפות המרשימות ביותר שביצעו ארגוני מחתרת לאורך ההיסטוריה כולה - חומת כלא עכו הובקעה ולוחמי האצ"ל ולח"י, שהושמו מאחורי סורג ובריח, יצאו לחופשי. במהלך הפעולה נהרגו תשעה לוחמים (שלושה מן התוקפים ושישה מן האסירים הבורחים) בשל היתקלות בלתי צפויה בכוחות הצבא. חמישה לוחמים לא הצליחו לחזור לבסיס ונפלו בידי הבריטים.
המאבק המזוין של המחתרת העברית אילץ את הבריטים להגדיל את צבאם בארץ, עד שמספר החיילים והשוטרים של הוד מלכותו הגיע ל-100,000! מנקודת-הראות הכלכלית של בריטניה המותשת ממלחמת העולם השנייה היתה זו מעמסה כבדה מאוד. יותר מכך, לאחר המלחמה רצו החיילים הבריטים, מטבע הדברים, לחזור הביתה, ושיגורם לפלשתינה כדי להיהרג מכדורי לוחמי המחתרת העברית לא הגביר את המורל בשורותיהם. כל הגורמים האלה חברו יחדיו ותרמו ללחץ של דעת הקהל בבריטניה לנטוש את ארץ-ישראל. בעקבות לחץ זה, החליטה הממשלה הבריטית להעביר את שאלת ארץ-ישראל לידי ארגון האומות המאוחדות. עכשיו מונתה ועדת מיוחדת מטעם ארגון זה לענייני ארץ-ישראל (אונסקו"פ), שהגיעה ארצה ב-16 ביוני. באותו יום עצמו הוציא בית-הדין הצבאי בירושלים גזר-דין מוות על אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, מפורצי כלא עכו.
בזמן שהותה של הוועדה בארץ, הגיעה ההסלמה עם השלטון הבריטי לשיאים חדשים.
ב-17 ביולי נתפסה בלב ים, מול חוף עזה, אוניית המעפילים "יציאת אירופה תש"ז", הידועה גם בשם "אקסודוס 1947". על סיפון האונייה היו כ-4,500 מעפילים - גברים, נשים וטף - משארית הפליטה, שניסו להגיע לחופי הארץ. הצי הבריטי שם מצור על חופי הארץ ונערך לקרב נגדה. חמש משחתות שלו הקיפו את "יציאת אירופה תש"ז" ודרשו מן הקברניט להדמים את המנועים. המעפילים סירבו להישמע להוראה, והבריטים פתחו באש רובים ומקלעים. שלושה מנוסעי "יציאת אירופה תש"ז" נהרגו ו-27 נפצעו. אחר-כך הצליחו הבריטים להשתלט על האונייה ולגרור אותה לחיפה. המעפילים הועברו לשלוש אוניות גירוש בריטיות, ובכך החל מסע ארוך ומפרך של החזרת המעפילים לאירופה. הנסיעה חזרה לאירופה נמשכה חודשים מספר ועוררה את דעת הקהל העולמית לגורלה המר של שארית הפליטה ולאכזריותה של ממשלת בריטניה.
בעוד הדרמה של האונייה "יציאת אירופה תש"ז" נתונה בעיצומה, התחוללה בארץ דרמה נוספת, שהיתה קשורה בגזר-דין המוות שהוטל על פורצי כלא עכו. בניסיון למנוע את הוצאתם להורג, חטפו אנשי האצ"ל בנתניה שני סרג'נטים בריטיים והכריזו עליהם כבני-ערובה. הצבא הבריטי הקיף את כל האזור וערך חיפושים מדוקדקים כדי למצוא את החטופים. ראשי ההגנה גינו את החטיפה ושיתפו פעולה עם הצבא הבריטי בחיפושיו. אישים בארץ ובעולם פנו אל הממשלה הבריטית בבקשת חנינה לשלושת לוחמי האצ"ל שנידונו למוות, כדי להציל אגב כך גם את חייהם של שני הסרג'נטים. אולם הכול היה לשוא. ב-28 ביולי העלו הבריטים לגרדום את אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, ובתגובה על-כך נתלו שני הסרג'נטים הבריטים שהוחזקו בידי האצ"ל. בעקבות כך פסקו התליות בארץ.

הערות:


1. את"ה, 112/1046.
2. ראוי לציין כי שבועיים לפני-כן, פוצצו לוחמי הפלמ"ח סירת משמר שעגנה בנמל חיפה. הפיצוץ נעשה בתגובה לגירוש מעפילי האונייה "לנגב", שבמהלכו נפצעו מעפילים רבים ואחד מהם אף מת מפצעיו.
3. ראיון המחבר עם ישראל זילברג.
4. את"ה, 112/1504.
5. עיתון "הארץ" מיום 9.4.47.
6. את"ה, תיקי מטכ"ל, ב 73/14
7. את"ה, 8/23 א'.
8. את"ה, 112/1189.