"הסזון השני": ההגנה מתנכלת ללח"י

ארגונו של אברהם שטרן ("יאיר") היה נתון מראשית דרכו במצוקה כספית קשה, ולכן לא בחל במבצעי שוד. המבצע הראשון בתחום זה נערך ב-16 בספטמבר 1941, בסניף בנק אנגלו-פלשתינה בצפון תל-אביב. שנה לאחר מכן, נערך ניסיון שוד נוסף בסניף "הבנק הערבי הלאומי" בירושלים שהסתיים בכישלון. בינואר 1942, התנפלו שני אנשי לח"י על צבי קופשטיין, פקיד ה"משביר המרכזי", בשעה שיצא מסניף בנק הפועלים ברחוב הרצל בתל-אביב, חטפו מידיו תיק עם כסף וניסו להימלט. הקהל שהיה במקום פתח במרדף אחרי השודדים. במהרה הצטרפו אל הרודפים גם כמה שוטרים שעברו במקום והדברים התגלגלו לחילופי יריות, מהן נהרגו שני עוברי-אורח יהודים. הבורחים נתפסו על-ידי המשטרה והועמדו לדין. שלושת מעשי השוד האלה עוררו זעם רב בציבור, וכתוצאה מכך הודבק לארגון השם "כנופיית שטרן". לא רק האצ"ל בישראל, גם ארגון לח"י שצמח ממנו התקשה מאוד להשתחרר משם זה.
האנטגוניזם של היישוב המאורגן כלפי אנשי שטרן גבר עוד יותר בעקבות פעולה נוספת שלהם ב-20 בינואר 1942 . ביסוד הפעולה הזאת היתה תוכנית שהופעלה על-ידי לח"י ל"משיכת ראשי הבולשת בתל-אביב וחיסולם בעזרת מלכודת". בחדר שעמד לרשות המחתרת, על גג הבית ברחוב יעל 8, והוסווה כמעבדה כימית, הופעל מוקש קטן שגרם להתפוצצות קלה. לשמע ההתפוצצות, הגיעו למקום קציני משטרה, ובהיכנסם לחדר החשוד, הופעל מוקש שני, גדול יותר. מן ההתפוצצות נהרגו שלושה קצינים בכירים, לאו-דווקא ראשי הבולשת: שלמה שיף , מפקד משטרת תל-אביב, ועמיתו נחום גולדמן וכן הקצין הבריטי א"ט טרטון. כן נפצעו מספר שוטרים, רובם יהודים. התגובות למעשה ברחוב יעל היו נזעמות; הן מצד השלטונות והן מצד מנהיגי היישוב היהודי בארץ. למחרת היום כתב משה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לא' סנדרס, המפקח הראשי של משטרת ארץ-ישראל, כי בנוסף ל"שאט הנפש על הפשע החדש שבוצע בתל-אביב לאור היום", הסוכנות היהודית "תתמוך בכל-לב בכל אמצעי יעיל שיינקט כדי להתחקות על הכנופייה הרצחנית ותשחרר את ארץ-ישראל ואת היישוב מסיוט זה של חטיפות והתנקשויות".
ב-25 בינואר 1942, חמישה ימים לאחר האירוע ברחוב יעל, ניהל שרתוק את ישיבתה של הנהלת הסוכנות היהודית, בשל העדרו של בן-גוריון מן הארץ, ומסר ידיעות בנוגע לקבוצה שממנה יצאו רוצחי הקצינים. הוא אינו משוכנע שגילוי-דעת נוסף יביא תועלת. 1
אין כל טעם לפרסם גילוי-דעת ולדרוש פעולה נמרצת מצד הממשלה אם בעצמנו לא נפנה לציבור היהודי בדרישה לעזור למשטרה בביעור הרע.
שרתוק לא רצה לפרט יתר על המידה בעניין זה, אולם הוסיף כי:
אין לתלות את הקולר במישהו אחר, אלא באותם גורמים [המפלגה הרוויזיוניסטית] שגידלו את הנחשים. אמנם גורמים אלה גילו עכשיו חרטה, והוא מקווה שהיא תחיה לאורך ימים". הוא הוסיף ואמר כי "בשום מקום בעולם לא הצליחה המשטרה בלי עזרה חשובה מהציבור.

שניים מן המתווכחים, יצחק גרינבוים והרב פישמן, הביעו התנגדות לשיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים.

גרינבוים: פה מדובר איך לרסן את התפתחות הטרור בארץ וריסון זה יכול לבוא רק על-ידי השלטון. לנו אין שלטון ולכן עלינו להפנות את תשומת לב הממשלה - כאן ובלונדון - למצב הפרוע השורר בארץ.
הרב פישמן: יש חוגים בארץ המאשימים בכול את הציונות. הוא למשל סבור שהאשמה היא בממשלה, אבל יחד עם זאת מחובתנו להגביר את ההסברה ואת החינוך בתוך שורותינו.

שרתוק, שלא הצליח לקבל את הסכמתה של הנהלת הסוכנות היהודית למלחמה בלח"י, הביא את העניין בפני מרכז מפא"י, וגוף זה החליט כי קבוצת שטרן טעונה עקירה גמורה. 2
משימת החיסול של לח"י הוטלה על הש"י (שירות הידיעות של ההגנה) שנעזר לשם כך גם באנשי פלמ"ח. על שיתוף פעולה זה, מספר יגאל אלון, מראשי הפלמ"ח:3
חודשים אחדים לאחר הקמת הפלמ"ח, הוטל עלינו להעמיד לרשות הש"י חוליות אחדות לפעולה נגד הפורשים. פעולה זו לא ארכה הרבה זמן ונסתיימה בשיתוקם של הארגונים הללו.

אנשי ההגנה חטפו חשודים בהשתייכות ללח"י, והעבירום לחדרי מעצר מיוחדים. חקרו אותם, לעתים בעינויים קשים, ואספו מידע רב על הארגון. חלק מן החומר הזּה הועבר לידי הבולשת הבריטית. בספר תולדות ההגנה אנו מוצאים את התיאור הבא: 4
שירות הידיעות של ההגנה פעל נגדם והוטל על מספר חוליות של בחורים מוכשרים לכך במיוחד בקרב יחידות הפלמ"ח לחפש אחריהם ולתופסם. הם הובאו לחקירה קשה [הכוונה לעינויים], במטרה להוציא מפיהם את שמות חבריהם ואת מקום מחסני הנשק שלהם. רובם לא החזיקו מעמד ומסרו את הידוע להם לחוקריהם במסגרת "שירות הידיעות".

אחד מראשוני החטופים היה אפרים זטלר; הוא נחטף בחודש פברואר 1942 בשעה שהלך ברחוב בכפר-סבא. לאחר שחרורו, סיפר: "קשרו את כפות ידיו אחורנית ותלו אותו בהן. כשהיה מתעלף, היו מורידים אותו לשעה קלה, ושוב תולים אותו כשידיו מסובבות לאחור וממש נקרעות מהכתפיים, וגופו המתהפך פועל כמנוף כדי לעקרן ממקומן. כך עינו אותו שלושה ימים ושלושה לילות ללא הפוגה". 12 בתל-אביב נחטף יעקב הרשמן וכן נחטפו אליהו לוי ופסח רוזין. בעיתון המחתרת "חרות" מ-1 במאי 1942, הופיעה הכתבה הבאה: 5



במרתפי הגסטאפו השמאלית בארץ
פרטים על עינויי הנחטפים

לפני שבועות מספר אירעו ביישוב כמה חטיפות בזו אחר זו. אנשים נעלמים פתאום מבתיהם, ואחר זמן קצר היו בני ביתם מקבלים פתקה קצרה חתומה בידיהם, ש'שלום להם'.
כדי לתת לקוראינו מושג מה משיטות החקירה, שעוזרי משטרת פלשתינה משתמשים בהן, הרינו מפרסמים הפעם שני קטעים. ראשון - עדותו של אחד הנחטפים, יהודי חיפאי בשנות העמידה; והשני - תיאור קצר של עינויי נער צעיר מהרצליה. וכך מספר הנחטף הראשון: 'כבר בלילה הראשון של החטיפה, קיבלתי מכות רצח בפנים וביתר חלקי הגוף, ולאחר שתיקה מוחלטת מצדי, הכניסו אותי ל"בית מלון", כדברי החוקר. זהו בור של 70-80 ס"מ ורוחב של 60-70 ס"מ. הוא מכוסה למעלה בדלת של ברזל. יכולתי רק לשבת בגוף כפוף. הוציאו אותי משם למחרת היום. אז בא החוקר והתחילה פרשת העינויים. תלייה על וו, כשידֵי קשורות בכבלים מאחורי הגב וכשרגלֵי אינן יכולות להגיע לרצפה. כך נמשכו ה'חקירות' במשך שלושה ימים, 3-4 שעות בכל יום. עם גמר החקירה, היו מחזירים אותו ל"בית המלון" למשך הלילה ... ביום הרביעי שאל אותי החוקר עם החלטתי לדבר. עניתי לו, שאין לי מה להוסיף. מכיון שהיתה לי התקפת קדחת, הביא לי אחד הבחורים כוסית קוניאק והודיע לי, כי מפני מצב בריאותי, הוחלט להשאיר אותי בחדר ולא להחזירני ל"בית המלון". נרדמתי אז בפעם הראשונה, לאחר שלא ישנתי שלושה לילות".

ב-15 במאי 1942 הופיעה בעיתון "הארץ" הידיעה הבאה:



נחטף צעיר בתל-אביב

אור ליום ה', ה-14 בחודש, באו אלמונים לביתו של יוסף דריק, פקיד בעיריה, דפקו בדלת וקראו החוצה את יוסף ניקולאיבסקי, כבן 18. הצעיר יצא אליהם כשהוא לבוש פיג'מה. מיד נשמעו צעקות בחוץ וטרטור של אוטו. כמה שכנים נתעוררו לשמע הצעקות ויצאו לראות מה קרה. מחד מהם ראה 4 אנשים ובידיהם אקדחים, שהוליכו את הצעיר, כשראשו חבוש, לעבר האוטו. אחד מהם איים באקדח על השכן וזה נסוג לביתו.
אביו של הצעיר, המוסיקאי ניקולאיבסקי מירושלים, שהה בתל-אביב בזמן המקרה ויצא לרדוף אחרי המכונית הבורחת. הוא צעק: "הצילו את בני", אך לא יכול להשיג את החוטפים. מיד הודיע לתחנת המשטרה, שפתחה בחקירה.

הרדיפות, החטיפות וההלשנות גרמו לחלק מאנשי לח"י לפרוש מכל פעילות. אחד מאלה היה יעקב גלבוע (פולני), אשר ביקש להצטרף לקיבוץ מעלה-החמישה. הוא נענה בחיוב לאחר שהתחייב לנתק את קשריו עם המחתרת. אבל איתרע מזלו וכעבור מספר חודשים, התפרסמה בכל העיתונים מודעה מטעם המשטרה בקשר לאנשי לח"י "מבוקשים", שכלל גם את שמו ואת תמונתו, ונקבעו פרסים כספיים למי שיביא להסגרתם. הדבר היה לשיחת היום בקיבוץ. על אשר אירע, מספר יעקב גלבוע: 6
יום אחד כשיצאתי לעבודה, חיכו לי שלושה חבר'ה מההגנה על אקדחים שלופים, קשרו לי את העיניים ונלקחתי לחקירה. עד היום איני יודע היכן הייתי. הסברתי להם שעזבתי את לח"י על רקע אידיאולוגי, אולם הם כנראה לא השתכנעו. אחרי כמה ימים של חקירה, הביאו אותי למגרש הרוסים בירושלים והסגירו אותי לבולשת הבריטית.

אנשי לח"י האשימו גם את האצ"ל בהסגרת חבריהם לבולשת הבריטית וחשדו במיוחד בישראל פריצקי, אשר שימש בשנת 1941 כמפקד שירות הידיעות של האצ"ל, ועמד אז בקשר עם המודיעין הבריטי, במסגרת שיתוף הפעולה של האצ"ל עם הבריטים במלחמתם בגרמנים. דינו נגזר למוות והוא נורה ונהרג בליל שבת, 3 בספטמבר 1943, לא הרחק מביתו שברחוב פרץ חיות בתל-אביב.

הערות:


1. פרוטוקול ישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, אמ"צ מספר 22, כרך 34.
2. פרוטוקול ישיבת מרכז מפא"י מיום 28.1.42, ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל, 23/42.
3. ספר הפלמ"ח, עמוד 808.
4. סת"ה, ג', עמוד 505.
5. "המצודה" ו"חרות", מכון ז'בוטינסקי.
6. יעקב גלבוע, בלכתך בשדות אימה.