החרפת ה"סזון הקטן"

ב-20 במאי 1947, התכנס בקולנוע "אוריון" בירושלים מושב אספת הנבחרים, שהיה מעין רשות מחוקקת של היישוב המאורגן. ישיבת הנעילה של המושב הזה הוקדש לדיון מדיני, בהשתתפותו של יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון. מטבע הדברים, נסוב חלק נכבד מן הדיון על ארגוני ה"פורשים" והמאבק המזוין נגד השלטון הבריטי תפס מקום נכבד בדיונים.
בהחלטותיה של אספת הנבחרים בעניין הטרור נאמר:
שיטת הטרור הרצחני המשתולל בארץ-ישראל מסלפת ומכשילה את המאבק היישובי ...
מעשי ההתגרות של מבצעי הטרור גוברים והולכים ולכן מחליטה אספת הנבחרים על המשכת ההתנגדות בכוח לכל ניסיון של הטרוריסטים לכפות את רצונם על כלל היישוב ועל בידודם בתוכו, על סיכול פעולות טרור ותעמולת רצח בנקודות היישוב היהודי, על מתן אזהרה על סכנת מוות לאלה שסכנת מוות צפויה להם, בידודן של חבורות הטרור, בידוד ציבורי; סתימת מקורות יניקתן בארץ ובחוץ-לארץ; הגברת פעולת ההסברה בקרב הנוער.
מלחמת זו היא מלחמת היישוב העצמאי, ברשות מוסדותיו המוסמכים, ללא שיתוף כלשהו עם שלטון הדיכוי - הספר הלבן וגירוש המעפילים - היוצר רקע להשתוללות הדמים בארץ. (ההדגשה שלי, י.ל.)

זמן קצר לאחר מכן הוזמן דוד בן-גוריון אל הנציב העליון. בצאתו מאותה פגישה, כינס את מפקדת ההגנה לישיבה דחופה וסיפר במהלכה כי הנציב העליון איים עליו שאם היישוב היהודי לא ישתף פעולה עם הבריטים נגד המחתרת, השלטונות ינקטו אמצעים חריפים מאוד נגד הקיבוצים. בן-גוריון טען שיש להיענות לדרישת הנציב העליון והציע שההגנה תחזור ותשתף פעולה עם הבריטים כפי שעשתה בעבר. הרישומים מלמדים כי "דרישה זו של בן-גוריון עוררה סערת רוחות והגיעו הדברים כמעט לידי קטטה. הישיבה נתפזרה ללא קבלת החלטות כל שהן. מבין המתנגדים נשמעו קריאות כי לפני חודשים מספר נעזרו המוסדות בארגוני המחתרת ואין לדעת אם לא יידרשו בעוד חודשים מספר לבקש שוב את עזרת המחתרת. וכיצד זה יסגירם? תקיפים במיוחד במחאתם נגד בן-גוריון היו נציגי האזרחים ואנשי התנועה לאחדות העבודה". 1
על כל פנים, בעקבות ההחלטות של אספת הנבחרים, הוצאו לחברי ההגנה הוראות פעולה נגד האצ"ל ולח"י בזו הלשון: 2


[...] ביעורם וחיסולם של הארגונים הפורשים מחייב בראש ובראשונה תנופה גדולה וחיובית בפעולה חינוכית רצינית בחיול וחדירה לשדרות הנידחות של הנוער. אולם ביעורם של הארגונים הפורשים יהיה מן הנמנע בלי הכרח-לא-יגונה של נקיטת דרכי כוח. הארגונים הפורשים לא יוותרו על קיומם, אלא אם כן יוכרחו לכך.
במסיבות המדיניות של ימינו, תוך היאבקות נגד מדיניות החנק, אין העת כשרה לפתוח כנגד הפורשים במלחמת-חיסול וכל הכרוך בה. לפיכך תוגבל - בשלב זה - פעולת ה"גיבוש" [כינוי לארגון ההגנה] בהגשמת החלטותיה של אספת הנבחרים, בנקיטת אמצעים מתאימים המכוונים:
למנוע השתלטותם בתחום היהודי,
לבלום את התפשטותם,
להכביד על פעילותם,
למנוע את פעולותיהם (שיש למנען),
לסתום מקורות יניקתם בחיול ובממון,
לחולל ביישוב העברי התנגדות פעילה לקיומם
ולפעילותם המהרסת.
[...] יש להסביר לכל חברי ה"גיבוש" כי סכנת קיומם של הארגונים הפורשים מחייבת שה"גיבוש" ידע ידיעה מלאה את אנשיהם, מחבואיהם, תוכניותיהם ופעולותיהם של הארגונים הפורשים לצורך ההתגוננות בפניהם ולשם שיתוקם וחיסולם.
לכן חייב כל חבר "גיבוש" לסייע ל"גיבוש" להתגונן בפני הפורשים ולפעול לשיתוקם של הפורשים על-ידי הודעה ל'גיבוש' הפרטים הידועים לו על הארגונים העוינים.
א. התנגדות לחיול, תעמולה ואמונים בבתי-הספר ...
ב. פעולה נגד חיול ותעמולה ברחוב ...
ג. גירוש הפורשים משכונות ומבניינים ציבוריים ...
ד. גיוס והפעלת הציבור ...
ה. הפעולה לסתימת המקורות הכספיים.
1. הכבדה על התרמה: ...
2. הגשת עזרה והגנה אפקטיבית לנסחטים.
3. הענשת הסוחטים.
4. פעולות הטרדה נגד המשתתפים. השיטות:
התראה על-ידי ביקור.
הודעה למקומות פרנסתו - ספקים, תנובה, לקוחות
גדולים - על עובדת היותו "שותף", "חותר".
ארגון חרם חברתי, הדבקה מיוחדת של כרוזים על
פתח ביתו או עסקו.
5. הודעה ברבים, על-ידי כרוזים וחוזרים, על כל מקרה
של הגנה אפקטיבית של נסחט, לעודדו בעמדו נגד
הסוחטים ולהציגו כדוגמה ליישוב.
6. רמז בפרסומים מיוחדים, על "שותפים" אשר
ממשיכים ל"שתף" פעולה למרות האזהרות. לדוגמה:
"סוחר פלוני הוזהר על ידינו לחדול לסייע לארגוני
הטרור. איננו מפרסמים כעת את שמו, אולם אם
יוסיף לחזק בכספו את ארגוני הטרור ומעשיהם לא
תהיה לנו ברירה אחרת אלא להודיע על-כך ברבים".
7. הודעה מדי פעם על קיום רשימה שחורה של
"שותפים", אשר שמותיהם נמסרו לארגוניהם
הכלכליים.
ו. לשם מניעת חטיפות מכוניות יש:
... להעניש את החוטפים עונש גופני;
אם החוטפים אינם ידועים - להעניש מספר חבריהם.
יג. היחידה המגויסת.
לצורך פעילות מהירה תועמד לפקודת 'מנהל הנחלה' [מפקד
האזור] יחידה מגויסת ומאומנת. היחידה תצויד בציוד הדרוש.
יד. קצין מטה מרכזי.
קצין מטה מרכזי יתמנה להנהלת הפעולה נגד הארגונים
הפורשים.
הוא יפעל בשליחות הרמטכ"ל. הוראתו תחייב ...

(-) הלל
[כינויו של ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית]
( הדגשה שלי, י.ל.)


בהתאם להנחיות אלה של המלחמה באצ"ל ובלח"י, "ניתנה הוראה מטעם המטכ"ל להקים בכל סניף וסניף 'יחידות מגויסות' של 16-10 איש לרשות המאבק עם הפורשים. מאמץ מיוחד נעשה לסתימת המקורות הכספיים שמהם ניזונו הפורשים". 3 מספר המגויסים למלחמה באצ"ל ובלח"י הגיע למאות, וההיקף לא נפל מזה של הסזון הגדול שנערך שנתיים לפני כן.
בסזון הגדול הוכרז, כזכור, כי להלכה ההשתתפות היא להלכה על בסיס התנדבותי, וכל מי שיסרב לקחת חלק בפעולות הסזון, לא ייחשב כמפר משמעת. אבל הפעם חויבו חברי ההגנה להשתתף בפעולות נגד האצ"ל ולח"י, כפי שאפשר להסיק מן המסמך הבא: 4




מאת: הלל 19.5.47
אל: סגל א', יורם [יצחק שדה], [יוסף] אבידר, בועז [צבי איילון].

מאחר שהיו מקרים בהם סירבו חברים למלא אחר פקודות פעולה נגד הפורשים (הוראות) עליך להודיעני:
1. מה האמצעים שנקטת נגד הסרבנים;
2. אם טרם נקטת באמצעים - הודיעני מה עצתך בדבר האמצעים שיש לנקוט כלפיהם.

(-) הלל


כן פרסמה ההגנה באותם ימים את הכרוז הבא:

אל בני היישוב!

יהודי התורם מכספו לארגוני הטרור,
נותן יד לחתירה תחת בטחון היישוב ותקוות הציונות.
יהודי התורם מכספו לארגוני הטרור,
עוזר להם להתקיים ולהמשיך בתעלוליהם.
יהודי התורם מכספו לארגוני הטרור,
נעשה שותף למעשי הרצח ולבגידה בעם.
מנעו כל עזרה מארגוני הטרור!
ענו לתביעה בסירוב.


ההגנה מסכלת מבצעים של המחתרת

לאחר העלאתם לגרדום של דב גרונר וחבריו, נעשו נסיונות רבים לחטוף בני-ערובה כדי למנוע מתן פסקי-דין מוות לחמשת לוחמי האצ"ל שנתפסו במהלך הפריצה לכלא עכו (בסופו של דבר רק שלושה מתוך החמישה נידונו למוות, ויתר השניים נידונו למאסר עולם). ב-9 ביוני נכנסו 12 צעירים מזוינים לבריכת "גלי-גיל" שברמת-גן וחטפו שני שוטרים בריטים שרחצו בבריכה. מיד לאחר החטיפה, התפרסמה קריאה של "מוסדות הביטחון היישובי" (שם נוסף שההגנה נהגה להשתמש בו), לעזור למשטרה במאמציה למצוא את החטופים. כל חברי ההגנה באזור נצטוו להצטרף לחיפושים ואפילו להשתמש בכוח אם יהיה צורך בכך. ואמנם למחרת היום נמצא מקום מחבואם, באזור קריית-שאול. ההגנה הודיעה על כך למשטרה, שהקיפה את האזור, אולם לפני שהוחל בחיפושים מדוקדקים, הופיעו לעיני המשטרה, שני השוטרים הבריטיים שהיו לבושים עדיין בבגדי-ים. הם הצביעו על הבית שהוחזקו בו וסיפרו כי נשמרו שם בידי ארבעה אנשים רעולי-פנים. עוד דיווחו כי החוטפים גילו להם את הסיבה לחטיפתם וכי נהגו בהם ביחס טוב כל זמן מעצרם. (כשהרגישו השומרים כי טבעת החיפושים מתהדקת סביבם, הם נטשו את המקום והחטופים יצאו לחופשי).
כמחווה על שיתוף הפעולה, שחררו השלטונות 32 מאסירי ההגנה מבתי-הכלא בעכו ובירושלים, לרגל יום-הולדתו של המלך ג'ורג' השישי.


המנהרה לבית הדר

בית הדר השוכן בדרך פתח-תקוה בתל-אביב, ליד תחנת החשמל, היה בין "אזורי הביטחון" של השלטון המנדטורי. הבית וסביבתו גודרו והכניסה למתחם הותנה בחיפוש מדוקדק. כל אימת שהבריטים הטילו עוצר על תל-אביב, שימש בית הדר כמפקדה וכמקום ריכוז לכל הרכב המשוריין.
ביוני 1947, לאחר עלייתם לגרדום של דב גרונר וחבריו בכלא עכו ולאחר התאבדותם של פיינשטיין וברזני בכלא ירושלים, הוחלט במפקדה הארצית של האצ"ל לתקוף את בית הדר. ההתקפה החזיתית נראתה נועזת ומסוכנת, ועל-כן הוחלט הפעם לפעול בגישה עקיפה - לנסות לחפור מנהרה שתוליך אל מתחת לבניין, להטמין מוקש גדול ליד היסודות ולהפעילו לאחר מתן אזהרה מבעוד מועד לבריטים ולתושבי הסביבה כאחד. ההנחה היתה שלאחר פיצוץ בניין מלון המלך דוד והתעלמות הבריטים מן האזהרה הטלפונית שניתנה להם לפני כן, תתקבל האזהרה הפעם במלוא הרצינות, והסביבה כולה תפונה ולא יהיו שום פגיעות באזרחים חפים מפשע.
מארק קהאן, שהיה מבוגר יחסית ובעל חזות של "בעל בית" מכובד, יצא לסייר באזור ושכר מחסן מול בית הדר. הוא הציג את עצמו בפני הבעלים כסוחר בתפוחי-אדמה, ואמר שהמחסן דרוש לו בתור שכזה. מיד לאחר-מכן התחילו "פועליו" של קהאן להעביר למחסן שקים מלאים בתפוחי-אדמה, וגם לחפור את המנהרה לעבר היסודות של בית הדר. העפר שנחפר סולק בשקים, כאילו מדובר בתפוחי-אדמה. באמצע חודש יוני כבר הגיעו אנשי האצ"ל עד למחצית הדרך, אבל הפעילות הרבה במחסנו של סוחר תפוחי-האדמה, עוררה את חשדו של איש ההגנה מדיירי הסביבה והעניין הועלה בפני מפקד הש"י בתל-אביב. לאחר בדיקה, נתגלה דבר חפירת המנהרה. ב-18 ביוני נשלחה למקום חוליה בת 12 איש, שכללה גם את החבלן זאב ורבר. הם התפרצו למחסן בתואנה שבאו "לבער עכברושים" ועד מהרה מצאו את פתח המנהרה. למודי ניסיון מפרשת מותו של ליטמנוביץ בחיפה, הניחו הפורצים כי פתח המנהרה עלול להיות ממוקש. זאב ורבר ביקש מחבריו לצאת את המחסן, והוא עצמו גילה את המוקש וניסה לפרקו. לאחר מספר רגעים נשמעה התפוצצות, בה נהרג זאב ורבר.
לאחר המקרה פרסמה ההגנה כרוז, שבו נאמר כי גילוי המנהרה בא "להגן על חירותו הפנימית של היישוב היהודי מפני תעלולי חבורות של פורשים". בכרוז הודגש שהדבר נעשה ללא שיתוף-פעולה עם השלטונות. "תודת" הצבא הבריטי לא איחרה לבוא; חיילים בריטים פתחו בחיפושים מדוקדקים בכל האזור, וגילו מפעל גדול לייצור נשק שהיה שייך להגנה.
ב-30 ביוני תכננו אנשי לח"י להתנקש בירושלים בחייו של הגנרל מק-מילן, מפקד הצבא הבריטי בארץ. על-פי התוכנית ההתנקשות היתה אמורה להתבצע ליד בית-החולים "שערי צדק", באמצעות מוקש מוסתר בעגלת סבלים. הדבר נודע להגנה ולמקום נשלחה יחידה שגילתה את עגלת הסבלים ושני אנשי לח"י בקרבתה. אנשי ההגנה ניגשו אל שני הבחורים, הזדהו בפניהם והורו להם לפרק את המוקש ולהסתלק מן המקום. אנשי לח"י לא ראו בתנאים שנוצרו כל טעם להמשיך במשימתם. הם פירקו את המוקש והעבירו את עגלת הסבלים לכיוון שוק מחנה-יהודה.
כעבור ארבעה ימים גילו אנשי ההגנה מוקש שהונח בכביש ירושלים-יפו. הם לא ידעו למי נועד המוקש הזה ומתי אמור היה להתפוצץ. אולם החליטו שלא להסתכן והזעיקו את המשטרה הבריטית, שפירקה את המוקש.

הערות:


1. את"ה, 112/1057.
2. את"ה, 122/173/121.
3. סת"ה,ג', עמוד 954.
4. את"ה, 73/21.