משא ומתן להסכם בין האצ"ל וההגנה

בשלהי 1947, עם האצת התהליכים לקראת מלחמת העצמאות, קראו נציגי החוגים האזרחיים במוסדות הלאומיים להידברות עם האצ"ל, אלא שבן-גוריון דחה בתוקף כל צורה של הידברות. "אין כל משא-ומתן עם הפורשים וגם לא יהיה", הכריז במסיבת עיתונאים שכינס בתל-אביב. "אם הפורשים יפרקו את ארגוניהם וימסרו את נשקם, יוכל כל אחד מהם להתנדב להגנת הישוב ככל יהודי אחר, ואם יימצא מתאים יצורף לשורותיה". בן-גוריון עצמו היה עקבי, והחזיק בדעתו זו במשך כל הזמן, עד לפירוקם המוחלט של האצ"ל ולח"י. אבל לא כך סברו רוב חבריו וההנהגה הציונית. עובדה היא שזמן קצר לאחר שהעצרת המיוחדת של ארגון האומות המאוחדות החליטה על חלוקתה של ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, החליטה הנהלת הסוכנות היהודית להיענות להצעת האצ"ל ולפתוח במשא-ומתן בדבר שיתוף פעולה בין ההגנה ובינו. נציגי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי במשא-ומתן זה היו: הרב פישמן (מימון), י' גרינבוים, מ' שפירא, ד' פנקס וד' רמז. בשם האצ"ל הופיעו: מ' בגין, ח' לנדאו וש' כץ (בחלק מן המשא והמתן השתתף גם הרב לוי יצחק רבינוביץ, רבה הראשי של יהדות דרום-אפריקה, שהגיע ארצה זמן קצר לפני כן). המשא ומתן היה קשה ומייגע, בייחוד בגלל ההתנגדות הנמרצת של בן-גוריון ומוסדות מפא"י לכל צורה של הסדר. אל מפא"י הצטרפה גם "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם), שקמה באותם ימים מהאיחוד בין "אחדות העבודה - פועלי ציון" ו"השומר הצעיר". "את החשבון עם הפורשים יש לעשות לפני קבלת המדינה", אמר אז אחד ממנהיגי "השומר הצעיר".
גם ראשי ההגנה היו נגד כל משא-ומתן עם האצ"ל והפיקוד העליון הודיע כי ל"ארגונים הפורשים יש רק דרך אחת לשתף עצמם כבני העם היהודי במלחמתו על עצמאותו: לפרק את ארגוניהם ולמסור את נשקם לארגון ההגנה ולהיכנס אישית לארגון ההגנה". 1
קודם שהמשא והמתן הגיע לסיומו, קמו בשטח הסדרים מקומיים של שיתוף-פעולה בין לוחמי האצ"ל ולוחמי ההגנה. הרקע לכך היו מעשי האיבה של הערבים, שהלכו והתגברו בכל חלקי הארץ.
הקורבנות היהודיים הראשונים נפלו כבר למחרת ההחלטה של עצרת האו"ם על החלוקה. כמה ימים לאחר-מכן, תקפו הערבים את המרכז המסחרי בירושלים, שדדו את חנויות היהודים והעלו אותן באש. מעודדים מהצלחתם, עברו הערבים להתקפת התחבורה היהודית בכבישים הבין-עירוניים, והנסיעה לירושלים, לגליל ולנגב היתה בבחינת סכנת נפשות. בחודש דצמבר 1947 נהרגו ברחבי הארץ 184 יהודים! ראשי המוסדות הלאומיים קראו להבלגה ונקבע קו של ריסון והתאפקות. ההנחה היתה שההבלגה תשקיט את הרוחות ותִמנע התגברות של המאבק המזוין. האצ"ל, לעומת זאת, גרס שיש לפתוח ביוזמות צבאיות כנגד הערבים ולא להסתפק בהתגוננות בלבד. הוויכוח של שנות השלושים - מה עדיף: הבלגה או תגובה? - שב ועלה למרכז הבמה הציבורית וההכרעה נפלה במהרה. האצ"ל עבר מדיבורים למעשים, ופתח בהתקפות על ריכוזי הערבים בכל חלקי הארץ. דעת הקהל בארץ התנגדה להבלגה והאהדה לאצ"ל הלכה וגברה.
על רקע המאורעות האלה ובמיוחד בגלל התנגדותו של בן-גוריון למשא ומתן שהתנהל עם האצ"ל, נקל להבין שורה של תקריות בין ההגנה והאצ"ל באותה תקופה.

הערות:


1. שם, שם.