מעשה, כשנתקבל הרב רבי אברהם בן הרב המגיד הגדול למגיד-מישרים בקהילת קודש חווסטוב, והסרסור היה רבי מנחם נחום החסיד המפורסם דקהילת קודש טשרנוביל, ושמעתי מרבי יואל מפרטהור שהיה חוגג חג הפסח אצל רבי נחום הנ"ל בקהילת קודש פוריבוסץ, בא אליו שליח למחרת יום הכפור מרבי אברהם הנ"ל, כי הוא נחלש ביום הכפור, ובעת נעילה פסק לדבר, ושאלו אותו אם לשלוח אחר רבי נחום, והרכין עם ראשו 'הן', ושלחו אחריו, ובתוך כך נפטר.

והלך רבי נחום למקווה, כי אמר: אתפלל במקומי עבורו. וקודם יום-טוב שמעו שנפטר, רק לרבי נחום לא הגידו, ובחול-המועד גילה איש אחד לרבי נחום לפי תומו, והתחיל רבי נחום להכות את ראשו בכותל ובכה בכייה גדולה ערך שתי שעות, ולא יכלו להשתיקו עד שלקחו את רבי נחום על זרועם ונשאו אותו לסוכה, ואמרו: רבי, זכרו כי היום יום-טוב! ונח מבכיתו והתחיל לספר בשבחיו.

ואמר: פעם אחת הייתי בקהילת הנפולי ושאלתי אותו אם רואה את אביו, ואמר: הן! ושאלתי אם בחלום או בהקיץ. והשיב: בא אלי בחלום ומדבר עמי, ואחר-כך אני נעור משנתי ומדבר עמי בהקיץ.

וספר לרבי נחום, שהיה שם נגיד אחד, והיה מצער אותו כמה פעמים (ולא רצה רבי יואל לפרסם שמו של הנגיד הלז). וקבלתי לפני אבי, ואמר לי אבי: אני אשלח לקרוא אותו. ושאלתי: להיכן תקרא אותו? ואמר לו: לבית המדרש שלך. ושלח אחריו משרת שלי הנקרא ר' פילט, ור' פילט הנ"ל היה בעת ההיא במדינות פולסיה רחוק מהנפולי ערך ששים פרסאות, ובא לבית הנגיד והכה בדלת ואמר: פתחו לי! והכיר אותו הנגיד הנ"ל בקולו, ותמה על זה ואמר בלבו: הלוא אין בביתו. ותכף היה מתרץ לעצמו: אפשר שבא לביתו לעת ערב. ונתן לו שלום בשמחה רבה, ושאלו זה לזה לשלום. ואחר-כך אמר ר' פילט: אין עת להאריך, כי הרב קורא אותך. ואמר לו: מה אתה מדבר? הלוא רבנו כבר מת ונפטר לעולמו! אמר לו ר' פילט: אף-על-פי-כן קורא אותך. והלך עמו.

וכשבא הנגיד לבית-המדרש של רבי אברהם, ראה שהמגיד יושב בראש השולחן לבוש בבגדים כמו שהיה בחיים. אמר לו המגיד: אתה סבור שאיני בכאן ואתה עושה מה שלבך חפץ, על-כן אני מראה לך שאני יושב בכאן. התחיל הנגיד לתרץ את עצמו ולתת אמתלא לפניו, ולא רצה לשמוע. ואמר לו: לך מעלי! לך מעלי! וגער: פילט, הולך אותו לביתו! והוליכו לביתו. וכשבא לביתו אמר אליו ר' פילט: לך לביתך לשלום, כי צריך אני לחזור.

וכשבא לביתו נתעלף, והייתה צעקה גדולה, עד שנתאספו שכניו והעירו אותו. ושאלו אותו מפני מה נתעלף, וספר לפניהם המעשה. אמרו לו: נלך לרבי אברהם. והלכו כולם לרבי אברהם. וכשראה אותם שחק, אמר: מסתמא אבי קרא אותו. אמרו לו: מנין אתם יודעים? השיב: כי אבי אמר לי שיקרא אותו.

עוד סיפר רבי נחום הנ"ל, כי רבי אברהם הנ"ל היה בעיר חווסטוב סגור ומסוגר, ולא זכו לראות פניו, ורבי נחום שיבח אותו לפני אנשי העיר, והיה להם געגועים לראותו. פעם אחת היה ברית מילה ונתנו לרבי נחום כל הכיבודים של ברית מילה, ולרבי אברהם נתנו מצוות סנדק. ואחר התפילה המתינו עליו עד בוש, כי היה מאריך בתפילתו, ונתקבצו בבית-הכנסת עם רב כדי לראותו. וכשאמרו: רבי אברהם הולך לבית הכנסת! נפל פחד עליהם ולא נשארו בבית-הכנסת כי אם ערך עשרים אנשים.

וכשבא לבית הכנסת, כי הילוכו היה במרוצה, והבין הרב דקהלה כי הולך למקומו, ונשמט עד הזוית, ובא וישב על מקום הרב, והניח ראשו על ידו על הסטענדר (עמוד), והביאו את התינוק על הבימה והוא נשען על ידו. ואמרו לשמש: לך והודיעו שהביאו את התינוק, ולא רצה לילך מחמת הפחד. ואמרו לאחרים שילכו ויודיעו לו, ולא רצה שום אדם לילך. ובתוך כך בא בעצמו על הבימה.

ואמר רבי נחום: כל-כך נתפחדתי בבואו, עד שנפל הסכין מידי, וחטפתי את הסכין בראש הלהב, ועד היום אין אני זוכר אם ברכתי ברכת המילה מחמת פחד, ונתתי לו שיברך ברכות מציצה, וברך.

וכשבא רבי נחום לביתו היה יושב ודומם ותוהה, והגבאי שלו הביא לו שתי פעמים קאווע לשתות, ולא רצה. ודחק אותו ובקש אותו הגבאי שישתה דווקא, והשיב לו: שוטה! איך אפשר לשתות קאווע כששומעים שאדם עובד עבודה כזו להשם יתברך.

ובשם אדמו"ר נבג"מ שמענו, שמורנו הרב מאיר מטשארנאביל היה סנדק, והרב מ' אברהם ז"ל היה מוהל. וכאשר אמר ברכת המילה ביראה גדולה, נפל הסכין מידו מפני פחד ורעדה מגדולתו ית'. ואחרי זה שאל הרב מאיר אותו על היראה הגדולה מה טיבה, והשיב: בעיני יפלא האיך אפשר לשאול שאלה כזו.

שמעתי מהרב מורנו מנחם, ששמע מפי כלת הרב המגיד מישרים הגדול, אשת הרב מורנו אברהם הנ"ל: כשנתאלמן בנו הקדוש מורנו אברהם זצ"ל, קרא לשני חשובי העיר ואמר: בקשתי שתסעו לקהילת קודש קרמניץ, ותשדכו לבני שיחיה בת הרב מורנו פייוול, בעל מחבר ספר "משנת חכמים", ותביאו אותה לכאן.
ומיד עשו כאשר צווה עליהם, והכינו לעצמם עגלה טובה עם סוסים וגם בגדי כבוד שיהיה להרב לתפארת, ושמו לדרך פעמיהם עד שבאו לקהלה הנ"ל ועמדו בבית אכסניא. וכשנחו מדרכם תכף אחר התפילה הלכו לבית הרב מורנו רבי פייוול הנ"ל.

והרב הנ"ל היה דרכו שלא לעסוק בשום עסק פרנסה בעולם, כי אם לעסוק בתורה כל הימים לרבות הלילות, רק אשתו היא הייתה עקרת הבית לעסוק בפרנסה. ויהי כאשר באו לבית והנה אשתו באה מבית-הכנסת ותשאל להם לשלום. ותאמר: מה מעשיכם פה, איזה משא-ומתן או דבר אחר. ויספרו לה המעשה איך שרבנו הגדול שלח אותנו לדבר בבתה שתנשא לבנו שנתאלמן מקרוב. ויהי לצחוק בעיניה, כי לא ידעה את הרב ולא שמעה את שמעו. ומה גם כי הבתולה היא בת שתים-עשרה שנה, ולא עלה על דעתה מעולם לחפש ולחקור עדיין אחר שדוכים לשדך את בתה. ואחרי רבוי הצעת הדברים נכנסו הדברים באזניה, ותאמר: הלוא בעזרת השם בעלי בביתי, מה אכפת לי, כטוב בעיניו יעשה.

ושלחו אחריו לבית-המדרש ובא לביתו. והציעו דבריהם לפני הרב מורנו רבי פייוול הנזכר, עד שישר הדבר לפניו, ומיד צוו שיבוא הסופר לכתוב התנאים במזל טוב.

וכאשר התחילו לכתוב התנאים, אמרו המשולחים: כטוב בעיניכם כתבו על המלך, רק בזמן הנשואין אמרו שאי אפשר בשום אופן להרחיב את הזמן. והם טענו: הלוא אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'נותנין לבתולה שנים-עשר חודש', ובפרט שעדיין לא עלתה על מחשבתנו להשיאה בקרוב, ואין לה בגדים ומוהר ומתן מן המוכן.
והשיבו הם: על זאת אין אנחנו מקפידים, אבל זאת אי אפשר בשום אופן להרחיב זמן החתונה, כי אם היא תסע עמנו תכף ומיד. ואחרי אשר מה' יצא הדבר, הסכימו גם לזאת.

ונשאר ההסכמה, שהרב מורנו רבי פיוול בכדי שלא יבטל מלמודו ישאר בביתו, והכלה עם אמה תסע על החתונה. ושכרו עגלה טובה עם סוסים בשבילה גם כן, ונסעו עמהם.

והנה בכל הדרך הייתה פליאה בעיניה על עצמה מה זאת היה להם שנתפתו לזאת. ואחר-כך באו לקהילת קודש ראוונע, באו כל אנשי העיר מקטן ועד גדול אנשים נשים וטף לקבל פניהם וליתן שלום לכלה של הרב הגדול, נתקררה דעתה מעט.

ואחר-כך בבואם לקהילת קודש מזריטש, יצאו לקראתם מחוץ לעיר אנשים וטף, עד שהוכרחו לילך בנחת מפני רוב עם שיצאו לקראתם. ובבואם העירה יצאו כל הנשים לקראתם ליתן להם שלום, עד שבאו נגד בית הרב יצא הוא ובנו לקבל פניהם ונתנו להם שלום. ואחר-כך נסעו לאכסניא שלהם. והייתה החתונה ושבעת ימי המשתה בשמחה גדולה, ואמרו דברי תורה כיד המלך. ואחר החתונה נסעה המחותנת לביתה בחדוה רבה, כי מעולם לא ראתה ולא שמעה כזאת.

והרב קרב את כלתו מאוד. ויהיה היום ותחלום והנה נכנסה לטרקלין גדולים ושם יושבים סנהדרין זקנים ונשואי פנים, ויבקשו לקח את בעלה ממנה, ותצעק לפניהם ותטען כמה טענות לפני הבית-דין, ותיקץ והנה חלום, אבל לא ספר לשום אדם. והגם כי הייתה בבית הרב לא ספרה לו. ויהי בלילה השני ותחלום גם כן כנ"ל, ולא ספרה דבר.

ובלילה השלישי חלמה גם כן כנ"ל, והיא טענה הרבה לפניהם, עד שלבסוף אמרו לה: ראי, מפני שטענותיך נכוחות מאוד, לכן נותנים אותו לך במתנה על שתים עשרה שנים. ולמחרתו כשבאה להרב בבוקר נתן לה הרב גודל תשואות חן, ויברך אותה עבור טענותיה הנכוחות אשר האריכו זמנו שתים עשרה שנה. וכן עלתה לו.

ויהי אחר כמה שנים עלה הרב לשמים ושבק חיים לכל חי, ועם כל זה בכל צרתם או איזה דבר המצטרך, היה נגלה הרב בחלום אליה, והיה מצוה לה מה לעשות.
פעם אחת בליל שישי בא בחלום אליה ואמר: תאמר לבעלך, או שיחליף דירתו בדירתך או על-כל-פנים יעמיד הספרים שלו בחדר שלך. ובבוקר אמרה לבעלה ולא השגיח על זה, ואמר: למה לא אמר לי ואמר לך? ובעוונותינו הרבים נשרף חדרו עם הספרים בלילה.

ויהי אחרי זה נסע הרב מורנו רבי אברהם על המדינה, ובבואו לקהילת קודש חווסטוב קבלו אותו בכבוד גדול, וקבלו אותו לרב ונתנו לו פסיקת דמים, ושלח שליח אחר אשתו שתבוא גם כן לשם על ימים נוראים.

ויהי בבואם, בא הרב המגיד בחלום אליה ויאמר לה: לא תסעי על הפורין (העגלות) האלו לקהילת קודש חווסטוב. ויהי בבוקר ותמאן לסע, והיה רעש גדול בין הצדיקים מורנו משולם זוסיה ומורנו יהודה ליב כהן, כי רצונם היה שתסע לשם למלאת רצון הצדיק, אבל היא לא השגיחה עליהם. ולא ארכו הימים עד שבעוונותינו הרבים נגנז ארון אלוקים שם בקהילת קודש הנ"ל, ושלחו שליח לקהילת קודש הניפולי, ונתביישו הצדיקים מאוד ממנה אשר האישה היטיבה לראות יותר מהם.

אבל הם הסתירו הדבר ממנה, רק גלו הדבר לבנה הרב מורנו רבי שלום, שהיה קטן, בכדי שיאמר קדיש באופן שלא יגלה לאמו. אבל היא מרוב חכמתה נפלא בעיניה על זריזות בנה לקום בבוקר השכם לילך לבית-הכנסת מה שלא היה רגיל בזה. והיה כאשר הלכה מבית-הכנסת, סמכה את עצמה לכותל בית-המדרש לשמוע אם אומר בנה קדיש יתום. אבל לא עמדה על ברור הדברים, עד שאחר התפילה פתתה את בנה בדברים ותאמר: מה אתה מסתיר את דבריך, הלוא שמעתי מאחורי הכותל איך שאמרת קדיש יתום, עד שהוכרח לגלות האמת, ותתאבל על בעלה.

ואחרי עבור שבעת ימי אבלות נסעה לקהילת קודש חווסטוב לקבל עזבון בעלה. ויהי בבואה לשם קבלו אותה בכבוד גדול, ולכבודה עשו בשבת זו סעודה באכסניה שלה, ואכלו כל אנ"ש שם לכבודה בכדי לנחמה מעט, אבל היא לא קבלה תנחומין.

ויהי בסעודה השלישית נתאספו לשם כמעט כל אנשי העיר, וישוררו זמירות כנהוג. והיא במר נפשה ישבה נעצבת על מיטה כבודה עם אשת בעל-הבית, ותתנמנם. ותחלום והנה טרקלין גדולים נאים ומהודרים, ותפתח פתח אחד, ויבוא בעלה הרב מורנו אברהם לבית, מאיר כשמש בצהרים, שמח מאוד, ואחריו נכנסו כמה זקנים נשואי פנים. ויאמר להם: רבותי, שבו! וישבו סביב השולחן.

ויאמר להם: הנה זוגתי תחיה יש לה תרעומת עלי על כמה דברים שנהגתי בפרישות יתרה, והדין עמה, ואני מבקש ממנה מחילה לפניכם.
ותאמר: מחול לך בלב שלם!
ויאמר עוד לפניהם: הנה התורה התירה שתנשא לבעל אחר, ובפרט שהיא ילדה בת עשרים וארבע שנה, ולא אוכל למנוע אותה, אבל אם תסכים שלא להנשא לאחר, אזי כל מחסורה עלי, ובניה בודאי קודם שתבוא לביתה יהיה לכל אחד מעמד טוב.

ותיקץ, ומיד פניה הנזעמים לא היו לה עוד, כי נתנחמה מדבריו. ויהי כבואה לביתה מיד נזדמנו לה שדוכים לבניה ולבנותיה, וה' שלח ברכה במעשה ידיה, ונתפרנסה בכבוד מן החנות שהיה לה באופן שלא חסר לה מכל הצטרכותה. ובעת הצורך היה נראה חותנה הרב אליה להגיד לה מה תעשה.

והנה אחר זמן רב מתה אשתו של הרב הגדול מורנו מנחם מטשרנוביל, והוטב בעיניו לקחת את האישה הנ"ל לאישה. ונתיעץ עם בנה הרב מורנו שלום נ"י, שהיה חתן בתו, וישר בעיניו גם כן כי הוא עדין רך בשנים, וישלח את הרב הנ"ל לדבר באמו. ויהי בדרך ויחלום הרב מורנו רבי שלום, והנה טרקלין גדולים נאים ומהודרים, ואביו הרב זצוק"ל עומד על פתח הטרקלין, ושני ידיו על הגג, ויזעק בקול גדול ויאמר: מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לכנס בטרקלין שלי?! וייקץ ויבן עד היכן הדברים מגיעים, ויחזור לביתו לשלום.

הרב הגדול מורנו דב זכרונו לברכה ממזריטש צווה פעם אחת לתלמידו הרב מורנו אהרון קרלינר שיסע לביתו דרך איזו קהלה ידועה, ועשה כן כפי צוויו. ויהי בבואו להעיר הידועה וחפש באמתחתו והנה שכח כיס הטלית והתפילין. והנה הרב הנ"ל מעולם לא התפלל בטלית ותפילין שאולים, ושלח לחנות לקח טלית ולעשות בו ציצית, ובעצמו הלך לסופר לקנות תפילין.

ויהי כאשר נתן הסופר תפילין לידו, מיד צעק הרב: אתמול בא על אשת איש והיום מוכר תפילין?! רשע תן תודה! והודה על חטאו. ויהי כהתוודותו ונעשו חקירות ובדיקות, וימצאו כמה וכמה אנשים ונשים אשר כולם נתגאלו בחטאים אשר היה נצרך ליותר ממאה גטין. ובעניין אחד היה לו שאלה ולא ידע מה לעשות, הוכרח לשוב להרב הגדול מורנו הרב רבי דב. ויהי בבואו ספר לו הרב מורנו רבי דב כל המאורע, וגם נדון השאלה מה שהיה מסופק בזה ואיך הוא הלכה למעשה.

וקודם נסיעת הרב מורנו רבי אהרון לקהילת קודש הנ"ל עוד הפעם, אמר הרב הנ"ל: יסע עמך הרב מורנו מנחם מנדל, שהוא יודע לדבר בלשון פוליש, וגם תקחו עמכם בגדי לבן של שבת. וכן עשו.

והנה בנסיעתם אמר הרב מורנו רבי מנחם מנדל: הנה נסיעתנו הוא רק לסדר הגטין, אם כן למה נצרך לדבר פוליש וגם הבגדי לבן, אך זה אלא שרבנו רואה בעין השכל שהרשעים נתחרטו על הודאתן והלשינו לשר העיר. וכן הוה, שבביאתם לעיר העמיד השר שומרים שיביאו אותם תכף לשר, ורצונו היה לעשות להם רעה, והרשעים הטמינו את עצמם אצל השר בחדר אחר.

ויהי כבואם אל השר לבושים בבגדי לבן מצאו חן בעיניו ויקבלם בכבוד גדול, ויצו להם לישב אצלו. ויהיה בדברם אמר השר להם: מה שייך לרבנים האלה לכאן?

אמר הרב מורנו רבי מנחם מנדל: היות שהרב מורנו רבי אהרון הוא איש אלוקי, וראה שיש קטרוגים גדולים על העיר שלך אשר נגזר עליה כליה ממש, מפני שאנשי העיר המה רעים וחטאים לה' מאוד, ובפרט בעניני נאוף, וצריכין כמה נשים להתגרש, ובאנו אליך כי אתה שר העיר מוכרח אתה לפקח בטובתם.

ויהי כדברם אליו נזכר דברי הרשעים, וצווה להם שיצאו וידברו עם הרבנים. ומיד הרעיש הרב מורנו רבי אהרון עליהם בקול רעש ורוגז, והוכרחו להתודות על כל החטאים לפני השר, וצווה השר עליהם לעשות גרושין, ונתן להם תקיפות גדולות.

בקהילה קדושה אחת היה לאנשי העיר ייסורים ונגישות גדולות מהקומיסר שלהם, עד שממש לא יכלו לסבול. וטכסו עצה שאין להם אופן אחר, כי אם לשלוח שליח לדוכס שהיה רחוק מהם ערך שמונים פרסאות. ובחרו שני אנשים אפרתים, אחד זקן ונשוא פנים והשני איש רך בשנים. והזהירום אנשי הקהילה למען ה', שיזרזו את נסיעתם, כי קרוב זמן החוזה, וכאשר יאחרו הזמן אפילו יום אחד, יהיה זה מעוות שלא יוכלו לתקן.

והנה דרך נסיעתם היה על קהילה קדושה מזריטש. ובאו לאכסניה ביום א' בבוקר, והתפללו באכסניה. בין כך וכך דיבר בעל הבית עימהם מה עסקיהם ולהיכן פניהם מועדות לנסוע, וסיפרו כל המאורע. אמר בעל הבית, עצתי שתלכו אל רבנו הגדול לשאול פי קודשו מה תעשו. והגם כי הזקן היה מסרב מעט, עם כל זה השני, שהיה רך בשנים, נמשך לבו לעצה, ופיתה את הזקן שילכו לרב, וכן עשו.

והנה בביאתם לרב מצאו שם רוב עם שרוצים להיכנס לפני ולפנים, ונשתהו כמה שעות עד שמצאו את הגבאי שלו, ואמרו לו שרצונם להיכנס להרב. והלך הגבאי לרב, והשיב להם בשם הרב שילינו פה הלילה, ולמחר ישיב להם תשובה. והיה קשה לאיש הזקן מאוד עיכובם, כי היו נחוצים מאוד לדרכם, מפני שהזמן קצר מאוד. עם כל זה היו מוכרחים ללון שם.

ביום המחר אחר התפילה, באו שנית לבית הרב, ונתעכבו גם כן הרבה עד שהגיע לסדרן. הלך הגבאי פעם שנית להרב, והשיב להם בשם הרב שילינו עוד לילה אחד פה. והיה קשה להם הדבר מאוד. והיו מתחרטים מאוד על הליכתם אליו, עם כל זה היו מוכרחים להתעכב עד יום ג'. וכשבאו ביום ג' באה להם תשובה מהרב שלא ייסעו בדרך הידועה, כי אם בדרך אחרת, אשר היא ארוכה יותר. והאיש הזקן נתכעס מאוד על השני על עיכובם עד עתה על לא דבר. ועם כל זה שמעו לדבריו, ונסעו בדרך אשר צווה עליהם הרב.

והנה בנסיעתם במר נפשם על עיכובם, נתקשרו השמים בעבים וירד עליהם הגשם מן השמים, ממש גשם שוטף. ובתוך כך תעו מן הדרך, והיה להם צער גדול מאוד. ונסעו כך עד שבאו לכפר אחד. ומאוד נתקררו מן הגשם והרוח שהיה, ועמדו שם ללון. ונתנו הסוסים שלהם לערל שירעה אותם בלילה, וצוו עליו שיביא הסוסים בהשכמה.

למחר השכימו ועמדו להתפלל, וגמרו תפילתם ועדיין לא הביאו הסוסים, והיה להם צער גדול מאוד מעיכובם, כי נתייראו שיעברו המועד הקבוע.

בין כך בא הערל ואמר שנתפסו הסוסים לחצר השר, מפני שנמצאו מזיקים. ובקשו את בעל הבית שיסע לשר לבקש הסוסים. אמר בעל הבית שבוודאי לא ילך לשר, כי מלבד שבוודאי לא יחזיר הסוסים, אלא אפילו יכה אותו מכות אכזריות, כי כן דרכו מעולם. ורצו לשלם לבעל הבית עבור טרחתו שילך לשם, ולא רצה בשום אופן, כי גופו חביב עליו מממונו, והוכרחו הם במר נפשם לילך בעצמם לשר.

כאשר הגיעו לחצר, ראו עבד אחד, ונראה להם שהוא עבד הדוכס שלהם. וכיון שראה העבד אותם הכיר אותם גם כן שהם מקהילה ידועה, כי הוא היה כמה פעמים עם הדוכס. ושאלו את העבד מה טיבך בכאן, והשיב אני בכאן עם הדוכס. ונתמלאו שמחה והלכו עמו לדוכס. וכשראה אותם שמח הדוכס לקראתם מאוד. ושאל מהם להיכן הם נוסעים. וסיפרו לו כל המאורע, ופעלו אצלו כל מה שביקשו על צד היותר טוב. ונתן להם מכתבים. עוד אמרו לפניו, הסוסים שלנו נתפסו אצל השר. שלח הדוכס לשר שישיב להם תכף ומיד הסוסים שלהם.

ונסעו בשמחה גדולה, ובאו כמה ימים קודם הזמן המוגבל. וראו בעיניהם כי דבר ה' הוא מרישא לסיפא.

מה ששמעו מהרב הקדוש מורנו זוסיא מהניפולי ששמע מאחיו הרב מורנו אלימלך זצוק"ל:

פעם אחת עלה למעלה, פגע בהרב בעל"חסד לאברהם", ושאל אותו: רבי, הנה אני חיברתי בעזרת השם עשרה חיבורים קדושים, והמה חשובים מאוד בגן-עדן, אמרו לי מפני מה מרעישים כל העולמות מתנועותיכם למטה? אמרו לי מה מעשיכם כי לא נוכל לעמוד על עומקם עד היכן הדברים מגיעים.

הרב הקדוש רבי שמעלקה ואחיו הרב מורנו פנחס נשמתם בגן-עדן מרומים, נתבקשו ביחד על כסא הרבנות בקהילת-קודש פרנקפורט דמין, ובקהלת קודש נקלשבורג. ובהיות שקהלת קודש פרנקפורט דמין היה קהלה גדולה ונכבדת מקהלת קודש ניקלשבורג, לא הכריעו אנשי הקהילות ביניהם מי ישב על כסא הרבנות בפרנקפורט דמין ומי יהיה בקהילת קודש ניקלשבורג, ואמרו שהם בעצמם יכריעו ביניהם.

והגם כי הרב מורנו שמעלקא היה זקן מאחיו, עם כל זה ברוב ענותנותו אמר כי אחיו הרב רבי פנחס הגון יותר לרבנות דקהילת קודש פרנקפורט דמין. ואחיו תלה הגדולה באחיו הגדול ממנו. והסכימו שניהם שכאשר יפטרו מרבנו הגדול המגיד מישרים דקהילת מזריטש, ישאלו את פיו הקדוש, וכאשר יגזר אומר כן יעשו. ועוד ישאלו ממנו מאמר אחד מהזוהר אשר לא יוכלו לעמוד על הבנתו.

וכשבאו לבית הרב, התחילו האחים מדינים זה עם זה מי ילך בראש, כי כל אחד אר לאחיו שהוא גדול ממנו. ומיד אמר הרב המגיד בזה הלשון: הרב דקהילת קודש ניקלשבורג ילך בראש, כי הוא גדול האחים. וכשנכנסו לפנים סיפר להם הרב מעשה משר אחד, ממנהגו עם עבדיו והיכליו, וכשסיים הספור צווה להם שילכו לשלום, ולא שאלו ממנו הזוהר. וכשבאו אל אכסניא שלהם נתישבו בדבר כי בודאי לא סיפר לבטלה, וראו בעינא פקיחא שהוא משל ומליצה, ומתוכו הבינו מאמר הזוהר על בוריו.

שמעתי מהרב דקהילתנו רבי גדליה זכרונו לברכה, ששלח הרב החסיד רבי יחיאל אב"ד דקהילת קאוולע איש אחד למדן וחכם, לתהות על קנקנו של הבעל-שם-טוב.
וחלה בדרך, ובא לקהילת קודש מז'בוז' לאכסניא. ושכב באכסניא על התנור, והייתה לו חמימות גדולה. ושלח הבעל-שם-טוב את גיסו רבי גרשון אליו, וישב אצלו על התנור ואמר לפניו דברי תורה. ואחר-כך אמר לו: בוא עמי לתפלת המנחה. ובדרך הרגיש את עצמו שהוא בריא, וסבר שהוא הבעל-שם-טוב. אמר לו: האתם הבעל-שם-טוב? ענה ואמר לו: הי! הי! אני הרב? מי ייתן שיהיה לי אותו עולם הבא מה שרבנו מרוויח בעשנו לולקא אחת. ונתקרב הרב רבי יחיאל להבעל שם טוב.

שמעתי מגיסו מ' מרדכי, ששמע מר' יחיאל מקוליווער: פעם אחת בא איש ממדינת ליטא, ששלחו אותו בני מדינתו לתהות על קנקנו של הבעש"ט. ונתאכסן אצל ר' יחיאל הנ"ל, ואכל אצל הבעש"ט, וכשמע התפילה של הבעש"ט, הוטב בעיניו מאוד.
ולאחר התפילה הלך אחר הבעש"ט לביתו, וכשבא הבעש"ט לביתו, התחיל לצעוק על עבדו ורגז עליו שילך מהר אל הסוסים, כי סוס אחד חנק את עצמו. והעבד מתחנן לו ואמר "אדוני, אלך תכף". וחזר ורגז עליו, ורצה להכותו. הלך העבד והציל הסוס. וכשראה האורח את הכעס מהבעש"ט תמה מאוד, ואמר בלבו, אחר תפילה כזו יהיה נחשב בעיניו סוס אחד לכעוס על עבדו, ובפרט בשבת?!

ובבוקר כששמע תפילתו הוטב בעיניו, ואף על פי כן זאת הקושיא נקבע בלבו.
ואחר שבת כשרצה לנסוע לביתו, גילה הדבר לפני ר' יחיאל, והלך לדרכו.
ור' יחיאל סיפר הדברים לפני הבעש"ט, וכעס ואמר, מה להם לתהות על קנקני?

אספר לך, שיהודי אחד הלך בדרך, ונגה לו בערב שבת קודש, ולא יכול להגיע לישוב לשבת קודש. ועלה בדעתו, ופנה מן הדרך לשדה לצד לשבות שם, ובא גזלן אחד והתחיל להכותו ורצה להרגו. והיהודי זה היה מגושם מאוד, ולא הייתי יכול לתוקפו כי אם בדבר הבהמה. על כן הטלתי אימה ופחד על עבדי, וכל מה שהטלתי יותר פחד על עבדי, נפל יותר פחד על הגזלנים, עד שהניחו אותו בחיים. ותראה שיביאו אותו מהרה לעיר.
וכן היה.

שמעתי מחמי זכרונו לברכה, שאמר הבעל-שם-טוב על עצמו שהוא גלגול רבנו סעדיה גאון. וספרתי הדבר לפני דקהילתנו, ואמר הרב שהוא יודע שהיה הבעל-שם-טוב שוקד ללמוד ספרי רבנו סעדיה גאון. פעם אחת בקשו אנשים שידרוש להם אחר התפילה, ודרש. ובתוך כך זע וחרד כמו בתוך התפילה, ואמר בתוך הדרשה: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי אני אומר (אלא לכבוד בית אבי ובית אמי). הרבה ידעתי והרבה יכולתי, ואין איש כזה שאוכל לגלות לו.

שמעתי מהרב דקהילתנו, וגם מהרב דקהילת קודש פולנאה, שבקהילת קודש אזברז נראו בבית-הכנסת של נשים שני לצים, והיו מפחדות הנשים, עד שהוכרחו לעזוב את בית-הכנסת. והלך הרב ר' חיים מגיד מישרים דקהלתנו, וישב בבית הכנסת ולמד שם וגרש משם הלצים. והלכו והזיקו שני ילדים שלו. ושלח אחר הבעל-שם-טוב, ולן בבית התבודדותו עם הסופר מורנו צבי, וצווה שיביאו את הילדים אצלו למקום לינתו, ועשו כן.

וכששכבו לישון, והיה המשכב של הבעל-שם-טוב בראש השולחן והסופר שכב בעבר השני לראש הבעל-שם-טוב. ועד שלא ישנו, באו שני המזיקים לבית, ועמדו אצל הפתח והתלוצצו מן הבעל-שם-טוב איך הוא מזמר לכה דודי. והבעל-שם-טוב קם וישב על מיטתו ואמר לסופר: הראית? והסופר גם כן ראה, ותחב את ראשו תחת הכר של הבעל-שם-טוב ואמר: הניחה לי!

וכשגמרו לדבר הלכו אל הילדים. קפץ הבעל-שם-טוב מן המשכב, וגער בהם ואמר להם: להיכן אתם הולכים? והם לא פחדו ואמרו: מה אכפת לך? והתחילו פעם שניה להתלוצץ ולזמר לכה דודי בנגון של הבעל-שם-טוב. ועשה מה שעשה, ונפלו שני המזיקים לארץ ולא יכלו לקום, והתחילו להתחנן לפניו. ואמר: תיכף תראו שהילדים יבריאו. אמרו האחד מה שעבר אין, כי הזיקו איברים פנימיים, ועכשו באנו להזיק אותם עד גמירא, אך שמזלם שרום מעלתו בכאן.

שאל אותם: איך ומה ולמה באתם לבית-הכנסת?
השיבו: כי החזן היה מתפלל בבית-הכנסת והיה משורר שקורין "בס", והיה נואף גדול, ובעת זמרתו היה כונתו שייטב בעיני הנשים, והיה לו הרהור, וגם הנשים הרהרו עליו, ומשני ההרהורים הללו נבראו אנחנו שני מזיקים זכר ונקבה, והיינו פה בבית-הכנסת. אז נתן להם הבעל-שם-טוב מקום אצל באר אחת מקום שאין בני אדם מצויים שם.

החסיד רבי יוסף מזורניץ, הנקרא רבי יוסף מלמד, היה בעירנו בקהילת קודש ליניץ, ואני לא הייתי בקו הבריאות בעיר ההיא ולא יכולתי לישב עמו, רק שנתתי לו שלום, ולא שמעתי ממנו בעצמי, וחברי שמעו ממנו וספרו לפני.

וביד מורנו יוסף היה מונח תמיד מעות שלישות, והמעות של הרב הנ"ל היו גם כן אצל מורנו יוסף הנ"ל. ובעת הזאת היה פיסול מטבעות, והיה מריבות על-ידי זה, ואמר רבי יוסף: נלך להרב המגיד ויעשה פשרה בינינו. והלכו להרב המגיד ועשה פשרה ביניהם.

והלכה הרבנית לביתה, ורבי יוסף נשאר עדין אצל המגיד. אמר המגיד לרבי יוסף: הרבנית הלז היא לאחר יאוש. ולמחר הרגישה בעצמה חבלי לידה, והבינה שהיא מקשה לילד. ושלחה אחר רבי יוסף ואמרה לו: בבקשה שימחל רום מעלתו על כבודו, לילך אל המגיד שיעשה בשבילי פדיון נפש. והיא שמעה מן המגיד כנ"ל.
אמר לה: אם תתן לי המפתח מן התיבה שאקח מעות כל מה שאחפוץ אלך, ואם לאו לא אלך. ונתנה לו המפתח, ונתנה לו פאטשיילע (מטפחת), ולקח מאה וששים זהובים ובא אל המגיד.

אמר לו המגיד: למה באת? הלא אמרתי לך המעמד שלה. אמר רבי יוסף: היא נתנה לי המפתח ונתנה לי רשות על כל המעות שיש לה. ותכף שלח המגיד אחר רבי מיכל ז"ל ואחר רבי ליב כוהן ז"ל ורבי יוסף הנ"ל שילכו למקווה. והמגיד עדין היה יכול לילך ברגליו, אלא שלא יכול לילך למים. והלכו הם שלושה וגם המגיד הלך עמהם.

ונכנסו השלושה למקווה, והמגיד עומד עליהם, ושהו תחת המים. וכשעלו מן המים אמר המגיד: עדין לא פעלתם! וטבלו כן כמה פעמים. ואמר רבי יוסף ז"ל שהמגיד רצה ללמד אותי הכוונות, אבל יותר טוב שאלך בתמימות שלי. ושהו במקווה עד בוש, ונתקרר רבי יוסף, כי היה זקן. ואמר: ריבונו של עולם, הבה במתנה את הרבנית! ואם לאו - אני בסכנה.

ואחר כך צווה להם שילכו מן המקווה ויעלו כי תהילה לאל פעלתם שתחיה הרבנית ותלד שלושה בנים. ואמר כמה זכרים וכמה נקבות, ואין אני זוכר. והמגיד צווה מקודם שהלכו למקווה שיבשלו תבשיל עם הרבה בשמים, כדי שיתחמם אחר המקווה. ולאחר אכילתו אמר המגיד שיטמין את עצמו שלא ימצאוהו, כי יהיה רעש גדול. וסגר הדלת בעדו ולא הניח שום אדם לכנס עד שילדה הבנים וחייתה.