שיתוף פעולה של הש"י
עם הבולשת הבריטית

אף-על-פי שהנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי החליטו בסוף 1946 ובראשית 1947 שלא לשתף פעולה עם הבריטים בכל הקשור למלחמה ב"פורשים", מסתבר היום כי הש"י קיים בכל זאת קשרים הדוקים למדי עם הבולשת הבריטית וגם סיפק לה באופן סלקטיבי אינפורמציה חשובה הקשורה בפעילות האצ"ל. יחזקאל סחרוב-סהר סיפר, למשל, בעדותו כי בשנת 1947 שימש קצין-קשר בענייני ביטחון עם ממשלת המנדט וכי עסק, בין השאר, גם בהעברת מיידע סודי על פעולות האצ"ל או על מפקדים בכירים באצ"ל. על אחד המקרים, מספר יחזקאל סהר: 1
משרבו התקפות האצ"ל על השלטון, נתקבלה החלטה במוסדות הלאומיים למנוע את פעולתם, והוטל על מטה ההגנה למנוע אותן. כאשר לש"י (שירות הידיעות של ההגנה) על פעולה צפויה, הוא היה מודיע לי, ואני הייתי מזהיר את הקולונל נורמן על פעולה מתוכננת ומפקדת ההגנה היתה מזהירה את האצ"ל כי ייזהרו, 2 שכן הבריטים יודעים עליה.
זה פעל יפה, עד שיום אחד בחודש מרס, השכם בבוקר, הודיע לי שרף [לימים מזכיר הממשלה] כי הבוקר יפוצץ פנסיון גולדשמיט, שהפך מועדון של קציני הצבא. אני הייתי חייב לקבל את הסכמת גולדה [מאיר] או של בן-גוריון כדי להודיע על כך לבריטים. צלצלתי לגולדה והיא לא היתה בבית, צלצלתי לבן-גוריון ונאמר לי שהוא נמצא בים המלח. מיהרתי לשם ונסעתי במהירות מטורפת עד שכבעתי למלון. חיפשתי את בן-גוריון והוא אישר לי להודיע על-כך לבריטים. וטסתי במכוניתי לירושלים ובמלה ההר האחרוך, בואך ירושלימה, שמעתי קול נפץ אדיר וראיתי פטרייה העולה השמימה. איחרתי.

מקרה אחר נקשר בהסגרתם של שלושה מפקדי אצ"ל בכירים בירושלים, ב-17 במרס 1947, חמישה ימים לאחר שהאצ"ל תקף את מחנה שנלר בעת "המשטר הצבאי" שהוטל על העיר. יצחק אבינועם-יגנס ("אבינועם"), מפקד האצ"ל בירושלים, הגיע לחדרו של יהושע גולדשמיידט ("גל"), מפקד הח"ק (חיל הקרב) בעיר, שנמצא ברחוב גאולה, ליד מחנה שנלר. כשנפתחה הדלת, התייצב מולו קצין בריטי, באקדח שלוף, ואמר בתקיפות: Hands up. אבינועם התבונן בקצין, העביר במוחו במשך שניות מספר את כל ההזדמנויות שבהן הצליח להתחמק מן הבולשת, והבין שהפעם לא שיחק לו מזלו. בחדר פנימה היו כבר שניים מחבריו שהגיעו לפניו ונעצרו גם הם: שמואל כצנלסון ("תמיר"), סגנו של אבינועם, ומרדכי ארציאלי, ממפקדי האצ"ל בירושלים. השלושה ישבו בפינה ולא החליפו ביניהם מִלה. בעודם מחכים, הוכנס פנימה יהודי צנום ומזוקן, שהוצב תחת שמירה מיוחדת. הסתבר כי האיש, שעבר במקרה בפרוזדור הבית, נחשב בטעות למנחם בגין. הוא נחקר ארוכות במשך מספר ימים, עד אשר הצליח להוכיח את זהותו האמיתית.
אבינועם וחבריו הוחזקו בחדר עד רדת החשיכה, היא שעת תחילת העוצר שהוכרז אז בירושלים. כאשר היה ברור לבריטים ששום אדם נוסף לא יגיע לחדר, הועברו העצורים למחנה שלנר הסמוך, ומשם - למשרדי הבולשת בעיר. 3
כעבור זמן-מה התברר שהבריטים הגיעו לחדרו של "גל" לא במקרה, אלא בעקבות הלשנה של ההגנה. הש"י "שתל" באצ"ל את מרדכי וָגר, שהתיידד עם "גל" וגילה שחדרו משמש מקום מפגש של מפקדים בכירים באצ"ל. לאחר שהעביר את המיידע הזה למפעילו בש"י, הוחלט לשתף בו את הבולשת הבריטית, וכך תפסה המשטרה את שלושת המפקדים הבכירים של האצ"ל בירושלים. כאשר נודע לוָגר דבר תפיסתם של אבינועם וחבריו, ייסר אותו מצפונו והוא התוודה על מעשיו בפני מפקדו באצ"ל. במשפט הפנימי שנערך לו לאחר מכן, הוסכם שהוא ישמש סוכן כפול ויעביר לאצ"ל ידיעות מן הנעשה בהגנה.


פרשת מותו של ליטמנוביץ

האמת ניתנה להאמר כי ההסגרות לבולשת בשלב זה היו מעטות. ברוב המקרים ניסו חברי ההגנה לסכל בעצמם פעולות נגד שלטון המנדט הבריטי ולבצע פשיטות משלהם על מחסני נשק של המחתרת. כך, למשל, החליטו ראשי ההגנה בחיפה בחודש מאי לפרוץ לשני מחסני האצ"ל בעיר - האחד ברחוב שפירא 11 והשני ברחוב ירושלים 8 - שהיו ידועים לש"י מזה זמן-מה. בעקבות תצפיות ממושכות נשלחו ב-24 בחודש שתי חוליות, כדי לפשוט על שני המחסנים בעת ובעונה אחת. בכל חוליה היו חבלן, איש הש"י וחמישה מאבטחים.
חבלן החוליה הראשונה, יהודה ליטמנוביץ, החל לטפל במנעול הדלת ברחוב שפירא, ובשעה שניסה להוריד את הבריח, נשמעה התפוצצות חזקה. הוא נפצע קשה ושניים מחבריו נפצעו קל. שאר אנשי החוליה התערבו בקהל שנאסף במקום ונמלטו על נפשם. כעבור כמה דקות הגיע אמבולנס של מגן דוד אדום ומכוניות משטרה. ליטמנוביץ הוצא מן ההריסות במצב קשה והוסע לבית-החולים, ושם מת מפצעיו. במחסן החרב עצמו, מצאה המשטרה כרוזים וחומר תעמולה אחר של האצ"ל.
היחידה שפרצה למחסן שברחוב ירושלים 8, גילתה שני סליקים גדולים שהיו ריקים.
למחרת נכתב ב"דבר" כי:


החבר ליטמנוביץ לא יצא להטיל מוקשים, אלא כדי למנוע מאחרים להטיל אותם ולסכן חיי אדם. בשעת מילוי תפקיד יישובי אחראי זה קופחו חייו. בהלווייתו השתתפו אלפים מחברי ההגנה וההסתדרות.

הערות:


1. יחזקאל סהר, סיפור חיי, עמוד 84.
2. דברים אלה נאמרו, ככל הנראה, כדי להשקיט את מצפונו של סהר, כי בראיונות שערכתי עם מפקים בכירים רבים, איש לא שמע על-כך.
3. ראיון המחבר עם יצחק אבינועם.