שמעתי מהרב רבי גדליה וגם מחמי מעשה שהיה: רבי דוד מגיד מישרים דקהילת קודש קאלימייע נסע אחר מעות חנוכה, ותעה בדרך ובא לבית הבעל שם טוב לעת ערב, והוא יושב בבית התבודדותו. ושאל אותה על בעלה היכן הוא, והשיבה כי צריך לילך למוכסן לעזור לו להשקות בהמותיו. ואמר מגיד מישרים הנ"ל: מה אני אוכל בכאן? והשיבה: בעלי שחט עוף אחד. וראו הסכין, ואם ייטב בעיניכם אבשל התרנגולת. וראה הסכין והוטב בעיניו. והלכה הצדקת והודיעה לבעלה ובא לביתו. ועשה עצמו גם כן כמו שבא מן המוכסן, ושימש לפניו כדרך קטן לפני גדול, והציע לו בעצמו את המיטה, והעמיד לו מים וכלי ששופכים, והוא ואשתו ישנו כדרך בן כפר.

ובחצות הלילה עמד הבעל שם טוב, כי שמעתי שלא היה ישן כי אם שתי שעות. וישב בתחתית התנור בחשאי והיה עוסק במה שהיה עוסק בחשאי. ונתעורר רבי דוד מגיד מישרים הנזכר, וראה אור גדול תחת התנור, וסבור שהודלקו ונבערו ה'שפענער' [הקורות] שעל התנור, והתחיל לעורר את אשתו ואמר: חנה, חנה, אש בוער על התנור!
והשיבה לו: אני אישה, בטרם אלביש את עצמי ואתכסה בצעיף יבער יותר ותתחזק האש, רחמנא ליצלן, ימחל הרב על כבודו כי מים יש אצלו ויכבה.
ולקח הכלי עם מים השופכים והלך לכבות האש. וכשבא לתנור ראה שהבעל שם טוב יושב ואור זורח עליו. ואמר לו הרב דקהילתנו מפה לאוזן כי האור עמד עליו כקשת.
כשראה המגיד מישרים זה נתעלף, והוצרכה חנה לעורר את הבעל שם טוב ולבלבלו כדי שיעורר את המגיד מישרים הנזכר מן ההתעלפות.

ובבוקר אמר רבי דוד מגיד מישרים הנ"ל: כך ראיתי, אמור לי מה זאת. והשיב: אין אני יודע, אני אמרתי תהילים, אפשר שנתדבקתי בה' יתברך והיה זה. וגזר עליו רבי דוד, וגילה את עצמו לפניו. ומהיום ההוא והלאה היה רבי דוד מגיד מישרים הנ"ל נוסע אליו בכל פעם לשמוע ממנו דברי תורה. וכששמעו חבריו ממנו תורתו, אמרו: מאין לך זה? והשיב: מעני ואביון אחד.

ומאז כששמע רבי דוד שהוכיח רבי גרשון את הבעל שם טוב בגידופים, אמר לו: הנח לו כי הוא חכם יותר מכם. כי הבעל שם טוב גזר עליו שלא יגלה.

בקהילת קודש מז'בוז' היה אחד שלא היה שלם עם הבעל שם טוב, ואצלו היה מלמד למדן מופלג בכל דרכיו משכיל, אשר גם הוא היה מרחיק עצמו מהבעל שם טוב. ורצון הרב היה מאוד לקרבו לעבודת השם, כי הוא היה מוכן לכל טוב, אבל נפלא מאוד בעיניו איך יפול דבר, כי היה מתרחק מאוד, ובפרט שגם בעל הבית שלו היה לו לשמירה מעולה.

פעם אחת בליל שבת חלם איך שהוא מטייל בקהילת קודש מז'בוז' בכל העיר, וראה פלטין אחד נאה ומהודר בהידור היותר אפשרי. ויתמה מאוד על זה ולא שבעה עינו בראייתו, כי כל מה שמרבה לראות הוא רואה יותר נפלאות. אחר כך שם אל ליבו, כי הנה כל זה ההידור הוא רק מעוצם חומר הבניין, ומכל שכן כשאסתכל בהדרת יפי המלאכה והציורים. וכאשר נתן אל ליבו להעמיק ביפי המלאכה נתפלא מאוד על זה, כי ממש בכל שטח קטן הוא חכמה ומלאכה אשר לא נראה דוגמתו בכל העולם. וליבו ראה הרבה חכמה, ונמשך אחריו בכלות הנפש ממש. ושוב אמר אל ליבו, כיוון שחיצוניות הפלטין הוא מהודר כל כך, מכל שכן פנימיות הפלטין בודאי אין ערוך אליו.

וכשניגש אל החלון לראות בפנימיותו וירא והנה הבעל שם טוב וכל סיעתא קדישא דיליה מסובין על השולחן, והבעל שם טוב אומר דברי תורה. ונתלהב ליבו להיכנס לפני ולפנים, ורץ אל הדלת, וכשרצה להיכנס דחף אותו המשרת, ולא הניחו להיכנס בפנים, ונצטער מאוד על זה. עם כל זה בגודל חשקו ורצונו לשמוע דבר ה' עמד אצל החלון ושמע כל דבריו הקדושים. וייקץ והנה חלום. והתחיל לחזור הדברי תורה ששמע, והנה מתוק מדבש, והחזיר אותם שתיים ושלוש פעמים. אבל בהיות שהיה עדיין ערך חצות לילה הוכרח לישון עוד הפעם.

ויהי בבוקר כשקם ממשכבו, והנה החלום הוא זוכר בבירור גמור, אבל הדברי תורה נשכחה ממנו לגמרי. ונצטער מאוד על זה עד שממש היה כמבולבל מרוב צער ולא ידע איך להתפלל. ובעת סעודת שחרית ישב כמשתומם. אמר בעל הבית אליו: מה יום מיומיים? אם חלם למעלתו איזה חלום לא טוב, נטיבנו בפני תלתא דרחמי לו [שלושה מאוהביו]. ולא ענהו. ואפשר היה הולך בעצמו להבעל שם טוב, אך שזוכר ההרחקה שהרחיקו המשרת בחלום, והתיירא מאוד פן יהיה בהקיץ גם כן ודי לו חרפה ובוז. והיה כך כל היום בצער גדול.

והיה בעת סעודה שלישית ציוה הבעל שם טוב: לכו לבית הנגיד הידוע וקראו לי את המלמד שיבוא לכאן. ויפלא מאוד בעיניהם, אבל תיכף כשפתח השליח את הדלת ואמר למלמד: הבעל שם טוב קרא את מעלתו שיבוא אליו! מיד דלג על השולחן ורץ כמשוגע בלי טוזליק. ואז שמע כל אותם הדברי תורה ששמע בלילה, ומיד נתעלף. וכששב רוחו בקרבו אמר הבעל שם טוב אליו בבדיחותא: אם היית שומע דבר חדש היית מתפעל כל כך, אבל אין זה דבר חדש, כי מכבר שמעת את כל זה בלילה. והבין כי דבר ה' הוא, ומאז נתקרב אליו בכל ליבו ונעשה צדיק גמור.

בקהילת קודש הנ"ל היה סוחר אחד גדול, והוא היה מאותן אנשים שהיו עדיין נגד הבעל שם טוב. והיה לסוחר הנ"ל בן יחידי חכם ומופלג בלימוד ובשארי מעלות. פעם אחת נסע הבן יחיד לברסלב אחר סחורה, ודרכו היה להתעכב בנסיעה כזו ארבעה שבועות. פעם אחת נתעכב יותר מעשרה שבועות, ולא היה ממנו שום ידיעה כלל, ונצטערו בני ביתו מאוד על זה.

פעם אחת אמרה אימו, אשת הסוחר: מה אתה מקשה לבך נגד הבעל שם טוב? כל העולם כולו נוסעים אליו ממש מארבע כנפות הארץ ועושה להם פעולות, ואתה אין רצונך לילך לביתו לשאול את פיו ולדרוש עבור בננו, כי לא דבר ריק הוא. והוא לא שת ליבו לזאת.

ויהי ברבות הימים ותאלצהו מאוד, והוכרח לעשות רצון אשתו. והלך ערב שבת קודש להבעל שם טוב ואמר: רבנו, זה יותר מעשרה שבועות שנסע בני יחידי לברסלב ואין לי שום ידיעה ממנו ולא ידעינן מה עלתה לו.

מיד ציוה הבעל שם טוב שיביאו לו ספר הזוהר, ופתח אותו וראה בו, והשיב לו: בנך הוא בעזרת ה' בחיים ושלום, ושבת זה ישבות בכפר סמוך לעירנו פרסה אחת. ולא האמין לדבריו, כי איך יוכל להיות כך, כי הלוא לא נעלם מבנו רוב הגעגועים שלהם וכמים הפנים וכו', ובודאי אין כסף נחשב למאומה, ויתן בעד פור [עגלה] מה שיבקשו בכדי שיבוא על שבת לביתו, עם כל זה לרווחא דמילתא שלח ערל אחד לכפר הנ"ל וציוהו להתעכב שם עד הלילה, אולי יבוא קודם הלילה.

בלילה בא הערל בחזרה ואמר שאין קול ואין עונה, לא נשמע ולא נראה מבנך כלום. אז אמר הסוחר לאשתו: הוא הדבר אשר דיברתי מקדם, אשר כל דבריו הם פיתויי דברים שאין בהם ממש.

אבל באמת כך היה המעשה אצל בנו נשברה העגלה כמה פעמים בדרך, ובא לכפר הנזכר בחצי הלילה, ותיכף במוצאי שבת קודש בא בנו לביתו. אז ראה למפרע כי כל דברי הבעל שם טוב המה כנים וצודקים. והלך להבעל שם טוב ובקש ממנו מחילה, היות שדיבר עליו לשון הרע, וסיפר לו כל המעשה.
אמר לו: שוטה! הלא אור שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, והיכן גנזו? בתורה! ולכן כשאני פותח ספר הזוהר אני רואה כל העולם כולו, ולא אשגה ברואה בעזרת השם.

שמעתי ממורנו הרב רבי פולק, החסיד המפורסם דקהילת קודש טיטשלנק, ששמע מרבי אברהם אב"ד דקהילת קודש דובאסאר, שהיה מקודם שליח ציבור בבית המדרש דקהילת קודש מז'בוז':

פעם אחת היו צריכים לאמר הלל, שהיה ראש חודש או חול המועד של פסח, והיה רבי אברהם הנ"ל מתפלל תפילת שחרית לפני התיבה והבעל שם טוב התפלל במקומו. והיה מנהגו להתפלל בעצמו לפני התיבה מן הלל. ובשמונה עשרה של קול רם נתרעד הבעל שם טוב רעדה גדולה, והיה רועד והולך כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד, ומי שראה אותו בשעת התפילה ראה הרעידה שלו. וכשסיים רבי אברהם הנ"ל חזרת התפילה, והבעל שם טוב עומד במקומו ורועד ואינו הולך אל התיבה, ובא החסיד רבי וולף קיצעס והציץ בפניו, והנה בוערות כלפידים, ועיניו בולטות, והיו פתוחות ועומדות בלי תנועה כמו גוסס חס ושלום. ורמז רבי זאב הנ"ל לרבי אברהם, ולקחו אותו זה ביד אחת וזה ביד אחת והוליכוהו אל התיבה, והלך עימהם ועמד לפני התיבה, ורעד ערך מה, ופתח ואמר הלל, והכל ברעדה. ואחר כך כשסיים הקדיש עמד ורעד זמן רב, והוצרכו להמתין בקריאת התורה עד שנח מרעדתו.

ולא זו בלבד, אלא ששמעתי מהרב דקהילת קודש פולנאה, בעל המחבר ספר 'תולדות יעקוב יוסף', שפעם אחת עמד כלי גדול עם מים בשעה שהבעל שם טוב היה מתפלל, וראו שהמים נעים ונדים. וממש השראת השכינה היה עליו ומזה רעדה הארץ, כמו שכתוב: 'מפני אשר ירד עליו ה' באש ויחרד כל ההר מאוד': אך לא היה ניכר, ובמים היה ניכר מאוד.

גם שמעתי מהמגיד מישרים מורנו אליהו זכרונו לברכה, כשבא פעם ראשונה להמגיד הגדול דקהילת קודש מזריטש סיפר לו זה המעשה ואמר: פעם אחת ביום טוב, ואין יודע אם יום ראשון של פסח או יום שמיני עצרת היה, והוצרכתי לברך גשם או טל, היה הבעל שם טוב מתפלל לפני התיבה בחשק רב, כי כן שמעתי כמה פעמים מבחיריו כי היה מנשא ראש כולם והיה מתפלל בזעקה גדולה. והרב המגיד מישרים הגדול לא היה יכול לסבול, כי היה חולה גדול, ויצא מבית המדרש לבית קטן שבבית המדרש והתפלל שם ביחיד.

וקודם מוסף הלך להבעל שם טוב ובא לבית קטן ללבוש הקיטל, ואמר המגיד כי היה מכיר שהיה אצלו השראת השכינה, וכשראה אותו הכיר בו כי אינו בזה העולם, וכשלבש הקיטל נקמט הקיטל על כתפיו, ואחז המגיד מישרים הגדול בקיטל לפשטו מקמיטתו, וכשנגע התחיל לרעוד, ואחז בשולחן שהיה שם וגם השולחן התחיל לרעוד עמו. והבעל שם טוב הלך, עד שהוצרך להתפלל ולבקש מן ה' יתברך שיקח ממנו דבר זה כי אין בכוחו לסבול.

גם מהחסיד רבי דוד פורקעס ממז'בוז' גם כן שמעתי, שפעם אחת התפלל הבעל שם טוב בדרך בבית בכותל מזרח, וסמוך לכותל מערב היו עומדים חביות מלאות תבואה, והיו רואים שהתבואה רועדת.

וגם שמעתי ממנו [אבל לא מפיו ממש] בהיותו שוחט בקהילת קודש טולטשין היה שובת רבי דוד הנזכר, ועשה רבי דוד מכפר חלאדובקה תנאים ושלח עגלות אחר כל המקבלים, וגם מורנו דוד מגיד מישרים הנ"ל נסע על התנאים הנזכרים וסיפר על הדרך.

וכשבאו אנשי הקהילה סיפרו לי, איך שפעם אחת ביום הכיפורים בהשכמה לא בא הבעל שם טוב לבית המדרש כפי המנהג ביום הכיפורים להתפלל בהשכמה, והיה שוהה עד בוש על היום, והמתינו עליו מלהתפלל. ואחר כך בא וישב על מקומו, והיה ראשו על הסטנדר מקים ראשו ומניח ראשו, מקים ומניח כמה פעמים, ואחר כך רמז שילכו להתפלל לפני התיבה. ובא רבי דוד הנ"ל להתפלל, כי הוא היה מתפלל בימים נוראים.

כשבא סמוך לתיבה התחיל הבעל שם טוב לבזותו בפני כל עם ועדה, ואמר בזה הלשון: זקן אשמאי! היכן אתה הולך? וביזה וגינה אותו ערך חצי שעה. והיה רוצה לחזור ולילך מן העמוד, כי היטב חרה לו עד מאוד, כי אמר: שמא, חס ושלום, ראה בי דבר מגונה. וגער עליו ואמר: עמוד! והתחיל להתפלל ובכה, ולא היה יודע מה שהוא מדבר רק שצעק ובכה כי נשבר ליבו מאוד.

ואחר כך במוצאי יום הכיפורים הלך רבי דוד מגיד מישרים ז"ל אצל הבעל שם טוב ואמר לו: רבנו, מה ראית בי דבר מגונה, חס ושלום?
ענה ואמר: חס ושלום! לא ראיתי בך כלום. רק באשמורת ראיתי להס"ם על הדרך מקום שהתפילות הולכים, לקבל כל התפילות, חס ושלום. על כן שהיתי מלהתפלל. ותהילה לאל פניתי דרך אחד שילכו התפילות בזו הדרך ולא יוכל לאחוז בהם. ועל כן יראתי פן, חס ושלום, יכנס בלבך ויקלקל חס ושלום הדבר, ושיברתי את לבך בכדי שלא יהיה לך שום מחשבה זרה בלבך, ואחר כך ציויתי לך להתפלל.

גם שמעתי מפי הרב החסיד מורנו רבי גדליה ז"ל: פעם אחת התפלל הבעל שם טוב תפילת מנחה בכפר אחד בחדר שקורין 'שפייכלער' [מחסן תבואה]. והיו שם הרבה חביות מלאות תבואה, ובעת התפילה היה הרקדה גדולה בין החביות מחמת הרעדה, כמו שכתוב: מפני אשר ירד עליו ה' באש ויחרד כל ההר מאוד. ותהילה לאל שראיתי בחינות נשמת משה ז"ל.

עוד שמעתי מפי הרב רבי פולק הנ"ל, שהוא גָלַה למדינות קרים עם רבי יוסף אשכנזי, שליח ציבור של הבעל שם טוב, בשעת הבריחה, ושמע מפיו ואני שמעתי ממנו:
פעם אחת חלם רבי יוסף הנ"ל שראה חסיד אחד שנפטר והניח בן קטן בר חכים, וקפץ עליו שידוך נחות דרגא, ובא החסיד לרבי יוסף בחלום וביקש ממנו שילך לאשתו, ויאמר לה בשמו שלא תעשה השידוך, ולא ניחא לו. כי אם אותו האיש שיבוא היום לביתה ראשון עם זה תעשה שידוך.

ואחר כך ראה בחלומו דמות מזבח, ועלה אותו הנפטר על המזבח, ושם ראשו בין ברכיו והתחיל לצעוק הסליחה 'עננו ה' עננו, עננו אבינו עננו' וכו', וכל אלפא ביתא עד גמירא. אחר כך אמר: עננו אלוהי אבותינו עננו, עננו אלוהי אברהם עננו, עננו ופחד יצחק עננו, עננו אביר יעקב עננו, עננו מבין דמעה עננו, עננו אלוהי המרכבה עננו, ושט לרקיע.

ובבוקר הלך להבעל שם טוב וסיפר לפניו החלום.
אמר לו: כסבור אתה שחלמת חלום, לא כן, ראית חזון. גם אני ראיתי ובעיני נתגשם. והמזבח הוא מזבח שמקריב מיכאל הנשמות לפני ה' יתברך.
ושאל אותו: מפני מה אמר אותן עננו.
והשיב: שאין מלאך ונשמות יכולים לעלות מעולם לעולם אלא על ידי תפילות עננו.
ושאל אותו: מפני מה אמר נוסח זה?
והשיב: כי למעלה כן הנוסח.
ושלח הבעל שם טוב אחר אשת המת ואמר לה הדברים אודות השידוך.

עוד שמעתי מפי הנ"ל: פעם אחת ערב יום הכיפור ראה הבעל שם טוב קטרוג גדול על ישראל שתסתלק מהם תורה שבעל פה, והיה מתעצב מאוד כל יום ערב יום הכפור. ולעת ערב כשבאו כל העיר לברכם, ברך אחד או שניים, ואמר: לא יכלתי מחמת צער, ולא ברך אותם. והלך לבית הכנסת ואמר לפניהם דברי כיבושין, ונפל לארון הקודש וצעק ואמר: וי, כי רוצים ליקח התורה מידנו, איך נוכל להתקיים בין האומות אפילו חצי יום. ורגז מאוד על הרבנים, ואמר כי בשבילם הוא, שבודים שקר מליבם בהקדמות שקרים, ואמר כי עמדו למשפט כל התנאים ואמוראים.

ואחר כך הלך לבית המדרש ואמר עוד דברי כיבושים, והתפללו 'כל נדרי'.
ואמר אחר 'כל נדרי' כי הקטרוג הולך ומתחזק, והיה ממהר על ידי זה כל הבעלי תפילות, כדי שיעמוד לתפילת נעילה בעוד היום גדול, כי הוא בעצמו היה מתפלל תמיד תפילת נעילה.

וקודם נעילה התחיל לומר דברי כיבושים, ובכה. והיה מניח ראשו לאחוריו על התיבה וגנח וצעק. ואחר כך התחיל להתפלל שמונה עשרה בחשאי, ואחר התחיל השמונה עשרה של קול רם. ומנהגו היה תמיד בימים נוראים לא היה משגיח במחזור, כי הרב רבי יעקיל ממז'בוז' היה אומר במחזור הפייט לפניו, והוא עונה אחריו. וכשהגיע לתיבת פתח לנו שער, או לתיבת שערי שמיים פתח, וכשדיבר רבי יעקיל פעם ושתיים ושמע שאינו עונה אחריו - נשתתק, והתחיל לעשות תנועות נוראות, כששחה לאחוריו עד שבא ראשו סמוך לברכיו, ויראו העולם שלא יפול לארץ, והיו רוצים לאחוז ולסעוד אותו והיו יראים. והודיעו לרבי זאב קיצעס ז"ל, ובא והביט בפניו, ורמז שלא יגעו בו. והיו עיניו בולטות ובקולו היה עושה תנועות כשור שחוט, והיה כך לערך שתי שעות. ופתאום נתעורר ונתיישר על עומדו והתפלל במהירות גדולה וגמר התפילה.

ובמוצאי יום הכיפורים באו כולם להקביל פניו, כי כן היה המנהג תמיד. ושאלו אותו על הקטרוג מה עלתה. וסיפר להם, כי בעמדו בתפילת נעילה יכולתי להתפלל, והלכתי מעולם לעולם בלי שום עיכוב כל שמונה עשרה שבחשאי, ובשמונה עשרה של קול רם הלכתי גם כן, עד שבאתי אל היכל אחד, והיה לי עוד שער אחד להיכנס שאבוא לפני ה' יתברך ברוך הוא, ובאותו היכל מצאתי תפילות של חמישים שנה שלא היה להם עליה, ועכשיו מפני שהתפללנו בזה יום הכיפורים בכוונה עלו כל התפילות, והיה כל תפילה מאירה כשחר נכון.

ואמרתי לאותן התפילות למה לא עליתם קודם?
ואמרו: כן נצטוינו להמתין על רום מעלתו שתוליך אותנו.
ואמרתי להם: בואו עמי! והשער היה פתוח. ואמר לאנשי עירו כי השער היה גדול ככל העולם, וכאשר התחלנו לילך עם התפילות בא מלאך אחד וסגר הדלת ותלה מסגר [מנעול] אחד על השער.

וסיפר להם, כי המסגר היה גדול כמלוא מז'בוז'. התחלתי לסבב המסגר לפתוח אותו, ולא יכולתי, ורצתי לרבי הידוע בספר 'תולדות יעקב יוסף' וביקשתי ממנו ואמרתי: ישראל נתונים בצרה גדולה כזו, ועכשיו אין מניחים אותי להיכנס, כי בעת אחר לא הייתי דוחק את עצמי להיכנס. ואמר הרב שלי: אני אלך עמך, ואם יהיה אפשר לפתוח לך - אפתח.

וכשבא וסיבב את המסגר ולא יכול גם כן לפתוח, אז אמר אלי: מה אוכל לעשות לך? והתחלתי להתמרמר לפני רבי: איך עזבתני בעת צרה כזו! והשיב: איני יודע מה לעשות לך, אבל אני ואתה נלך להיכלא דמשיחא אולי יהיה ישועה משם. והלכתי ברעש גדול להיכלא דמשיחא, וכשראה אותי משיח צדקנו מרחוק אמר אלי: לא תצעק! ונתן לי שני אותיות, ובאתי לשער, ותהילה לאל שפתחתי המסגר, ופתחתי השער והולכתי כל התפילות. ומחמת אותה שמחה גדולה שנתעלו כל התפילות נשתתק פי הקטגור ולא הוצרכתי לטעון, ובטלה הגזירה ולא נשאר כי אם הרשימה מהגזירה.

ומאותו הרשימה אני זוכר שהיה רעש גדול בעולם, כי כמה אנשים שלחו ספריהם למדינת וואלחיא, וזה הקטרוג היה מן הכת שבתי צבי ימח שמו, ושרף בישוף אחד של עיר קאמיניץ שתי גמרות מש"ס, והרב דקהילתנו אמר כי לקח מהמוכסן דכפר שלו ש"ס בחזקה, ושילם לו עבור הש"ס והניחם על האש, ובעוונותינו הרבים נשרף כולו. ותהילה לאל תיכף שעמד הבישוף לפני האש ניזוק, והוליכו אותו לעיר קאמיניץ, ולא הביאו אותו בחיים, ומת בדרך הרשע הנ"ל.

ואחר כך היה ויכוח לפני הבישוף דקהילת קודש לבוב, אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע. והכת הרשעה הנ"ל כולם השתמדו, כי עשו להם חרפה וביזיון גדול, שגילח להם פאה אחת וחצי זקן, שיכירו שהוא לא יהודי ולא נכרי, ומחמת בושה נשתמדו.

אבל פעם אחת היה הרב החסיד מורנו מנחם נחום מטשרנוביל בעירנו, וסיפר מעשה זה לפני העם, ואני באתי באמצע הסיפור ושמעתי ממנו קצת שינוי וגם דבר חדש, שאמר משיח לבעל שם טוב: איני יודע אם תוכל לפתוח, ואם תפתח יהיה בודאי ישועה לישראל. עוד אמר, שזה השער היה של היכל 'קן ציפור' אשר מעולם לא נכנס בו כי אם משיח, כאמור בזוהר הקדוש. ואמר, ששמע קול אלוהים ואמר לו: מה אעשה עמך שאני מוכרח לעשות רצונך.

ומהרב דקהילתנו שמעתי שעדיין היה בצער ורגז על האורחים, עד שנסעו האורחים מביתו, ואחר כך שלח שליח, ושמע השליח שהוכיחו אשתו על שרגז על האורחים, ונשען על השולחן ואמר: הנני מוכן לקבל תוכחה. ואחר כך שלח לבקש האורחים. ובבוקר עמד בתפילה בציבור.

ומכוח אותן שנשתמדו שמעתי מהרב דקהילתנו, שאמר הבעל שם טוב שהשכינה מיללת ואומרת: כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה שיהיה לו איזה רפואה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה עולמית, כי כל אחד מישראל הוא איבר מהשכינה.

שמעתי מפי חמיו של רבי פולק הכהן החסיד רבי שמריל, מגיד מישרים דקהילת קודש וירעווקע, שפעם אחת שָבַת בקהילת קודש באלטע, ואמר שהעיר הזאת תחרב פעם אחת, ואחר כך תבנה ותהיה עיר ואם בישראל, ותעמוד עד ביאת הגואל במהרה בימינו אמן.

הרב דקהילתנו פרש איך היו האמירה, כי היו ירידים גדולים בקהילת קודש באלטע, והיו שם סוחרים נכרים וישמעאלים וקדר ושארי אומות, והיו רצים בעגלות בעת סעודה שלישית בעת שאמר הבעל שם טוב זכרונו לברכה תורה, והיו מבלבלים אותו, ורגז ואמר: מה לך באלטי עדיין תצמח עליך צרה.

שמעתי מרבי שמריל הנ"ל שנה אחת קודם הבריחה, ואמר כי כשנעשה מלחמה בין ישמעאל ובין היון חרבו העיר הנ"ל וגם סביבותיה, ועיר פיטשילניק וכל הכפרים סביבותיה, לא נשאר בבאלטע כי אם בית קטן בפני החצר.

שמעתי מרבי פולק הנ"ל: כשנסע רבי גרשון מקיטב מארץ ישראל לחוץ לארץ לשדך את בניו, אמר אגב אורחא: תהילה לאל שעברתי את הים, אסע לגיסי בעל שם טוב ז"ל, ובא אליו בערב שבת קודש, עמד הבעל שם טוב להתפלל תפילת המנחה והיה מאריך בתפילתו עד צאת הכוכבים. ורבי גרשון התפלל גם כן בתוך הסידור של האריז"ל. ואחר כך היה מעביר על הסידרא שניים מקרא ואחד תרגום, ואחר כך ציוה והביאו לו כרים ושכב לנוח.

ובליל שבת בשעת סעודה שאל רבי גרשון את גיסו הבעל שם טוב: מפני מה הארכת בתפילה כל כך? אני גם כן התפללתי בכוונות וקראתי הסידרא שניים מקרא ואחד תרגום, והוצרכתי לשכב ולנוח, ואתה עומד ורועד. ועשה כתנועותיו, כי היה רוצה להוציא דברים מפיו.
והיה הבעל שם טוב שוחק ממנו ולא השיב לו כלום.
והוא כפל ושאל עוד הפעם.
אז השיב לו הבעל שם טוב: כשאני מגיע לתיבת מחיה מתים [וספק לרבי פולק אם לתיבת 'מחיה מתים אתה' או 'מחיה מתים ברחמים'] ואני כוונתי כוונת ייחודים ואז באות נשמות מתים לאלפים ולרבבות ואני צריך לדבר עם כל אחד ואחד מפני מה נדחה ממחיצתו, ואני עושה לו תיקון ומתפלל בעדו ומעלהו, והחשוב חשוב קודם, והם רבים כל כך שאם רציתי להעלות כולם הייתי צריך לעמוד שמונה עשרה שלוש שנים, אך כשאני שומע הכרוז שמכריז: מקודש! מקודש! ואי אפשר עוד להעלות הנשמות, אני פוסע מן השמונה עשרה.

ואמר אליו רבי גרשון בדרך שחוק: למה אין באים אלי? והשיב לו: היה אצלי כאן עוד שבת השניה ואני אמסור לך הכוונות בכתב על ניר, ויבואו גם כן אליך. וכן עשה.
לערב שבת קודש הבא כשסיים הבעל שם טוב קדיש לפני התפילה עמד רבי גרשון להתפלל גם כן, והבעל שם טוב לא התחיל עדיין בתפילה, כי היה יודע שרבי גרשון לא יסבול ויפחד, ותיקן בתוך כך הזייגער [שעון] שלו והריח טבק, עד שיעבור רבי גרשון הנ"ל מקום הכוונה. וכשכוון לכוונה זו, וראה שבאו אליו מתים כמו עדר גדול של צאן, ונפל בחלשות, אז העירו הבעל שם טוב וציוה לו לילך לביתו.

ובלילה על השולחן בעת הסעודה שאל לו הבעל שם טוב: למה נתחלשת? ואמר לו: בעת שכיוונתי הכוונה באו אלי מתים כמו עדרים. אז אמר הבעל שם טוב לאנשיו בדרך שחוק: הכו אותו שלא ישחק מהבעל שם טוב.

שמעתי מהרב המפורסם החסיד וחכים דקהילת קודש פולנאה שהיה אב בית דין בקהילת קודש שאריגרד, שמע [המוכיח מפולנאה] שהבעל שם טוב בא לקהילת קודש מוהליב, אמר בלבו: אסע גם אני, כי לא היה עדיין חסיד. ונסע ובא בערב שבת קודש אליו קודם תפילות בוקר, וראה שהבעל שם טוב מעשן לולקי [מקטרת], והיה דבר זה תמיהה. ואחר כך בשעת התפילה בכיתי בכיה גדולה שלא בכיתי מימי, והבנתי שלא משלי הייתה זאת הבכייה. ואחר כך נסע הבעל שם טוב לארץ ישראל ונשארתי משומם עד שחזר, אז התחלתי לנסוע אליו, וישבתי אצלו זמן, והיה הבעל שם טוב אומר שצריך להגביה אותי, וישבתי לערך חמישה שבועות, ושאלתי: אימתי יגביה אותי רום מעלתו.

והשאר שמעתי מהרב דקהילתנו, מורנו גדליה זכרונו לברכה, ואמר ששמע מהרב הנ"ל, שהמוכיח היה ראשון לפעולותיו, שבא אליו לקהילת קודש שאריגרד על שבת וביקש ממנו שיתאכסן אצלו, ולא השיב פניו ריקם. וביקש ממנו שיעשה לו מניין בביתו להתפלל, ונתן לו רשות, אבל בעצמו הלך לבית הכנסת.

ובשבת כשהלך המוכיח לדרוש ביקש ממנו שילך לדרשה, והלבישו בדרשה מכף רגל ועד ראש. ואמר בלבו: אין זה כי אם נביא, כי מניין יודע מחשבתו. ונדבק בו. ותיכף ביקש אנשי הקהל על הסעודה שלישית, והיה תמוה להם כי יודעים שאינו מחזיק עם חסידים.

ואחר כך כשהחזיק הרב [מפולנאה] בצדקתו התחילו אנשי העיר לריב עמו, ונעשו לו שונאים גדולים, והמחלוקת היה הולך וחזק, עד שגירשו אותו מן העיר בערב שבת קודש, והוצרך לשבות בכפר אחד. והבעל שם טוב היה בדרך לא רחוק, וכשראה הבעל שם טוב הדבר אמר לאנשי סגולתו: ניסע לכפר פלוני, כי ידעתי שיש לו צער גדול, ונשבות שם עם הרב דקהילת קודש שאריגרד, שנהיה עמו לפקח צערו. וכן עשו.

וגם המוכיח היה שם גם כן עימהם. ובשבת אחר תפילת מוסף ראה המוכיח את הרב שהוא מצער. אמר לו: אל תצטער, שמעתי כרוז שהכריזו ואמרו: פלוני שונאך יהרג ופלוני שונאך ימות, בדרך וכל העיר תישרף באש. וכששמע הבעל שם טוב דבריו צעק על המוכיח ואמר: שוטה, גם אתה שומע כרוזים?! ונשתתק המוכיח.

והרב [מפולנאה] נסע לקהילת קודש רשקוב ונתקבל שם לרב פעם שניה, ושם חזר בתשובה גדולה, כי היה עושר מסך ששים אלף, והיה מחלק כל המעות שלו, כי החזיר כל הקנסים שקיבל, וכל המשא ומתן שהיה בו נדנוד איסור החזיר, והכריז בחרם שכל מי שקיבל ממנו ואינו בהכשר יבוא ויחזיר מעותיו עד שנשאר עני.

ושמעתי מהרב מורנו יואל, מגיד מישרים דקהילת קודש נמרוב, אשר מקום קבורתו בארץ ישראל בירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו, שפעם אחת נסע עם הרב דקהילת קודש רשקוב לקהילת קודש מז'בוז', ובא לקהילת קודש באר, והתפללו שם באכסניה בבית בעשרה.
ובסוף התפילה השתמט הרב מאצלם, והלכו לבקשו ומצאו שיצא מבית אחד. ושאלו אותו: מה עשה בבית זה? ולא רצה להגיד להם. ונכנסו לבית, והיה דר שם איש אחד הנקרא לייב צורף, ושאלו לו: מה עשה הרב בביתך? ולא רצה לגלות, כמו שגזר עליו שלא לגלות.
והאנשים הגדולים שהיו שם עם הרב כעסו עליו, ואמרו וגזרו על הצורף הנ"ל שיאמר להם האמת. ואמר הצורף הנ"ל: אני רואה בו נקמה, כי בהיותו דר בקהילת קודש רשקוב לקח ממני קנס שני אדומים, ועכשיו נתן לי הטלית של שבת שלו עד שיחזור מן הדרך ויפדה ממני. וגזרו עליו האנשים: תיכף ומיד תמחל לו שני האדומים ותחזיר לו הטלית! והחזיר לו, ולא רצה לקבלו, עד שנתן הצורף תקיעת כף שמחל לו בלב שלם, אז קיבל הטלית.

ומהתעניתים של הרב הנ"ל כך היה, שהיה מתענה כתשובות הקנה, בזה האופן התענה מידי יום ביום, ובכל חודש וחודש התענה פעם אחת משבת לשבת, ואין איש מאנשי הבית שהיו יודעים מזה התענית, רק בתולה אחת, בת אחותו של הרב הנ"ל, עשה עימה מעמד ומצב שהיא תביא לו לאכול ולא אחר, וגם תפנה המאכל, שלא יוודע לבני הבית.

ככה התענה חמש שנים. ובשנה השישית ארע שהתענה משבת לשבת, והבעל שם טוב היה בדרך ושמע כרוז: מהר רוץ אליו במרוצה, כי היום יתבטלו מוחין שלו. רץ אליו במרוצה גדולה עד שמת לו סוס בדרך שווה עשרה אדומים. ואמר לרב: מת לי סוס של עשרה אדומים בדרך על ידך, ותהיה כפרה תחתיך. ותיכף אכל ושמע לו אחר כך.

ויש תחת ידי אגרת ששלח הבעל שם טוב להרב בזה הלשון: העתקה שנכתב בעבר האגרת מקהילת מז'בוז' לקהילת נמרוב רבתא, הני מילי בכתבא רצוא ושוב כמראה הבזק מראה הכוהן אב"ד דקהילת קודש הנזכרת, מעוז ומגדל הרב המופלא עושא פלא חכם הכולל מורנו יוסף הכהן דקהילת קודש הנזכרת אב"ד.
זה לשון האגרת:

ליד אהובי, אהוב נפשי, הרב המאור הגדול, עוקר הרים, פטיש החזק, המפורסם בחסידות, החכם השלם המופלא, עושה פלא, הנצמד בקירות ליבי, דבוק מאח לי, מורנו יוסף הכהן.
הנה גלילת יד קדשו קיבלתי וראיתי ראיה אחת בשתי שורות העליונות, ושם נאמר שרום מעלתו אומר כאילו מוכוון להתענות, ותרגז בטני מקול הקורא, והנני מוסיף בגזירה עירין ובצירוף קודשא בריך הוא ושכינתיה לבל יכניס את עצמו בסכנה כזה, כי זה מעשה מרה שחורה ועצבות ואיתא בחז"ל שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות רק מתוך שמחה של מצוה, כאשר ידוע לרום מעלתו דברים שלימדתי כמה פעמים, והיו הדברים האלה על ליבו. ועל דבר סעיפי מחשבותיו המביאים אותו לזה, איעצך ויהי אלוקים עמך גיבור החיל. בכל בוקר ובוקר בעת לימודו ידבק עצמו באותיות בדבקות גמור לעבודת בוראו ברוך הוא וברוך שמו ואז ימתיקו הדינים בשרשן ויקל מעליו הדינים ומבשרך אל תתעלם חס ושלום להתענות יותר מהחיוב ומהצורך. ואם שמוע תשמע לקולי ויהי אלוקים עמך. ובכך אקצר ואומר שלום. מנאי הדורש שלום תורתו.

נאום ישראל בעל שם טוב

ואפריון נמטי לבנו יחידו הרבני המופלג הידיד כבוד מורנו שמשון ועי"ח בנו ידיד ר"מ הירץ נ"י, לכולם בכלל ובפרט.

ושמעתי מהרב דקהילתנו, מורנו גדליה זכרונו לברכה שכמה פעמים חשק הרב לנסוע לארץ הקודש והרב בעל שם טוב אמר שלא יסע. ואמר לו: סימן זה יהיה בידך: כל פעם שיפול לך חשק לנסוע לארץ הקודש, תדע נאמנה שיש דינים על העיר, רחמנא ליצלן, ושטן מטריד אותך כדי שלא להתפלל בעד העיר, על כן כשיפול לך חשק לארץ הקודש תתפלל בעד העיר.

פעם אחת נסע הרב לבעל שם טוב על שבת, והוצרך לנסוע דרך עיר שאריגרד, והיה כעס על העיר מאוד ולא רצה לעמוד בעיר, אך מחמת שהיה צריך לתת מספוא לסוסים הוכרח לעמוד. ולא קם מהעגלה, ואמר: כשיאכלו - תיכף ניסע ונלך. וכשנכנסו לבית התחיל לגשם מאוד שלא יכלו לנסוע, ולא פסק הגשם עד שהוצרך ללון שם בעל כורחו.

ובבוקר גם כן הגשם לא פסק, הולך וגדול עד יום חמישי. וכשראה שאין הגשמים פוסקים, אמר: ריבונו של עולם! אפשר ניחא לך שאשבות כאן להתפלל בעד העיר, ואני אשבות בכאן והגשמים יפסקו. וכן היה שפסקו תיכף הגשמים, והיה מתפלל כל השבת עבור העיר.

והבעל שם טוב ראה ששבת בקהילת שאריגרד, והיה יודע שהיטב חרה לו על העיר, ושחק ואמר לאנשי סגולתו: הנה הרב דקהילת קודש רשקוב שבת בקהילת קודש שאריגרד! ושחק עוד. ולאחר השבת כשבא להבעל שם טוב נתן לו שלום ושחק. ואמר הרב להבעל שם טוב: רבינו, מה השחוק? ואמר לו: שהיית כל שבת קודש בשאריגרד, והשיב: כן הדבר, ומתגעגע לו כבן יחיד. וסיפר לו שהוכרח לשבות שם מחמת הגשמים.

אז השיב לו הבעל שם טוב: סבור אתה שהמוכיח היה משקר, חס ושלום, כי אמת ששמע הכרוז, ומה שרגזתי עליו על שהוציא מפיו, שאילו לא הוציא מפיו דברי הכרוז הייתי מבטל הגזירה מן העיר באותה שבת מכל וכל, ועכשיו לא פעלתי, אלא שנתנו להם הרחבה שלא
תישרף בפעם אחת, אך פעם מבוא זה ופעם מבוא זה, עד שתישרף כל העיר. וכן היה, שנשרפה בכמה פעמים.

ואותן שגזרו עליהם למות בדבר, רחמנא ליצלן, מתו בדבר. שהיה שתי שנים אחר הבריחה, ואותן שנגזרה עליהם הרציחה, נהרגו בקהילת אומין בעת הבריחה, רחמנא ליצלן. והיה להם הרחבת זמן גדול ערך עשרים שנה או יותר, שאני יודע שהיה אב בית דין דקהילת קודש נמרוב ששה עשר שנה קודם הבריחה, חוץ מה שהיה בעיר רשקוב שהיה כמה שנים קודם מעשה זו.