שמעתי מהרב דקהילתנו ששמע מהחסיד מורנו זאב דקהילת אליק: פעם אחת שבת הבעל-שם-טוב בקהילת-קודש הנ"ל אצל בעל-הבית, ובעל-הבית היה פרנס-חודש. ובשבת במנחה הלך בעל-הבית לבית-הכנסת לשמוע הדרשה מדרשן אחד אורח, והמתין עליו הבעל-שם-טוב בסעודה שלישית שיבוא מבית-הכנסת. ובתוך כך שמע שהדרשן מלשין על ישראל, ורגז הבעל-שם-טוב ואמר לגבאי שילך ויקרא לבעל-הבית, וגילה הגבאי לכמה אנשים שרגז הבעל-שם-טוב על הדרשן. וראה הדרשן שהעולם נשמטים אחד אחד, ופסק מלדרוש.

וביום מחר בא הדרשן להבעל-שם-טוב ונתן לו שלום. ושאל אותו מי הוא, ואמר: אני הדרשן, מפני מה רגזתם עלי? קפץ הבעל-שם-טוב ממקומו וזלגו דמעות מעיניו ואמר: אתה תדבר רע על בר ישראל?! תדע שבר ישראל הולך כל יום ליומא דשוקא, ולעת ערב שנוגה לו מתחרד ואומר: אוי לי שאעבור זמן מנחה! והולך לבית אחד ומתפלל מנחה, ואינו יודע מה שמדבר, ואפילו הכי מזדעזעים שרפים ואופנים מזה.

מעשה ששמעתי מפי רבי משה, חתן אחות הרב דקהילת-קודש פולנאה, והוא בעצמו שמע מהבעל-שם-טוב שהיה מספר בקהילת-קודש נמרוב לפני אנשי כפרים בזה הלשון:

פעם אחת ראיתי בחלום שאני הולך בשדה, וראיתי בחלום מרחוק כמו ערפל. והלכתי עד מקום הערפל. נפנה הערפל לצד אחד והיה השמש מאיר בצד זה וגם על הדרך, ובצד השני היה הערפל, והיה המקום כמו מסדרון ארוך, והלכתי עד שהגעתי לסוף הבקעה.

ואצלי היה עבד כנעני כמה שנים והלך ממני, וראיתי אותו הולך ומטען גדול מאוד של עצים על כתפיו. וכשראה אותי השליך העצים מעליו, ונפל לרגלי ואמר: כשהייתי עבד לרום-מעלתו הייתי שומר שבת, וכשהלכתי מכם עבדתי אצל מוכסן אחד ועבד עמי בשבת, וצווה עלי לילך ליער להביא עצים בשבת, ועכשו שנינו מתים, וצריך אני להביא עצים ביום השבת לגיהנום עד שיהיה די בשביל המוכסן לכל ימי השבוע. על-כן בקשתי מכם שתמתינו עד שאשוב, ואראה לרום-מעלתו מקום שיבקש רום-מעלתו מהם שיפטרו אותי מן הדין, כי רום-מעלתו חשוב מאוד בזה העולם, ועכשיו אין ביכולתי מפני הממונים ההולכים אחרי.
אמר לו: אם אני חשוב בזה העולם, הנח את העצים ולך עמי תכף והראה לי את המקום.
הלך עמו והראה לו היכל אחד. ונכנס הבעל-שם-טוב לתוכו, והמליץ בעדו ופטרו אותו מן הדין. וכשהמלצתי עבור הנוכרי הייתי מלמד סנגוריה גם על היהודי, ופטרתי גם אותו מן הדין.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שנסע הבעל-שם-טוב מכפר טשארטריע ולן סמוך לכפר אצל יער ששם נהרגו כמה פעמים כמה אנשים יהודים, ועמד שם ללון כדי להבריח הקליפה של רציחה ממקום ההוא. ואמר לאנשיו: אני רוצה לישון, ואתם אל תישנו, אמרו תהלים, כי העבד כנעני שלנו רוצה להרוג אותנו, ולא תישנו כל הלילה.

ובבוקר שלחו לכפר להביא להם מים לרחוץ, ונסעו לכפר. וכשאכלו קרא לעבדו ונתן לו צלוחית של מי-דבש ושתה.
אמר לו הבעל-שם-טוב: תודה לי שרציתה להרוג אותנו בלילה.
ואמר: כן הוא.
- שוב פעם אחת סמוך לקהילת-קודש נמרוב גם כן רציתה להרוג אותי.
אמר לו: אמת.
אמר לו: מפני מה חשבת כן, הלוא אתה יודע שאי אפשר להערים אותי.
אמר כדרך הערלים: שד נשך אותי.

שמעתי מהרב החסיד רבי יחיאל מיכל דקהילת-קודש זלוטשוב, שאמר פה עיר לינץ, כשהיה בכאן על נישואי בנו של מורנו זאב, שצוו לו מן השמים שיקבל את הבעל-שם-טוב לרב וילך ללמוד ממנו, והראו לו שאותן מעינות החוכמה שהיו הולכין להבעל-שם-טוב הולכים להרב המגיד זכרונו לברכה.

שמעתי מהרב הנ"ל שרבי אליעזר מאמשטרדם הלך לארץ הקודש בשביל רבי נחמן מהורודנקא, כי אמר: כשנהיה אנחנו שנינו בארץ הקודש נביא את הגואל. וכשבא לארץ הקודש הלכו כל בני העיר לקראתו, וכשראה את רבי שמשון בן רבי נחמן ושאל אותו: היכן אביך? אמר לו: נסע לחוץ-לארץ. אמר: וי! וי! אני באתי בשבילו. וכששמע רבי נחמן שנסע רבי אליעזר לארץ הקודש רץ מהרה לארץ הקודש, ועד שלא בא לארץ הקודש מת רבי אליעזר בעוונותינו הרבים.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שעשיר אחד היה בקהילת-קודש לודמיר ולא היו לו בנים. שלח אחר הבעל-שם-טוב, וכשבא ערכו לו מיטה אחת וישב עליה. ותכף נחפז וקם, ואמר: על אותה מיטה עברו על עוון אשת איש. ואמר כי אין המיטה זו משלו, כי היה מסור אחד והזיק הרבה לבני העיר, וכשמת בזזו את כל אשר לו, ולקח בעל-הבית מיטה זו.
ושבת שם הבעל-שם-טוב, ואמר לבעל-הבית, אם יסכים לבנים שיהיו בעלי מומין יהיה לו בנים. והסכים.
והיו לו שלושה בנים בעלי חטוטרות.

שמעתי מהרב דקהילת-קודש פולנאה: שתי שנים קודם הבריחה ראה רבי צבי בנו של הבעל-שם-טוב את אביו בחלום, שהיה לו צער גדול, שהיה בעל-חוב לפריצים ולא היה לו במה לשלם.
שאל את אביו: ידעת בצערי?
אמר: ידעתי.
אמר: מי הודיעך?
אמר: אותן שהולכים על פרשת-דרכים הודיעו לי.
שאל: מי הם ההולכים על פרשת-דרכים?
אמר: אברהם יצחק ויעקב הם הולכים על פרשת-דרכים לידע צרות של ישראל, והולכים ומודיעים על קברי צדיקים, והם הודיעו לי מצערך, אבל אין פנאי לדבר עמך, כי צריך אני לילך לבטל עלילות מלסטים שקורין "היידאמאקעס".

והחלום היה לערך שלושה שבועות קודם פסח, ובאותו יום-טוב של פסח נעשה עלילה בקהילת-קודש שדה לבן, ונתפסו כמה אנשים, ושלחו שליח להרב שיתפלל בעדם. ובשביעי של פסח אמר שירה לפני התיבה בשמחה רבה, ובשעת השולחן שמע חמי ממנו ואמר: כמדומה לי שהשכינה שרתה בשעת אמירת השירה, ובטוח אני בהשם יתברך שתתבטל הגזרה. וכן היה. שבימים אחרונים של פסח יצאו מן התפיסה ונתבטלה העלילה לגמרי.

ואחר הפסח היו ליסטים והתנפלו על כמה כפרים, ואחר-כך נתקבצו עד שהיו ערך חמש מאות ליסטים, ובלילה נפלו על עיר קרסנע ושהו עד שהאיר היום. ואנשי העיר כולם ברחו אל המבצר, ולחמו מן המבצר כמעט שכלה הפולווער (אבק שרפה) מן המבצר. ומצאו הליסטים שלוש נשים, ולקחו עגלות עם תבן, והנשים הוליכו העגלות עם התבן, והם דחפו אחר העגלות ורצו לשרוף המבצר. והיה עומד מחנה של פולין סמוך לעיר טובריב, ובעת ההיא באו אותן מחנה של פולין עם קנה שרפה גדולה שקורין הרמאטע (תותח), וברחו כל הגזלנים ולא נשאר מהם אחד. ובכל ימות החמה הייתה שלוה.

שמעתי מאיש אחד ושמו רבי זאב, אחיו של רבי ליב חסיד מלוניץ, אשר קבע דירתו בארץ הקודש יותר משלושים שנה ונפטר בירושלים עיר הקודש. ורבי זאב היה למדן וירא שמים שראוי להאמין לו, וגם מהרב דקהילתנו שמעתי בנוסח אחר, ואכתוב גם דעת הרב בזה.

שפעם אחת חלה הבעל-שם-טוב מאוד עד שלא היה לו כח הדבור, ועמדו עליו אנשיו, ורמז להם שילבישו אותו בתפילין ועשו כן. ושכב בתפילין עד בוש, ואחר-כך התחיל לדבר. ושאלו אותו: מה היה זה? ואמר שנמצא עליו עברה שעשה בקטנותו, והיה עליו קטרוג גדול. ובא הרב שלו והודיעו ואמר: מהרה הלבש תפילין! ובא אחר-כך המקטרג בדמות נכרי ורתת (והרעיד) עם ברזל ורצה לחתוך ראשי, ולא יכול להתקרב אלי מחמת התפילין, וצעק אלי בלשון רוסיא: השלך מעליך העורות! ואני לא השגחתי בו, וצעק עד שנתבטל.

והרב אמר שראה השערים סגורים, ולא רצו להניח את גיסי מורנו גרשון ליכנס, ולקח עץ גדול והכה בשערים עד שנפתחו, ונכנס וצעק בכעס על הבית דין, ואמר: בשביל דבר קטן כזה תפסקו עליו מיתה חס ושלום?! וזהו שאמר בתקוני זוהר: יש מצוה שנקראת מטרוניתא (מלכה), ולוקחת האדם תחת כנפיה, ואינה מנחת אותו תחת יד מקטרג, כגון מצות תפילין.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שהוליך הבעל-שם-טוב את הרב מורנו יחיאל מיכל לרבנות דקהילת-קודש הורודנע. ובליל ששי תעו בדרך, והייתה חשכה מאוד, ממש לא ראו איש את אחיו. וירד הבעל-שם-טוב מן העגלה לחפש הדרך, ואחר-כך ירד גם כן הרב מורנו יחיאל מיכל, ומצא שהבעל-שם-טוב שוכב בפשוט ידים ורגלים על הארץ, ובוכה בכיה גדולה, ומורט את שערות ראשו, ואמר כי יחללו חס ושלום שבת. ואמר הרב הנ"ל: אלו לא ראינו בו אלא דבר זה שבכה בכיה גדולה מחמת יראת חלול שבת -דיו.

ואחר כך באו קהלת-קודש הורודנע, ודרש הרב בשבת, והיה בבית-הכנסת פלפול גדול בעת הדרשה, והיה שם למדן גדול הנקרא רבי מיכל דיין, והיה חריף מאוד, והוא היה מקשה אותו, והרב בקש ממנו שבסעודה שלישית יתרץ להם כל הקושיות. והיה לקהל בית גדול אשר לא משתמשים בו, כי אם בעת שמקבלים רב חדש עושים שם סעודה שלישית בשביל כל בני העיר, והושיבו כל אחד לפי כבודו, והדיין רבי מיכל ישב אצל הרב, ורבי זאב קיצעס ישב בסוף השולחן, וגער בו הבעל-שם-טוב בזה הלשון: אני שונא ענוותן, בוא ושב בכאן!

והתחיל הרב לחזור על הדרשה, ורבי מיכל מקשה, ורבי זאב מפלפל עמו, עד שנצחו. והיה רבי מיכל בוש בדבר, ועמד על זה אף-על-פי שהיה עקום, ולא רצה להודות על האמת. התחיל הבעל-שם-טוב לבקש ואמר: אל תבלבלו את שולחני! עד ששקט.

ואחר שבת נסע על ברית לכפר, הבעל-שם-טוב והרב, ורבי מיכל דחק את עצמו גם כן לישב עמם ולקחו אותו. ובדרך התחיל לדבר בחכמת תכונה, והיה רבי זאב קיצעס משיבו, וראה שרבי זאב למדן כנגדו בחכמת התכונה, ותמה ואמר: איך באו דברים כאלו לחסיד?!

וכשרצה הבעל-שם-טוב לנסוע לדרכו, היה ירא שלא יצער את הרב, ולקח ממנו תורתו ונעשה עם הארץ. ומנהגו היה לעמוד בחצות הלילה ללמוד גמרא ופוסקים ורמב"ם, וכשפתח הספר לא ידע מאומה. וסבר שהשכל אינו ברור אצלו, מחמת ששתה מי-דבש הרבה וישן מעט, וסגר הספר ועשן הלולקע ושכב עד הבוקר. ובבוקר אחר התפילה היה לומד שיעורו, ולקח הספר ופתח ולא ידע מאומה, והבין שהבעל-שם-טוב עשה לו זאת. ובא להבעל-שם-טוב ואמר: רבי, החזירו לי את תורתי! והוכיח אותו הבעל-שם-טוב ואמר: כי בשביל ניצוח וקנטור לומדים תורה?! והוכיח אותו ונעשה צדיק גמור.

שמעתי מהרב דקהילת-קודש פולנאה: כשהייתה מלחמה בימיו בין היון ובין הישמעאל, אמר הבעל-שם-טוב: ראיתי שני שרים לוחמים וגבר השר של ישמעאל, וראיתי השר של יון הולך בחזרו בחרון-אף, ותהיה מזה צרה גדולה לישראל, חס ושלום. והתפללתי שיהיה להפך, שיתגבר השר של יון, רק שני יהודים לא יכולתי להציל מידם.

שמעתי ששבת הבעל-שם-טוב אצל צדיק אחד והתחיל הנר לפעפע. אמר הבעל-שם-טוב: הנר אומר לי ששמשת מטתך לאור הנר. והאמת כן היה, אלא שלא היה חיב בדבר זה, שהנר נכבה וסבר שכבה לגמרי, ואחר-כך התחיל להאיר כמו הנר בקצהו.

שמעתי מרבי זליג דקהילת-קודש לטשוב, שהלך בדרך ובא לקהילת-קודש שפולי, ועדיין היה כפר, והוא התאכסן אצל שוחט, ושמעו שבא הרב רבי מאיר, הרב דגליל, והלכו להקביל פניו. ובקש הרב מרבי זליג שישב בכאן כמה ימים עד שיתאספו כל בני הכפרים למשפט ויהיו לו לצוותא, והיה יושב אצל הרב וספר לפניו:

פעם אחת נסע הבעל-שם-טוב לקהילת-קודש ברוד, ונסע דרך הורודנקע, ועמד לפני ביתי, ושלח אחרי שאצא, ואני לא הייתי עדין אב-בית-דין, ואמר: מאיר, שב עמי על העגלה ותסע עמי לקהילת-קודש ברוד, ולקחתי שק הטלית-ותפילין שלי וטזליק (מעיל) ונסעתי.
וכשבאנו לקהילת-קודש ברוד, עמד באכסניא כדרך הסוחרים, ולא בא אליו שום אדם רק שני אנשים, אחד מן הנגידים והשני לא היה נגיד, והיו אנשים חשובים, ונתנו לו שלום. ובכל פעם היו באים אליו. ואני ראיתי שתם הכסף ביד הבעל-שם-טוב ואין בידו אפילו פרוטה אחת, והייתי מצטער למה לא לקחתי מעות שלי מביתי, ושמעתי שאומר לבעל-העגלה: הכן עצמך לדרך! והלכתי והודעתי לאותן שני אנשים שהבעל-שם-טוב נוסע לדרכו, ובאו. וכשראו שהשהה נסיעתו אמרו: אנחנו נלך לבית-המדרש, וכשיהיה מוכן לנסוע יתן לנו רבי מאיר ידיעה ונבוא. וכן היה, שהודיע להם ובאו. ונתן הנגיד להבעל-שם-טוב בפעם ראשונה אחד אדום זהב, וכיון שראיתי שנתן לו אדום זהב נתמלא לבי שמחה שיהיה לו על הוצאת הדרך. וכשבאו פעם שניה לקח הבעל-שם-טוב אותו אדום זהב ונתן לנגיד הנ"ל ואמר: שנים-עשר זהובים תתנו לאנשי הקלויז, כי היו חשובים בעיני הבעל-שם-טוב, שאמר שראה השכינה שורה על הקלויז, והמותר שנים-עשר זהובים תחלקו לעניים. ונסעו מן העיר.

וכשראיתי שבזבז אדום הזהב הנ"ל נמס לבי בקרבי, כי ידעתי שאין לו אפילו פרוטה אחת. ושאלתי אותו: למה עושה כן, כי אין לרום-מעלתו אפילו פרוטה אחת על הוצאות. והשיב לי בלשון צחות: תדע נאמנה כל זמן שהשם יתברך חי אין לנו מה לדאוג. וכן היה, כשבאו לקהילת-קודש רדויל התחילו לילך אצלו בני העיר אחר רפואות, וכן בכל מקום, עד שהביא ממון לביתו.

שמעתי מהרב דקהילתנו, ששלח הבעל-שם-טוב להרב דקהילת ביטשאטש שהשוחט שלו מן כת שבתי צבי, ימח שמו, והוא מאכילו טרפות, כי לאחר שמראה לו הסכין מכה בסכין על קורנס כדי לפגמו. ובדק אחריו הרב, וכן היה.

מעשה שבא רבי דוד פורקעס עם הבעל-שם-טוב לקהילת-קודש קוסטונטין, וצווה הבעל-שם-טוב שיבוא השוחט להראות לו הסכין, ולא בא תכף, ועמד הבעל-שם-טוב להתפלל, ובא השוחט ולא רצה להמתין. וגער באשת בעל-הבית שתתן לו לשחוט ונתנה והלך. ואחר התפילה אמר הבעל-שם-טוב: עדיין לא בא השוחט? והשיבו לו: כבר בא ושחט העופות. והעופות עדין היו מונחים במליחה, והביט בהם הבעל-שם-טוב ואמר שיאכל, ורבי דוד הנ"ל לא רצה לאכול, והבעל-שם-טוב לא הקפיד על זה.

שמעתי מהרב דקהילתנו: פעם אחת היה הבעל-שם-טוב במדינת פוברזיה, ואמר שנפטר צדיק אחד סמוך למקומו, וכמדומה לי שהוא מורה-הוראה דקהילת-קודש קוסטונטין, כי ראיתי עלית נשמתו והכרתי תנועותיו.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שפריץ אחד היה שונא לבעל-שם-טוב, ואמר כשיראה את הבעל-שם-טוב יהרוג אותו בקנה שרפה.
פעם אחת היה הבעל-שם-טוב במבצר, והיה הולך ובא בחצר המבצר עם הקומיסר, ובא האדון השונא הנ"ל למבצר הנ"ל, ושבק הקומיסר את הבעל-שם-טוב והלך לדבר עם האדון והכניסו לביתו, ונכנס גם הבעל-שם-טוב לבית ונפטר מהקומיסר והלך לביתו.
ותמה הקומיסר על דבר זה, כי הוא ידע שהאדון הנ"ל רגז מאוד על הבעל-שם-טוב.
ובשעת האכילה דיבר הקומיסר עם האדון מהבעל-שם-טוב, ורגז עליו ואמר כנ"ל. ואמר לו הקומיסר: הלוא הוא היה בכאן כשבא אדוני, וגם נכנס לבית הלז ונפטר ממני.
ואמר: אני לא ראיתיו.
אמר: כיון שהוא איש כזה כשרוצה אין רואין אותו, אפייס אותו.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שפעם אחת נתטנף ציצתו של הבעל-שם-טוב של טליתו בטיט.
אמר, שמת רבי משה משטנובע.
ואמר: אני לא החזקתי אותו בזה שירשמו אותו בציציותי.

ואגב אכתוב ששמעתי מהרב מורנו יחיאל, אב-בית-דין דקהילת-קודש קאוולע:
בעיר הנ"ל היה איש אחד ושמו רבי זוסמן, והוא היה עשיר גדול, והיה בעיר כל וכל. פעם אחת יצא הרב מתפילתו בליל שבת לביתו, ושמע שמקבלים שבת בבית-הכנסת. שלח לבית-הכנסת לקרוא לשמש, ושאל אותן מפני מה אחרתם בבית הכנסת עם קבלת שבת?
השיב: שרבי זוסמן היה במבצר והמתינו עליו.
אמר: ואם רבי זוסמן לא היה עד למחר, לא היו מקבלים שבת עד למחר?!
שמעה אשתו של רבי זוסמן ואמרה: ואם יתפלל הרב בבית-הכנסת ולא ימתינו על בעלי בקדושה וברכו ואמן, אסגור לכם הבית-המדרש שלכם. שהיה מתפלל בבית קטן מיוחד בבית-המדרש, ושומע משם קדושה וברכו ואמן.
ובבוקר כשהלכה אל הכיור ורחצה פניה וידיה והלכה לאלונטית לקנח ועמדה כאבן דומם, ורצו להרב, והרב היה מתפלל אומר "וכרות", ונענע בידו ומתה.

עוד מעשה אחד, שהיה גוזר על בני הכפרים שיהיו על יום-טוב של פסח בעיר. וכן נהג, שהעמיד שני תלמידי-חכמים שילכו מבית לבית שיגעילו את הכלים בפניהם, וכן המצות אפו בפניהם. והיה בכפר אחד מוכסן למדן, ולא השגיח על גזרת הרב ולא בא לפסח לעיר, וגם השנקער (בעל בית-מרזח) שלו לא בא לעיר.
ובחול-המועד בא המוכסן לעיר, ושלח אחריו ובא. ואמר: על שלא החזקת פסח בעיר בימים ראשונים תהיה בעיר בפסח בימים האחרונים. וכן היה, שבא לכפר ומצא שמתה אשתו, והביא את אשתו בששי של פסח לעיר, ועד שקברו אותה נמשך הזמן עד הלילה, והוצרך לשבות ביום-טוב אחרון בעיר, וגם השנקער מת בשעת קדוש של יום-טוב אחרון.