משרבו התקפות האצ"ל על השלטון, נתקבלה החלטה במוסדות הלאומיים למנוע את פעולתם, והוטל על מטה ההגנה למנוע אותן. כאשר לש"י (שירות הידיעות של ההגנה) על פעולה צפויה, הוא היה מודיע לי, ואני הייתי מזהיר את הקולונל נורמן על פעולה מתוכננת ומפקדת ההגנה היתה מזהירה את האצ"ל כי ייזהרו, ² שכן הבריטים יודעים עליה.
זה פעל יפה, עד שיום אחד בחודש מרס, השכם בבוקר, הודיע לי שרף [לימים מזכיר הממשלה] כי הבוקר יפוצץ פנסיון גולדשמיט, שהפך מועדון של קציני הצבא. אני הייתי חייב לקבל את הסכמת גולדה [מאיר] או של בן-גוריון כדי להודיע על כך לבריטים. צלצלתי לגולדה והיא לא היתה בבית, צלצלתי לבן-גוריון ונאמר לי שהוא נמצא בים המלח. מיהרתי לשם ונסעתי במהירות מטורפת עד שכבעתי למלון. חיפשתי את בן-גוריון והוא אישר לי להודיע על-כך לבריטים. וטסתי במכוניתי לירושלים ובמלה ההר האחרוך, בואך ירושלימה, שמעתי קול נפץ אדיר וראיתי פטרייה העולה השמימה. איחרתי.