ואכתוב קצת משבחי הרב.
כשהיה אב"ד בקהילת קודש נמרוב אחר הבריחה שנה אחת, ודרכי היה כשהייתי מניח תפילין דרבינו תם הייתי ירא להניח בפני הבריות, כי הייתי עדיין רך בשנים. ונהגתי בשעת אשרי ובא לציון הלכתי לבית גדול, כי אין שם איש בשעת התפילה, כי התפללו בחדר סמוך לבית קטן שהיו מתפללים, רק הגבאי שלו היה בבית, ופעמים הלך הגבאי לשוק לקנות צרכי הבית, ונכנסתי לבית והנחתי שם תפילין דרבינו תם, ונשתהיתי, ובתוך כך גמרו התפילה.

ונכנס הרב ז"ל לביתו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ושאלתי אותו: רבינו, מה אתם מבקשים? ואמר לי: אתה הולך בתפילין. ומיד הסירותי תפילין של ראש מעלי. ואמר: לך לבית המדרש וראה אם גמרו התפילה. והלכתי ומתפללים עדיין אשרי ובא לציון. ובאתי לביתו ולא מצאתי אותו, כי הסיר התפילין והלך לפנות את עצמו, והמתנתי עליו.

וכשבא לבית ושאלני ואמרתי שגמרו התפילה, כי שיערתי שבודאי גמרו התפילה. והתחיל להניח תפילין, וידעתי שילך לבית המדרש, וקידמתי והלכתי ומצאתי שאחד עומד לפני התיבה ואומר תהילים כמו בשינה. וידעתי שהרב ירגוז על זה, כי היה אומר: ברית המעור כנגד ברית הלשון, וכמו שבברית המעור אי אפשר להוליד באבר מת, כן בברית הלשון אי אפשר להוליד באבר מת.

ותהילים ציוה הרב לומר בכל בתי כנסיות אותיות נעמרוב ואותיות קר"ע שט"ן משולב בשם הוי"ה מפסוקי אשרי תמימי דרך. ומקודם יאמרו קפיטל פ"ג, ושיאמרו בכל יום יהי רצון אחר התפילה.

וכשבא לבית המדרש ושמע אמירות תהילים, רגז ואמר: אין בי כח עוד שאת אתכם! עלי חושבים מחשבות כל אחד לעצמו. אני אומר שלא תהא קל בעיניכם אודות הקדר [הישמעאלים]. ומשם הלך לבית הכנסת ושם נח מרוגזו. ורמז הדברים דרך פשט, ואילו לא שמעתי קודם דבריו בבית המדרש לא הבנתי רמיזתו.

וביום קיבץ תינוקות של בית רבן לבית הכנסת, וציוה לומר צ"א פעמים 'ויהי נועם'. וקודם המנחה שמעו שבלילה העבר הלך הקדר חצי פרסה סמוך לטולטשין מחנה גדולה, והיו קרובים לעיר נמרוב, ותהילה לאל ששלחו הישמעאלים שר אחד פשה אחריהם וחזרו כולם.

שמעתי מאיש אחד ושמו רבי דוד, שהיה דר באותו פעם קהילת קודש שאריגרד, שיום אחד קודם ציוה הרב רבי מרדכי מקהילת קודש הנ"ל לקהל שישלחו שליח מיוחד להרב דקהילת קודש נמרוב שיתפלל אודות הקדר, ושלחו שליח, וציוה להם שילך בבוקר. בבוקר אמר הרב הנ"ל אינו צריך לשליח, כי כבר ידע הרב דקהילת קודש נמרוב ה' יציל עמו ישראל מכל צרה וצוקה, אמן.

ואכתוב קצת מהתנהגותו:
כי היה לומד בכל יום בטלית ותפילין, וקודם האכילה למד שיעור גמרא שבע דפין, וגם בשעת אכילה בין מאכל למאכל לא פסק פומיה מגירסא. ואחר האכילה היה ישן מעט מזעיר, וקם משנתו, והניח תפילין ולמד עד תפילת המנחה. גם בלילה למד הרבה, לא עבר עליו לילה אחד שלא קם בחצי הלילה ממש, בקיץ ובחורף, הן בשבת ויום טוב. ועשה פדיון שבויים וצדקה הרבה מאוד, ובביתו הייתה פרנסתו בדוחק ולחץ.
פעם אחת התרעם עליו בנו על הדוחק ולחץ, והשיב לו: כתוב בפרקי אבות: ויהיו עניים בני ביתך, והלימוד שלו ותפילתו וכל דבר שבקדושה היה עושה בכוח עד שבשרו מזדעזע עליו.

שמעתי מחמי זכרונו לברכה, שהרב החסיד מורנו גרשון טבל את עצמו בים בשעה שהספינה מהלכת. ושאלתי אותו: איך מותר להעמיד עצמו בסכנה גדולה כזו? ולא היה בידו להשיבני. וכשבא רבי גדליה אלינו ונזכרתי ושאלתי אותו על זה, והשיב לי: פעם אחת ישבתי עם הרב החסיד מורנו צבי מקמניץ על האיצטבא שלפני הבית, ושאלתי אותו על דבר זה, והשיב לי: על האיצטבא הזאת ישבתי עם רבי גרשון הנ"ל ושאלתי אותו בזה הלשון: אני שמעתי שטבלת בים בשעה שהספינה מהלכת, איך הותר להעמיד עצמו בסכנה כזו? והשיב בשחוק ואמר: מה בכך, שכל אומני הספינה רוחצים בים, כי יש שק אחד של עור ובו סולם של עור תולה בספינה ועולים ויורדים בו ורוחצים בתוכו. אכן אגיד לך, אני לא רחצתי בשק הנ"ל, אבל כך היה המעשה:

שראיתי דינים על הספינה, ורציתי לטבול לבטל הדינים, ואתרמי [ואירע] שבאו אצל קאמפיע אחד והעמידו את הספינה ויצאו כל אנשי הספינה לטייל, ואמרתי: עתה שעת הכושר לטבול. ופשטתי הבגדים לתחתית הספינה שקורין 'העמבאר', וקפצתי לתוך המים וישבתי בתוך המים, ובתוך כך זזה הספינה, וכשעליתי מן המים ראיתי שהלכה הספינה, אמרתי בליבי: אם אלך על הקעמפיען מה אעשה, עירום אנכי שלא אוכל להוציא דבר שבקדושה מפי, ומה גם שאין לי שם מה לאכול ולשתות. אמרתי: ארדוף אחר הספינה ואשיגנה, כי בטוח הייתי בעצמי שאוכל לשוט היטב, כי פעם אחת ראיתי בנהר דנסטר יהודי אחד טובע בנהר והיה רחוק ממני כחצי פרסה והצלתי את היהודי הזה.
וכן עשיתי, ושטתי אחר הספינה והגעתי אותה. אך מחמת שהיא גבוהה וחלקה בזפת לא היה לי מקום להאחז בספינה. וצעקתי, ולא נשמע קולי מחמת קול ורעש הספינה. ושוב נתרחקה ממני הספינה, ושטתי בכל כוחי וחוזק ידי. כן עשיתי כמה פעמים עד שנבעתי מאוד והתחלתי לשקוע במים יורד ועולה, ולא יכולתי לדבר שום דיבור אפילו וידוי, והרהרתי בליבי: אף לטבוע וגם לאבד עולם הבא, שהוא כמעט מאבד עצמו לדעת. ותיכף יצא ישמעאל אחד מהספינה וראה אותי והוציא אותי, והניח אותי בספינה קטנה שלו, והביא אותי לספינה הגדולה, והשליך אותי לתוך הספינה הגדולה, וירדתי לירכתי הספינה ושכבתי לערך שתי שעות, והייתי מקיא מאוד מרוב המים ששתיתי, ושכבתי עד שנחתי מעט, ולבשתי בגדי, ואמרתי: אשלם לאיש על הטובה שעשה עמי ולא יירש על ידי עולם הבא. ולקחתי כיס מעות וחיפשתי אותו בכל הספינה, ולא היה שם שום ישמעאל, ואמרתי: משמע מיניה האי טעיא היה.

שמעתי מהרב דקהילתנו, מעשה שראה הבעל שם טוב על רבי גרשון גיסו רשימה של ניאוף, והיה לא צער גדול מזה, והיה בוש לומר לו ומתמה על הדבר, ואף על פי כן אמר לו.
והשיב לו: שקרן אתה! והכה את הבעל שם טוב.
אמר לו הבעל שם טוב: המתן לי עד למחר, כי אף על פי כן אני רואה עליך רשימה של ניאוף. ובלילה בייחודים שלו שעשה ראה, ולמחר אמר לו: אתה קיבלת עליך פרישות מאישתך, ושמעתי ברקיע שפסק הרמב"ם שאמר שזהו כאילו אמר על אשתו 'הרי עלי כאמא'. אף על פי שאינו נדר גמור, מכל מקום נתעורר עליך הרשימה של קרי שצמת עליו משבת לשבת, ומחמת שעברת על נדר הפרישות נתחזקה הרשימה, ורואה אני עליך כניאוף, והודה לו האמת.

וזה שעבר על הפרישות, היה מטעם שהיה רוצה ליסוע לארץ הקודש, ולא היה יכול לפייס את אשתו לדבר זה, כי היה רחוק ממנה, על כן עבר על הפרישות. ועסקו שניהם בתיקון עד שתיקן את הדבר זה. ומהתחברות הזו נולד המגיד מישרים דקהילת קודש לודיז'ין.
ואמר עליו המוכיח דקהילת קודש פולנאה שלא ראה קרי מימיו.

שמעתי מפי מגיד מישרים הנ"ל: פעם אחת גזר רבי שלום מארץ המערב תענית על הגשמים בירושלים, והיה צדיק גדול וחשוב, וציוה שיתכנסו כולם בבית הכנסת אחד להתפלל בכנופיא. ושלח לרבי גרשון הנ"ל שהוא יתפלל לפני התיבה, צריך לומר דברי כיבושים [תוכחה], והתם המנהג של הדרשנים שיאמר הגמרא או המדרש או פסוקים כצורתן וכהוייתן, ואם משנה הלשון חרפה הוא לו. והיה מכין את עצמו לדרוש, וחזר הלשון כמה פעמים בכדי שיאמר כהוייתן. לא ישן כל הלילה ובאשמורת הבוקר ניחר גרונו, ואמר לבנו רבי לייב הנ"ל: נתקלקל מילולי, לך לרבי שלום, אמור לו שאני איני יכול להתפלל. ונתפרדה החבילה, והתפלל כל אחד במקומו שרגיל בו, ורבי שלום בבית המדרש שלו במקומו, וירד אחד אחר לפני התיבה. ובתוך השירה שמע רבי שלום שחזר הקול לרבי גרשון, ומיד אחר התפילה של לחש ציוה שילך המתפלל מן העמוד, וירד רבי גרשון לעמוד להתפלל שמונה עשרה בקול ויאמר הסליחות.

ירד רבי גרשון לפני התיבה, ואחר השמונה עשרה התחיל לומר סליחות, ואמר הפתיחה, ואחר כך הלך מן התיבה ולא רצה לומר עוד סליחות. ושאל אותו בנו רבי לייב הנ"ל מפני מה עשה זה, והשיב לו: כי בפתיחה הייתה תפילתי שגורה בפי, והרגשתי אם אומר עוד סליחות ירדו גשמים תיכף, ויראתי מגסות רוח לכן לא התפללתי, כי יודע אני שירדו גשמים שניים או שלושה ימים רצופים לאחר זה, וכן היה.

גם שמעתי מרבי פינחס מלמד, שהיה מקודם מגיד מישרים, וכמדומה לי שהמעשה היה בקהילת קודש צפת, והיה שם הרב דקהילת קודש הנ"ל הנקרא בלשונם "חכם", והיה איש טוב מאוד והיה אוהב לרבי גרשון.

פעם אחת אמר רבי גרשון לחכם הנ"ל: אפס כסף והוצרכתי ללוות על הוצאות שבת. והיה יום אחד קר מאוד, ולבש רבי גרשון ברוסלק (בגד עליון) שנתפר על צמר גפן, והלך לבית המדרש להתפלל. ואחר התפילה היו שוהים בבית המדרש, כל אחד למד שיעורו, ורבי גרשון הולך ושב בתוך בית המדרש והיה שואף טבק, והוציא מכיס הברוסלק הפאטשיילע (מטפחת) שלו, ונפל מן הברוסלק כיס קטן שקורין "שלאס בייטיל", ובתוך הכיס היה זעקסער, ובארץ הקודש לא היו יודעים הכיס הזה, וראה החכם שנפל מרבי גרשון הכיס הנ"ל, והגביה אותה ומשמש מבחוץ, כי לא היה יכול לפתוח הכיס הנ"ל, והרגיש שיש בתוכו חמשה מטבעות, וסבר שזה היה אדומים (מטבעות זהב), ותמה החכם על רבי גרשון שהוציא מפיו דבר שקר, ושם מקפידים מאוד על דבר שקר.

והתחיל לדבר עם רבי גרשון: רום מעלתו לוה על שבת מעות על הוצאות ולא היה לרום מעלתו מעות?
והשיב: כן הדבר!
ואמר לו החכם: רום מעלתו שקר מדבר!
והוא אמר: אמת דברתי! וכפלו הוכוח, זה אומר כה וזה אומר כה. ובתוך כך קפץ החכם לארון הקודש ונשבע ששקר מדבר. וקפץ רבי גרשון והחרים אותו. וחלץ החכם מנעליו והלך לביתו, וקבץ כל הקהל וספר להם המאורע, והראה להם הכיס, ומשמשו גם הם הכיס ואמרו שיש בתוכה חמשה אדומים, וקבל לפניהם: לא די שהוא שקרן גם החרים אותי.

הלכו הקהל לרבי גרשון ושאלו אותו: למה החרמתם את החכם שלנו?
ואמר: כי נשבע שבועת שקר. והראו לו כיסו ואמרו: הנה יש בכאן חמשה אדומים.
ואמר רבי גרשון: למה לא פתח את הכיס קודם שנשבע?
והשיבו: לא היה יכול לפתוח.
אמר להם: היה לו לקרוע את הכיס ולראות שמטבע זו אינו הולך בכאן והיא כשאר כסף, כי יש לי הדס מכסף וגם שאר כלי כסף.
ופיס החכם את רבי גרשון והתיר לו את החרם.

ובא אגרת מהבעל שם טוב לרבי גרשון וכתב שם:

ראינו שדנו אותך בהיכל אחד ורצו לדון אותך למיתה, חס ושלום, מפני מה העזת פניך נגד הרב אב"ד. רציתי לילך להיכל לטעון עבורך וסגרו ההיכל בעדי ולא יכולתי לכנוס שם, ואמרתי: ריבונו של עולם! הוא עשה לקנאתך. ויצא קול: הניחו לו, כי קנא קנאת ה' צבאות. ועם כל זה פסקו לו שיהיה סומא (עור) חדש אחד, וסומא חשוב כמת. ובכן מהיום והלאה לא תהיה קשה כל כך.

וכתב רבי גרשון לבעל שם טוב:

אין אני יודע מה אדון בך, כי המעשה אמת, אבל תמיה לי שראית שדנין אותי קודם המעשה, כי היה נרשם באגרת של הבעל שם טוב באיזה יום נכתב.

וכדומה לזה שמעתי מהרב דקהילתנו, שרבי ליפע זכרונו לברכה מקהילת קודש חמלניק היה מריב עם הרב דקהילת קודש הנ"ל אודות שאלה אחת, זה אוסר וזה מתיר. וכשהיה רבי ליפמן על ראש השנה אצל הבעל שם טוב, אמר הבעל-שם טוב בשעת אכילה: ראיתי היום דנין איזה למדן למיתה, על שהעז נגד הרב אב"ד דקהילתו, והבין רבי ליפמן שנגדו הוא מדבר, והתחיל לבכות. ואמר לו הבעל-שם-טוב: אל תפחד, כי אני התפללתי עבורך ופטרוך מן הדין.

עוד שמעתי מרבי פינחס:
בהיות רבי גרשון בארץ הקודש, ושם המנהג מימי קדם לסנן את המים, הן לבשל והן לשתות, מחמת שמימיהם מוכנסים ומי בורות, ושכיחי במימיהם תולעים ויתושים. ואשת רבי גרשון לא ידעה מזה ולא סננה המים, ובמדינותיהם עדיין אין המנהג לסנן המים. וחברו הנשים זמר של ליצנות והתלוצצו ממנה בבית הכנסת. ובאה לביתה בבכיה גדולה: למה הביאתני למרחקים שמתלוצצים ממני? ופיס רבי גרשון אותה ואמר: הראיני את האישה שחברה זה השיר. והראתה לו את האישה הנ"ל שהיא הולכת מבית הכנסת, ורקק ואמר בלשון תמה: מה זאת זו האישה יכולה לדבר?! ונתאלמה האישה הזאת.

שמעתי מבני מורנו ליב שיחיה, שפעם אחת שבת אצלנו רבי הירש, חתן אב"ד דקהילת קודש אוסטרהא המאור הגדול רבי דוד, ורבי איזיק היה גיסו של רבי הירץ, בנו של הרב הנ"ל. ובמוצאי שבת סיפר בנו הנ"ל מעשה ששמע ממנו:

שהיה למורנו הרב רבי איזיק, בנו של הרב, בת קטנה בת שלוש -עשרה שנה, ונשואה הייתה, והייתה חולה. וכשהיה הבעל-שם-טוב בקהילת קודש זאסלב הראו לו החולנית, וצווה למחר לקרא לה אשת רופא שתעמיד לה עלוקות, ואמר לפתוח לה מרידין (טחורים). והנגיד מורנו איזיק היה ירא לסמוך על הבעל-שם-טוב, ושאל לדאקטער של הדוכסה דקהילת- קודש הנ"ל, ואמר כי אפילו בקטנה שכיח מרידין, ובא לביתו ושלח אחר אשת רופא.

והאכסניא של הבעל-שם-טוב היה אצל רבי דוד, שהיה מקודם אב-בית-דין דקהילת-קודש אוסטרהא, ורבי הירש חתן הרב הלך עם הבעל-שם-טוב לבית רבי איזיק דרך פרוזדור הבית, ועמדו שם כמה סוסים, והלך מסוס לסוס וראה אותם והכה אותם, והוטב בעיניו סוס אחד. ואמר לרבי הירץ, אם אפשר שימכור לו הסוס הלז, והשיב רבי הירץ אינו יודע. ונכנסו לבית, ואמר לרבי איזיק: מכור לי סוס זה.
והשיב לו: רבנו, כתיב לא תחמוד.
אמר לו: שוטה! אף-על-פי-כן חומד אני. ולא רצה למכור.
ואחר- כך ראה אשת הרופא, ואמר: אין אחרת בעיר, כי קראת את הבליעלית הזאת?!

והאישה הזאת הייתה חשובה בעיר, ופתחה לה מרידין, ואף-על-פי-כן לא הבריאה. והבעל-שם-טוב נסע לביתו, ורבי איזיק נסע עם בתו לקדר שבקהילת קודש קוסטנטין. ושמע הבעל-שם-טוב מזה, ונסע בעצמו לקוסטנטין, ורגז עליו ואמר: הגם אתם תעשו לי כן?! והבטיח לו רבי איזיק שיסע לביתו, אבל דעתו לא היה כן.
וכשראה רבי איזיק שהקדר לא מעלה ולא מוריד נסע עם בתו לביתו.

פעם אחת נחלשה מאוד סמוך לשבת, ועשה הרב מורנו דוד רעש, וקבץ מלמדים לומר תהלים, וברכו אותה בשם אחר, ושלח אגרת ביד נכרי למז'בוז' עם שליח, בכדי שיוכל לילך בשבת לבעל-שם-טוב שיתפלל בעדה. ובא הנוכרי ביום שבת קודש אחר קריאת-התורה קודם תפילת המוסף. ובמוצאי שבת צווה לכתוב אגרת ליתן ליד נכרי, וכתוב בתוכו:

"גלילת יד קדשו קודם מוסף קבלתי, והתפללתי עבורה תפלה גדולה ולא נעניתי לא דבר ולא חצי דבר, ואין יודע מה אדון בה, אם לא שברכו אותה בשם אחר, ותכף תודיעו לי השם".

בסוף נודע שהקטנה הזאת הייתה מעוברת, וכשילדה הבריאה. ואחרי זה היה הבעל-שם-טוב בקהילת קודש זסלב, אמרו: אשת רופא הכרתם, ומשם חדש גם כן ידעתם, ולמה לא הכרתם שהיא מעוברת? והשיב לו: סבור אתה שבאמת הייתה מעוברת? מתפילתי ומתפילת אביך נתעברה. והאיגרת ששלח הבעל-שם-טוב היה כתב יד רבי יעקב מימפאלי.

עוד מעשה, שהבעל-שם-טוב ישב בקהילת זסלב ושבת שם כמה שבתים, ובתוך כך מצאו נכרי מת על השדה, והביאו אותו לעיר, ורצו לעשות עלילה על היהודים. והלכו לדוכסה ואמרו לה שהיהודים הרגוהו. והדוכסה יראה לנפשה, כי בעלה הדוכס מת מיתה מנוולת על אם הדרך על אשר הרג הקדושים בעלילות שקר, על כן אמרה: אי אפשר לדון דיני נפשות אם לא שיחקרו הדבר ברור שהיהודים הרגוהו.

וכשנודע לאנשי העיר בני ישראל רעדה אחזתם, ושלחו את רבי איזיק הנ"ל להבעל-שם-טוב לאכסניא שלו להודיע לו, והבעל-שם-טוב עומד רגל אחת על הספסל ורגל אחד על הארץ, ורבי צבי סופר אמר זוהר לפניו והבעל -שם-טוב עונה אחריו, ונתלהב בהתלהבות גדולה ופניו בוערות. וכשבא רבי איזיק על מפתן הבית רמז עליו בידו שילך, והלך.

והפחד היה הולך וגדל, ושלחו אותו פעם שניה, ורמז גם כן עוד שילך, עד שהפצירו הרב רבי דוד שילך להבעל-שם-טוב, ואותו לא ידחה בודאי בלך ושוב, כי הוא זקן ונשוא פנים. והלך רבי דוד להבעל-שם-טוב. אמר לו הבעל-שם-טוב: אין אני שומע שמדברים מזה בחצר כלל.

ופעם אחת אחר שבת באמצע היום אחר אכילה, שכב הבעל-שם-טוב על תיבה אחת ונשען על ידו, ואנשים עומדים לפניו, והרכין את אזנו כמו שרוצה לשמוע, ואמר כי מדברים בחצר מעלילה זו. ואמר יחממו לו המקווה במהרה. והלך למקווה ובא ואמר: אל תפחדו כי אין חשש כלל.

ושלחו הקהל את השתדלן לחצר, ושמע שהנוכרים קבלו לפני הדוכסה אודות הנוכרי ההרוג, וצוותה את הדאקטער שלה לראות את ההרוג ולידע אם מת הוא מיתת עצמו או לאו. והקהל יראו לסמוך על הבעל-שם-טוב, ונתנו לדאקטער שלושים אדומים, ותהילה לאל שלא היה מזה עלילה כלל וכלל.

והאב בית דין דקהילת קודש זסלב היה גיסו של רבי דוד הנ"ל, ושאלו את הבעל-שם-טוב למה לא הגיד להם קודם שמצאו את ההרוג שלא יפחדו כשימצאו את ההרוג על השדה. והשיב להם: אני התפללתי במקווה על דבר זה למה העלימו ממני דבר זה מקודם, והשיבו לי כי זה היה לי עונש על שהתעצלתי בהספד של תלמיד חכם אחד הנקרא רבי חיים מברוד. ואמר להרב דקהילת קודש זסלב: סבור אתה שאני איני יודע שנחבאת כמה פעמים, פעם אחת במרחץ תחת הספסלין ובמקומות אחרים. ועל כולם הודה לו.

שמעתי בביאת הרב דקהילת נמרוב: פעם אחת בשמחת תורה היו אנשי סגולה דבעל -שם-טוב שמחים ומרקדים ושותים יין מן המרתף של הבעל-שם-טוב הרבה. ואמרה אשת הבעל-שם-טוב הצדקנית: לא ישאירו יין לקדוש ולהבדלה. ונכנסה להבעל-שם-טוב ואמרה לו: אמור שיפסקו לשתות ולרקוד, כי לא ישאר לך יין לקדוש ולהבדלה. אמר לה הבעל-שם-טוב בצחוק: טוב אמרת, לכי אמרי להם שיפסיקו וילכו לביתם. כשפתחה הדלת והם רקדו בעגול, וראתה שלהטה אש סביבותיהם כמו חופה, לקחה הכלים והלכה בעצמה למרתף והביאה להם יין כפי רצונם. ואחר כך שאל אותה הבעל-שם-טוב: אמרת להם שילכו? אמרה לו: היה לך לאמור בעצמך.

שמעתי מהרב דקהילת קודש דרוזניץ שהיה אב"ד בקהילת קודש פובליץ, המעשה איך נתקרב הרב המגיד הגדול להבעל-שם-טוב:

המגיד צם שבע או שמונה פעמים משבת לשבת רצופים וחלה מאוד. פעם אחת בא רבי מנדל מקהילת קודש באר לקהילת קודש טורטשין, ונתאכסן אצל פרנס החודש. והמגיד היה דר בבית קטן סמוך לפרנס החודש הנקרא "אונטער שטיבל". ונכנס רבי מנדל לפרוזדור לבעל-הבית שלו ושמע דברי המגיד שלמד עם תלמיד אחד, והוטבו בעיניו הדבורים שלו. ונכנס אליו וראה שהוא חולה מאוד, ואמר לו: האם לא שמעתם שיש בעל-שם-טוב בעולם, ויסע מעלתו אליו וירפא אותו. והשיב: טוב לחסות בה' מבטוח באדם.

וכשבא רבי מנדל להבעל-שם-טוב ספר בשבחו של המגיד, ואמר: הייתי בקהילת קודש טוטשין וראיתי כלי יפה. אמר הבעל-שם-טוב: ראיתי אותו מכמה שנים, ויש לי געגועים אליו שיבוא אלי.

ויש כמה נוסחאות איך שבא המגיד להבעל-שם-טוב.
אך שמעתי שקרוביו לחצוהו שיסע להבעל-שם-טוב, וכשבא להבעל-שם-טוב מצא אותו יושב על מיטתו ומעיין, ונתן לו שלום. ובקש המגיד הנזכר שירפא אותו, וגער בו הבעל-שם-טוב אמר: אין סוסים שלי אוכלים מצות! ונפל עליו זעה מחמת חולשה. ויצא לחוץ וישב על האצטבא שלפני הבית לנוח.

וראה איש אחד רך בשנים, וקרא אותו אליו ואמר לו: בבקשה ממך לך אל הבעל-שם-טוב, ואמור למה אינו מקיים הפסוק ואהבתם את הגר. והאיש הנזכר היה רבי יעקב מהאנפולי. ונכמרו רחמיו עליו ונכנס להבעל-שם-טוב, והיה ירא לומר לו, ועשה בחכמה והלך עד קצה הבית וחזר לצאת לברוח, ובהליכתו אמר: איש אחד מרה שחורה יושב לפני הבית, ובקש אותי שאומר לרום מעלתו למה לא קיימתם ואהבתם את הגר - ויצא מן הבית.

מיד אסף הבעל-שם-טוב עשרה אנשים ויצא אליו ופייס אותו, ורצה לרפאות אותו בדיבורים.

ושמעתי מרבי גרשון דקהילת קודש פובליץ שהבעל-שם-טוב היה הולך אליו כמו שני שבועות וישב כנגדו ואמר תהלים, ואחר-כך אמר הבעל-שם-טוב אליו: הייתי רוצה לרפאת אותך בדיבורים כי היא רפואה קימת, ועכשו אני צריך לעסוק עמך ברפואות.

ונתן לו דירה, ונתן לו שני-עשר זהובים בכל שבוע ושבוע על הוצאות שלו. והיו רבי יעקב הנ"ל ורבי אליהו הולכים אליו בכל עת לבקרו, ופעמים היו מפלפלים בגמרא ותוספות, ולא יכול לילך להבעל-שם-טוב מחמת חלישות. ואחר זמן מועט התחיל להבריא, והיה הולך להבעל-שם-טוב לשולחנו.

פעם אחת התעלף, והיו מעוררים אותו, והיה מתעלף והולך עד חצי יום, והבעל-שם-טוב הלך שלוש פעמים למקווה, ושלח לאדון אחד רחוק שלוש פרסאות, וקנה ממנו אבן טוב הנקרא "דימאנט" בסך שלושים אדומים וכתשו ונתנו לו לשתות.

ואחרי זה בא אליו רבי יעקב וחברו הנזכרים לבקרו. שאלו אותו מפני מה היה לו התעלפות, ולא ענה אותם דבר. ושאלו לאנשי הבית אם לא יצא בלילה, ואמרו: יצא ושהה ובא לבית והתחיל להתעלף. ושאלו אותו היכן היה? אמר להם: הבעל-שם-טוב שלח אחרי הגבאי שלו בחצות לילה, ובאתי ומצאתי אותו יושב, וכר קטן על ראשו, ומלובש בעור של זאבים מהופך. ושאל אותי אם למדתי חכמת הקבלה, ואמרתי: הן! והיה ספר אחד מונח לפניו על השולחן, וצווה אותי לאמור לפניו בספר זה.

ובספר היה כתוב במאמרים קטנים, וכל מאמר היה התחלה: אמר רבי יצחק סח לי מט"ט שר הפנים. ואמרתי לפניו עמוד או חצי עמוד, ואמר הבעל-שם-טוב: לא כן הוא, אני אומר לפניך. ואמר לפניו. ובתוך כך נזדעזע וקם ואמר: אנחנו עוסקים במעשה מרכבה ואני יושב?! ואמר בעמידה. ובתוך הדבורים סבב אותי במטה כמו עגול. ושוב לא ראיתי אותו רק שמעתי קולות, וראיתי ברקים ולפידים נוראים. והיה כך ערך שני שעות, ונתפחדתי מאוד, ומזה הפחד התחלתי להתעלף.

ואומר אני הכותב: כמדומה לי שזה היה קבלת התורה, שכן שמעתי מפי הרב החסיד דקהילת קודש פולנאה, שקבל מבעל-שם-טוב תורתו השייך לנשמתו בקולות וברקים.
ועוד היה אומר זה הלשון בכל מיני כלי זמר כנאמר בזוהר הקדוש.
ואני לא ראיתי בזוהר שיזכור בכל מיני כלי זמר בקבלת התורה, אבל שמעתי מהרב זה הלשון: כמו שקבלו ישראל התורה בכלל, כן קבל הבעל-שם-טוב בפרט.

ואחרי שפעם אחת שאלו אנשי סגולתו אותו מאמר זוהר ופרש ואמר להם, וחזרו ושאלו את המגיד הנזכר זכרונו לברכה, והיה הפרוש מכוון כמו שאמר הבעל-שם-טוב, וספרו להבעל-שם-טוב, אמר: כסבורים אתם שהוא יודע בעצמו התורה?!

וכשנסע המגיד זכרונו לברכה מהבעל-שם-טוב, ברך אותו הבעל-שם-טוב, ואחר כך הרכין הבעל -שם-טוב את ראשו שיברך אותו, ולא רצה. ולקח הבעל-שם-טוב את ידו ונתן על ראשו וברך אותו. (עד כאן).

שמעתי מרבי יואל מגיד-משרים דקהילת קודש נמרוב ותמיד היה אצל הרב דקהילת קודש פולנאה, בקהילת קודש רשקוב, ובקהילת קודש שאריגרד, ובקהילת קודש נמרוב.

שמעתי ממנו שפעם אחת שבת הבעל-שם-טוב בשאריגרד, ובמוצאי שבת אחר הבדלה היה דרכו לספר מה שראה בשבת, ואמר שראה שמת רבי אליעזר דקהילת קודש אמשטרדם, ואמר לו שמת בשבת העבר, שהיה שבת בראשית. ושאלתי אותו: מה הייתה הסבה שמת? ואמר: שני אנשים מפולין ביזו אותו בשמחת-תורה (ולא רצה רבי יואל הנזכר לפרש שמותם) ואמרו בזה הלשון: כאן אתה נשיא, ובמדינות פולין לא היית ראוי להיות רב אפילו אצל חיטים! וקבל על עצמו מיתה, אבל אנקם מהם בדבר ובחרב, רחמנא לצלן. ושאלתי אותו: מה תעשה באשתו הרבנית? ואמר: שאקח אותה מהם. ושכחתי ממנו לשאול אם בחיים או סבור שגם היא תמות.

ובשנה ההיא בא בן הרב דקהילת קודש פולנאה. שאל אותו אביו: מה רבי אליעזר הרב עושה? אמר: כבר נפטר. שאל אותו: אם נפטר בשבת בראשית? אמר: כן! ואמר: מנין אתה יודע זה, שלא קדם שום אדם ממני? ואמר לו: אנחנו ידענו תכף בשבת פרשת נח, כי הבעל-שם-טוב אמר לנו. ותמה מאוד. ושאל אותו על אשתו של הרב הנזכר, ואמר שבא רבי אברהם שווערדליק מירושלים ולקחה לירושלים. ושאל על בעלי המחלוקות של הרב הנזכר, ואמר שהוחלשו על מכת דבר, רחמנא לצלן, וגרשו אותם לשדה, ובאו ישמעאלים והרגו אותם.

שוב אמר באותה מוצא-שבת עצמה, כי ראה שידפיסו באותה השנה ספר חדש, ואינו יודע שם אותו הספר כי עדין לא קראו לו שם. וזה הספר חיבר אחד מכת שבתי צבי, ימח שמו, נופת תטופנה שפתי זרה, ימח שמו, שהלשון הוא יפה, ויחשקו העם אותו ויטמא, חס ושלום, את העולם בעוונותינו הרבים. ואחר כך כשיצא לאוויר העולם קנה הרב הנ"ל את הספר הלז, כי לא ידע מקודם מה שמו. וכשבא הבעל-שם-טוב אליו וראה שהספר הנזכר מונח על השולחן, וכשפתח הבעל-שם-טוב את הפתח אמר: ספר פסול מונח על שולחנך. ושאל הרב: איזה הוא? והראה עליו באצבע. וזה היה ספר "חמדת הימים". ולקחו סמרטוט בזוי וכרכו אותו ונתנו אותו תחת השולחן.

וספר לי רבי יואל הנזכר: פעם אחת ראה הרב בחלום שאחד מהמנין שלו ישתמד. ואחזו רעדה, ונחפז ושלח לעורר כל המנין וראה שכולם - תהלה לאל - שלמים. ושאל אותם: שמא אחד מכם עבר עברה בסתר, חס ושלום? וספר להם החלום. ענה צדיק אחד רבי אליעזר מטומושפיל: לא ידעתי מאומה, כי אם אותו הלילה לפני השנה עיינתי בספר "חמדת הימים".

ועוד ספר לי רבי יואל הנ"ל, שבא שבתי צבי לבעל-שם-טוב לבקש ממנו תקנה. ואמר רבי יואל בזה הלשון: שהתיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה. והתחיל להתקשר עמו במתון, כי היה ירא, כי היה רשע גדול.

פעם אחת ישן הבעל-שם-טוב ובא שבתי צבי ימח שמו ופיתה אותו חס ושלום. והשליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל לשאול תחתיות. והציץ הבעל-שם-טוב מקום חניתו, וראה שהוא עם ישו על לוח אחד שקורין "טאביל". וספר שהבעל-שם-טוב אמר שהיה בו ניצוץ קדוש, ותפסו הסמך-מם במצודתו, רחמנא לצלן. ושמע מהבעל-שם-טוב המעשה איך היה הנפילה שלו על-ידי גדלות וכעס, ואני מתרשל לכתוב, אפשר שאכתוב לידע איך עמוק הגאוה.

ומעשה זה גם כן שמעתי מרבי יואל הנ"ל: רבי יצחק דרוביטשר נתקבל למגיד מישרים בקהילת קודש האריחוב, וישב שם כמה שבועות. והיה מעשה שקצב אחד נשאר בעל חוב לבעל הטאקסע (חוכר מס הבשר). והבעל טאקסע לא היה בביתו, ומשכנה אשת הבעל טאקסע את הקצב אפילו כרים וכסתות. ובאה אשת הקצב לרבי יצחק הנ"ל בקובלנא רבא ובבכיה גדולה, ושלח רבי יצחק הנזכר אחר אשת הבעל טאקסע וצווה לה להחזיר המשכונות, ולא שמעה אליו, וקלל רבי יצחק אותה, ומת אצלה תכף תינוק.

וכשבא בעלה מן הדרך וספרה לו המעשה ואמרה: כי התמנה מגיד אחד וקלל אותי, ותכף מת הילד. ורבי יצחק הנ"ל נסע לביתו לקהילת אוסטראה, כי שם היה מגיד אצל רבי יוזפא, ושלחו הקהל אחריו עגלות שיבוא לקהילת האריחוב עם כל בני ביתו. מה עשה הבעל טאקסע? שלח שליח מיוחד עם אגרת וכתוב בו: אם לא זז ממקומו עדין - ישב במקומו, ואם הוא בדרך -יחזור למקומו, כי אפילו אם יבוא יוכרח לצאת מכאן.

כתב רבי יצחק תשובה אליו: אני אבוא לקהלה הנ"ל בעת שישאו מטתך לקראתי. וכן היה, כשבא רבי יצחק תוך שער העיר נשאו את הבעל טאקסע במיטה בשער העיר, ולא יכלו לצאת עם המת, והוצרכו לשאת את העגלה לצד אחד, והלכו עם המת.

והבעל טאקסע היה בעל משפחה, והייתה שנאה כבושה בלבם מחמת שהיו יראים מן המגיד, והאי תגרא דמיא לבדקא דמיא וכו', עד שנתגדל המחלוקת, וכל מי שנגע במגיד לא חיה. וגם הרב אב"ד שהיה שם ושמו רבי איציק, אשר נעשה א"ד בקהילת ברוד, ואחר כך לקחו אותו לאב-בית-דין לקהילת המבורג, היה גם כן בבעלי מחלוקות, אך מפני שרבי יחזקאל אב"ד דקהילת ינפולי היה קרוב להרב הנזכר וכתב אליו למען השם שישלים עמו, כי אש אוכלה הוא, והשלים עמו.

פעם אחת היה רעם גדול והכה בבית הכנסת בשעת תפלת המנחה והרג שני אנשים, אחד בכותל המזרח ואחד בעזרה. ובאו אנשי העיר ואמרו אליו: רבנו אתם המתם את עם ה'. ענה ואמר: זה שבכותל מזרח נהרג על-ידי מחלוקת, וזה שבעזרה נהרג על-ידי שבועת שוא, שנשבע בקהילת ברוד עבור שלושה אדומים, והחזיק אותם בידו בשעת התפילה והשתעשע בהם. ומצאו בידו שלושה אדומים הנזכרים.

שמעתי מהרב דקהילתנו שבאו לדין לפני רבי יצחק הנ"ל שני בעלי-דינים, ופסק שבועה לאחד, וקבל עליו לישבע. ובעל-דין שכנגדו צעק שיקיים הפסק, כי חרה לו מאוד, שידע בברור שבעל-דין שכנגדו טען שקר. ואמר רבי יצחק: מה אתה מזרז שיקים הפסק, כך הוא דרכי: כל מי שטוען לפני שקר - ימות אחד מזרעו, ואם נשבע שקר - ימות הוא בעצמו. ומה אתה רוצה שימות דווקא, המתן, אם טען שקר בודאי ימות אחד מזרעו, ושמא יתחרט ויודה וחי. וכן היה, שמת אחד מזרעו ונתחרט והודה על האמת.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שרבי יונה קמינקער, אחיו של רבי ברוך, שלח שוורים למכור בעת שהייתה מלחמה עם היון בכפרים, ושמעו שגזלו היוונים את השוורים של רבי יונה, ורבי ברוך שלח גם כן שוורים לדרך והיה מתירא שלא יגזלו גם כן השוורים שלו. ושלחו את רבי יוסף מקמינקע אל הבעל-שם-טוב ומצאו אותו עוסק בנטילת ידים לסעודה, וצווה לרבי יוסף מקמינקע גם כן שיטול ידיו. ואחר המוציא אמר הבעל-שם-טוב: למה לא דברו עמי בעת שיצאו לדרך, והייתי משגיח עליהם.

ואחר-כך פתח הבעל-שם-טוב הזוהר ועין בו רגע אחד ואמר: אני רואה השוורים של רבי ברוך שהם קימים ולא גזלו אותם. שאל רבי יוסף את הבעל-שם-טוב: וזה כתוב בזוהר?! והשיב: זהו מה שאמרו חז"ל על פסוק "וירא אלוקים את האור כי טוב", ואמרו: כי טוב לגנוז, כי באור של ששת ימי בראשית היו יכולים להסתכל מסוף העולם עד סופו. והיכן גנזו הקדוש- ברוך-הוא? גנזו בתורה. ומה שאמרו "לצדיקים לעתיד לבוא", פירוש לצדיקים שעתידין לבוא בעולם. וכל מי שזוכה למצא בתורה אור הגנוז, מסתכל בו מסוף העולם עד סופו. וכי סבור אתה שהשוורים לבד ראיתי, כי באותו ראיה ראיתי גם כן מעשה בקהילת קודש אמשטרדם. וספר לפניו המעשה, ואני לא שמעתי.

מעשה שרצה הבעל-שם-טוב לנסוע לדרך, ומחמת שהיה זמן קידוש לבנה עיכב עצמו עד הלילה. ובעת הליכתו לקדוש לבנה הלך עמו אחד מהחברים, ורצה להביט אחריו - ולא הניח אותו הבעל-שם-טוב להביט, כי אמר: אחד גנב הרסן מן הסוסים, כי הסוסים היו קשורים בעגלה כדי לנסוע תיכף אחר קדוש לבנה, והוא גנב מחמת שאין לו הוצאות שבת. ולאחר קידוש לבנה התחיל הגבאי לצעוק: מי גנב הרסן? אמר לו הבעל-שם-טוב: אל תצעק! לך אל איש פלוני וקח ח"י גדולים ופדה הרסן, כי הגנב משכן שם, ואל תפרסם הדבר.

מעשה שהיה בעיר אחד שוחט, שהיה קל מאוד ושיכור. פעם אחת קרא אותו הרב דקהילת קודש פולנאה בשחרית אחר התפילה לחדר אחד, ואמר לי: ראיתי הבעל-שם-טוב וחזר לפני כמה פעמים מנדון השוחט, ואין אני יכול לפרש איך היה הדבר, הגם שחזר לפני נדון הקצבים הנכרים אף-על-פי-כן עיקר הקפידה היה על השוחט. ואמר לי להשגיח לתפוס אותו באיזה דבר. וכן היה, שהרב ז"ל היה נזהר מאוד לקפח פרנסת אדם, ומחמת זה היה לשוחט קיום כל זמן. וכיון שתפסתי אותו צווה הרב להושיב בית-דין ויגבה עדות מן הקצב ואם יהיה כן על פי דין תורה - תעבירו אותו. והעיד הקצב בדבר והעבירו אותו.