שמעתי מר' מאיר מאנפאליע, שר' יוסף מלמד מזורניץ היה דר בעיר, ושכחתי שם העיר. והיה ביתו סמוך לבית עבודת אלילים.

פעם אחת בא הבעש"ט לעירו וראה ביתו סמוך לבית עבודת אלילים. ואמר: בבית זה דר איש צדיק.
וכשבא ר' יוסף להקביל פניו, שאל: - מפני מה אתה דר סמוך לבית עבודת אלילים?

והשיב לו: אני איש עני מאוד, אילו היה לי מעות הייתי מטלטל את ביתי למקום אחר. ולא איחר הדבר, ונשרף בית עבודת אלילים, ולא הניח שר העיר לבנות שוב בית אחר במקום הזה.

גם שמעתי מרבי מאיר הנ"ל, שהיה באותו העיר אומן הנקרא "שיפאוואל", והיה מתפלל בקיץ ובחורף בבית-הכנסת בקביעות, אפילו לא היו עשרה בבית-הכנסת היה מתפלל ביחידות.

פעם אחת ראה הבעל-שם-טוב בעיר הזאת בעת שעשן הלולקע קודם התפילה. והסתכל בחלון את האומן הולך לבית-הכנסת, ונזדעזע מאוד. ואמר הבעל-שם-טוב לבעל הבית: צא וראה מי הוא זה שהלך וטלית ותפילין בידו. יצא בעל-הבית וראה, ואמר: אומן אחד הולך לבית-הכנסת. ואמר הבעל-שם-טוב לקרא לו שיבוא אצלו. ואמר אליו בעל-הבית: ידעתי שהוא שגעון, ובודאי לא ירצה לילך. ושתק הבעל-שם-טוב.

ולאחר התפילה שלח אחרי האומן הנ"ל שיביא לו ארבעה זוגות פוזמקאות. בא והביא עמו הפוזמקאות.
אמר לו הבעל-שם-טוב: זוג פוזמקאות בכמה?
אמר לו: כל זוג אחד זהוב וחצי.
ואמר לו: שמא זוג במקח אחד זהב? ולא ענה אותו דבר. וצווה הבעל-שם-טוב לאחר שיפסוק המקח עמו.
ואמר לו אותו האיש: שמא תמכור בפחות מזהוב וחצי?
אמר לו: אלו רציתי למכור בפחות הייתי אומר בפעם ראשון בפחות.
ושילם לו הבעל-שם-טוב בעד ארבעה זוגות זאקין הנ"ל.

ושאל אותו: איך אתה עושה?
ואמר: אני עושה אומנתי.
ושאל אותו: איך אתה מתנהג?
אמר: אני עושה לא פחות מארבעים זוג או חמישים זוג, ובפעם אחת אני מניח אותם בעריבה גדולה שיש לי עם מים חמים, ואני דורך אותם עד שנעשו כתיקונם.
ושאל אותו: ואיך אתה מוכרם?
והשיב לו: אני איני יוצא מפתח ביתי, והחנונים באים לביתי וקונים ממני, והם מביאים לי צמר אשר קונים בשבילי, ואני נותן להם רווח בעד טרחתם. וגם לרום-מעלתו לא הלכתי אלא לכבודו. ואיני הולך מפתח ביתי כי אם לבית-הכנסת. אם יש מנין - אני מתפלל בצבור, ואם אין שם מנין -אני מתפלל ביחיד על מקומי.

ושאל אותו הבעל-שם-טוב: ואם הוצרכת לנשואי בניך מה אתה עושה?
והשיב: השם יתברך עוזר לי מניה וביה מן האומנות שלי, ואני עושה נשואין לבני.
אמר לו הבעל-שם-טוב: כשאתה עומד באשמורת הבוקר מה אתה עושה?
אמר: אני עושה פוזמקאות גם כן.
ושאל אותו: ותהלים איך אתה אומר?
אמר לו: מה שאני יכול לומר בעל פה - אני אומר.
אמר עליו הבעל-שם-טוב כי הוא יסוד בית-הכנסת עד ביאת הגואל במהרה בימינו, אמן סלה.
ומזה נראה הנהנה מיגיע כפו בכשרות.

שמעתי מרבי אהרן דקהילת קדש מז'בוז', שספר לפני הרב דקהילתנו: פעם אחת נסע הבעל שם טוב לקהילת קדש ברוד, ולן במקום אחד סמוך לברוד. בלילה חרד הבעל שם טוב וארכובותיו דא לדא נקשן, עד שהעיר רבי צבי סופר משנתו מחמת קול הקשה.
אמר לו הסופר: מה זה החרדה?
וספר לו שבא אלי רבי ושאל אותי, מי יותר טוב, אתה או אברהם אבינו עליו השלום?
שאלתי אותו: מה זה מהות השאלה?
אמר לי: אתה תבוא לקהילת קדש ברוד ויעשו לך כבוד גדול, אם חס ושלום לא תתחזק, תאבד כל מה שהיה עד הנה. ונתחרדתי עד מאוד.

וכשבא לקהילת קדש ברוד באו אליו הנגידים להקביל פניו במלבושי כבוד, והוא התחיל לשחק עם הסוסים ולהחליק אותם ולהכות אותם בידיו כדרך המשחקים עם הסוסים. ועתה דע לך עד היכן מגעת יראת חטא של הבעל שום טוב.

שמעתי מפי רבי זליג מקהילת קודש לטיטשוב, אף-על-פי שזו המעשה אינו מן הבעל-שם-טוב אף-על-פי-כן אני כותב, מחמת שמזו המעשה נוכל ללמוד יראת-שמים.

מעשה באיש אחד שהיה רך בשנים, והוא היה קרוב לרבי זליג הנ"ל. וראה בחלום שהוא הולך עם שני חסידים בשדה, ואמר זה לזה: נלכה ונבקר את הגיהנום ונראה מה עושים בתוכו. הלכו ובאו לגיהנום, וראו שער גדול, ופתחו וראו שאין זה גיהנום. ובתוך כך ראו שנעלם אחד מהם. ופתחו את השער השני וראו שזה גם כן פרוזדור. ונעלם השני ונשאר הוא יחידי. ושקל וטרי אם לכנס או לאו, וגמר בדעתו: מאחר שאני בכאן - אכנס.

ראה שזה הגיהנום, וראה איש עומד בטלית ותפילין אצל השער, ושאל אותו האיש: מה אתה עושה בכאן ומאין אתה? והוא היה ממז'בוז', ואנשי מז'בוז' היו רגילים תמיד לומר שהם מקהילת קודש באר שהיה סמוך לבאר. אמר לו: מקהילת קודש באר אני, ובאתי לראות הגיהנום.

וראה גופים שנאכלו מאש כמו אוד מוצל מאש צבורים גדולים כמו אלומות בגורן.
אמר אליו אותו האיש: מאחר שאתה מקהילת קודש באר, לך מצד שני של אותו צבור, ותראה איש אחד רך בשנים מקהילת קודש באר מונח שם גם כן. ונתבייש ממנו מאוד, שהיו מחזיקין אותו לאיש הגון, וחזר אל השער.

וראה שהגופים הן מונחים שקטים ולא דנין אותם, שאל את האיש העומד על השער: מפני מה אין דנין את הרשעים היום? השיב לו האיש: מזה ידעתי שלא אמרת יעלה ויבוא בתפלת ערבית, על-כן שכחת שהיום ראש-חודש. ובאמת כן היה.

ואחר-כך ביקש ממנו שיניחנו לצאת.
אמר: איני מניחך בשום אופן. ובקש ממנו עוד ואמר: הניחני, שאני אדם הגון.
אמר לו: מה הגינותך שהלכת לקבץ נדבות והיו לך מחשבות גרועות?! ופרש לו המחשבות.
וחזר ואמר: אני צריך לשלם בעד שכר למוד. התחיל אותו האיש לטעום בשפתיו ואמר: יפה מאוד וטוב מאוד, ואף-על-פי-כן אי אפשר להניח אותך לצאת.

התחיל לבקש ולחנן אליו. אמר לו: איעצך, החבא תחת טליתי, ומהרה יבוא שר של גיהנום לכאן בסער גדול ויפתחו השער, ותשתמט מן השער ותצא. וכשנשמע מרחוק קול רעש גדול מהשר של גיהנום התחילו הגופים לרעוד רעדה גדולה, והוא התחבא תחת טליתו, וכשבא שר של גיהנום ופתח השער, השמיט את עצמו מן השער ויצא. ונכנס בו קצת רוח-סערה, והתחיל לשעול שקורין "הושט", ומחמת השיעול ניעור משנתו, ומן היום ההוא והלאה הייתה לו חולשת השיעול שנה תמימה, ומת מאותו החולי.
ואותו האיש שראה בגיהנום שהוא מקהילת קודש באר, היה חי שני שנים אחר זה המעשה.

עוד שמעתי מרבי זליג הנ"ל, ששמע מרבי שניאור, בן לאותו צדיק מורנו משה, שהיה מגיד-מישרים בקהילת קודש רשקוב, שראה בקהילת קודש לודמיר כתב יד מרב אחד, ושם נאמר, שראה המחבר בחלום שנכנס להיכל אחד בגן-עדן וראה שהוא מפואר מאוד, ולא שבעה עינו מלהסתכל בו, ונשתהה שם מחמת גודל יופיו.

ובתוך כך ראה שם שנכנס הס"ם בדמות כלב להיכל זה, ושם ישב בית-דין, והלשין בפניהם על בן כפר אחד, ואמר: אמת שהוא לומד בקביעות ובעל צדקה, אבל יש לי טענה עליו, שיושב בכפר זה כמה שנים ובכל שנה גזל את הנוכרים שלו. ועשה חשבון לפני הבית-דין על סך גדול. וגערו בו הבית-דין כמו שגוערין על כלב, וברח.

כששמע הרב את המלשינות, דוה לבו עליו, ולא רצה ללכת משם עד שישמע הסוף. וכמו חצי שעה בא הסמך-מם פעם שניה וטען עוד טענתו, וגערו בו פעם שניה וברח. וחזר פעם שלישית ועמד לפני הבית-דין ואמר: מרי דעלמא, אני באתי בטענה לפני הבית-דין ואין משגיחין על דברי. יצא כרוז מלמעלה שיפסוק לו דינו. וכתבו לו פסק-דין שיקח האדון דכפר הנ"ל את כל אשר לו, ויקח אותו ובני-ביתו לתפיסה, או שישתמד אחד מזרעו, והבררה ביד המוכסן. ולקח הפסק בתוך פיו והלך לו.

ויתעורר הרב משנתו ויצר לו על המוכסן, כי אהב אותו מאוד, ובפרט ששמע שהסמך-מם בעצמו שיבח אותו. ושלח אחרי המוכסן וספר לו המאורע, וברר לו אז שיקח האדון את כל אשר לו, ויתפוס אותו ובני-ביתו בתפיסה, ולא ישתמד חס ושלום אחד מזרעו.
וכן היה, שלקח האדון כל אשר לו ותפס אותו ובני-ביתו בתפיסה, והוצרך הרב לטלטל עצמו ולקבץ ממון על פדיון שבויים הלז, ופדה אותו ובני-ביתו.

מכאן צריך לראות האדם כמה להרחיק את עצמו מן גזל גוי, כמו שכתוב בספרים, שחס ושלום הסמך-מם גובה זה מהקדושה.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שהיה רבי ליביש דקהילת קודש מזריטש אצל הבעל-שם-טוב בימים נוראים, וחלה קודם ראש השנה, ועסק הבעל-שם-טוב ברפואתו כל הלילה של ערב-ראש-השנה וגם הלילה של ראש השנה, ולא ראה סימן מיתה חס ושלום כלל.

וכשהלך לבית-המדרש בעת התפילה נתעלף רבי ליביש הנ"ל ונחלש מאוד. והודיעו להבעל-שם-טוב, ולא שמע, כי היו יראים לצעוק אליו בקול. וכשראה רבי יצחק דקהילת קודש מזריטש כי לא פנה הבעל-שם-טוב, צעק אליו בקול גדול. וענה הבעל-שם-טוב ואמר: למה לא אמרו לי? והלך במרוצה לביתו, ומצא מלאך-המות עומד על גביו. גער בו בנזיפה, וברח מלאך-המות. ולקח הבעל-שם-טוב את רבי ליביש בידו ותכף הבריא, והוליכו לבית-המדרש, כי ירא להניח אותו בביתו פן ישוב חס ושלום מלאך-המות.

אחר כך אמר הבעל-שם-טוב, שעל דבר זה רצו לדחות אותו מעולם הזה ומעולם הבא. ואמר, כי לא עשה דבר זה רק מחמת שבא אליו הדבר פתאום, שלא ראה בו מקודם שום סימני מיתה, וכשראיתי פתאום מלאך-המות דוה לבי עליו ועשיתי דבר זה.

שמעתי מהרב דקהילתנו: איש אחד היה מקהילת קודש מזריטש וקצת עשיר. וכשבא סמוך לימי זקנה חשב בלבו: מה זה עשיתי כל ימי חיי? ומה יהיה עלי שבליתי שנותי בהבל וריק בלא תורה ובלא מעשים טובים? ולא ידע מה לעשות. ועלה בדעתו לתן צדקה בסתר. והניח בכל יום בכיס של תפילין של רבי יצחק אחד טאלער. ומצא רבי יצחק הנ"ל המעות פעם ושתים, ואמר בלבו: מי הוא זה שנותן המעות לתוך כיס של תפילין שלי? ובקש מהמשמש דבית-המדרש שיתן עינו מי ממשמש בכיס של תפילין שלי בעת התפילה, ולא תגלה לשום אדם בלעדי. והשגיח השמש על זה עד שראה שזה האיש היה ממשמש בכיס של טלית ותפילין של רבי יצחק הנ"ל.

ואחר התפילה גילה לרבי יצחק אותו האיש, והתחיל רבי יצחק לקרב אותו וללמוד עמו ששה סדרי משנה, וכל פרק משניות שלמד עמו חזר עמו כמה פעמים עד שהייתה שגורה בפיו, וחזר ולמד עמו פרק אחד, עד שגמר עמו כל פרקי משניות. ולמד עמו עין יעקב גם כן באופן זה. וכשגמר משניות ועין יעקב נעשה קצת למדן ולמד ספרי יראים וספרי מוסר וספר זוהר, וקנה עצמו לחברה משניות, והיה לומד עד יום מותו.

וכשנפל למשכב קודם מותו, הלך רבי יצחק לבקרו, והכריח אותו שיתן לו תקיעת כף שיתראה אליו בכל עת. והמנהג היה בעיר הזאת, בעת הגסיסה באים כל החברה משניות בעת פרידת הנשמה ולמדו משניות, ומשך השלושים למדו וגמרו כל המשניות בעד נשמתו.

לאחר שלושים נראה לרבי יצחק הנ"ל, ושאל אותו היכן מנוחתו, ואמר: מנוחתי בין הצדיקים בגן-עדן. ואמת את הכל תיקנתי בחיים רק דבר אחד נשאר עלי שלא תיקנתי, והחברה בלמודם בעדי תקנו הדבר. והיה הולך ובא אליו בכל עת, ורבי יצחק היה שואל אותו מאמרי הזוהר, וגילה לו איך שלומדים המאמר בגן-עדן ואמר.

פעם אחת גילה לאחד מאמר אחד שאמר לו, ולא בא אליו עוד זמן רב, ואף-על-פי-כן הוכרח לבוא מחמת התקיעת-כף.
וכשבא שאל אותו: מפני מה אחרת לבוא?
אמר לו: מחמת שגילית לאחרים הפשט של המאמר.
אמר רבי יצחק: מכאן ואילך לא אגלה לשום אדם, שתבוא אלי בלי אחור.
והיה הולך ובא אליו.

פעם אחת ארע שאחר שוב לבוא אליו כפעם בפעם.
וכשבא שאל אותו: מפני מה אחרת לבוא עכשיו שלא גליתי לשום אדם?
אמר: תדע כי העלו אותי לעולמות עליונים מאוד, ומר לי מאוד לירד מאותן העולמות לזה העולם, על-כן בקשתי מרום מעלתו שימחל לי התקיעת-כף.
ומחל לו התקיעת-כף.

עוד שמעתי מהרב דקהילתנו: פעם אחת נתקבל בן רבי יוסף יוזפא מקהילת קודש אוסטרא לאב-בית-דין בקהילת קודש פולנאה, והביא עמו דיין אחד בכדי שיוכל להעז את המוכיח זכרונו לברכה. ובשבת התפלל המוכיח לפני התיבה, ושמע רבי יצחק הנ"ל שהדיין מקלל את המוכיח בשעת התפילה, ולא ענה אותו דבר.

ואחר התפילה ביום ראשון אחר שבת אמר רבי יצחק: שמעתי היטב שקללת את המוכיח רבנו! והיה מריבה ביניהם, ובתוך המריבה הביט אליו ואמר: אתה לבוש בתפילין פסולין! ולקחו התפילין מראש הדיין והוציאו הפרשיות ונמצאו שהם פסולין. ונתאמץ הדיין להכשירו על-פי שולחן-ערוך, והראה לו רבי יצחק שהוא עם-הארץ ואינו יודע הדין, ומחמת בושה ברח הדיין מן העיר.

ועוד אירע שהכיר רבי יצחק בתפילין על ראש איש אחד, כי לפני מותו היה כלוא בבית מחמת חלישות, ועשה מניין בביתו, ואיש אחד מבני העיר היה מתפלל שם, ואחר התפילה היה לומד, וכמדומה לי ששמו רבי ברך. הביט אליו רבי יצחק ואמר לו: ברך, נראה לי פסול בתפילין שלך! והסיר אותם מראשו ונתן לו להגיה, ומצא שהם פסולין מעת כתיבתם.

והתפילין היו אצלו מעת שנעשה בר-מצוה, כי היו מסופר טוב, והיה מחזיק בם, והוא היה לערך ששים שנה בעת ההיא, והיה לו מר מאוד שלא קיים מצות תפילין כל ימיו, והפציר ברבי יצחק הנ"ל שיכתוב לו תפילין, והבטיח לו רבי יצחק, אך מחמת חולשתו דחה אותו מיום ליום עד שכתב לו פרשיות של תפילין. ואחר-כך הלך לביתו ואמר לו: אל תאמר שלא כתבתי תפילין כאלו מימי, אלא אפילו מימות עזרא ואילך לא היו תפילין כאלו. וכמו שני שעות אחר זה מת ונפטר מעולם. וזה רבי יצחק היה אחיו של רבי יוסף מקאמינקע.

שמעתי מהרב דקהילתנו מעשה באם של האחים רבי יוסף ורבי יצחק הנ"ל, שהיה דירתם בקהילת קודש סנטוב, ושמה "די פרומע ריבעלע" (ריבעלע החרדה). פעם אחת נסע הבעל-שם-טוב לקהילת קודש הנ"ל, וסמוך לעיר ראה אור אחד על אחד מאנשי העיר, ועמד במקומו וצפה שאותו אור הוא שורה על אישה אחת.

כשבא לעיר ובאו אנשים חשובים להקביל פניו, אמר להם הבעל-שם-טוב: בושו והכלמו, כי ראיתי אור על אישה אחת ולא על זכר.
ושאל לאנשי העיר: הידוע לכם על איזה אישה שורה האור הזה שראיתי?
אמרו אליו: בודאי היא האישה הנקראת די פרומע ריבעלע. ובדעתו היה לשלוח אחריה.
ואמרו האנשים: הקריאה לא לצורך, שודאי היא תבוא לרום-מעלתו לבקש ממנו נדבה, כי היא עסקנית במצוות.

ולמחר אחר התפילה אמר הבעל-שם-טוב: אני רואה שהיא הולכת, וקבעה בלבה שלא לקח ממני לא פחות מארבעים זהובים, אתם תראו מה שאני אעשה לה. ובאה האישה הזאת ואמרה אל הבעל-שם-טוב: יש בכאן כמה עניים חולים, על-כן ייתן רום-מעלתו נדבה הגונה. ונתן לפניה זעקסער מטבע אחד, ולא דברה מאומה, רק שעשתה תנועות כאלו אינה רוצה לקבל. ונתן לפניה עוד, ולא קבלה. אמר לה: מי שמך לגבאי צדקה ולגנוב מקופת צדקה?! ולא השיבה כלום ולא הקפידה על זה ולא עשו בה הדברים האלה שום רושם, מחמת שהייתה מחזקת במידת ענוה ושפלות מאוד ממש כעפר. ולא הלכה ממנו עד שהוכרח לתן לה ארבעים זהובים.

לעת ערב באה אליו ואמרה: רופא אחד יש והוא חולה מאוד, על-כן התפללו עליו שיחיה, כי מסוכן הוא מאוד.
אמר: ויהיה נואף אחד חסר בזה העולם.
אמרה לו: מי אומר שכך הוא?
אמר לאנשים שעמדו שם: האמת אני אומר?
אמרו: אמת!
השיבה ואמרה: חדא - שלא ראו כמכחול בשפופרת, ועוד, שהוא עם-הארץ ואינו יודע חומר העוון, ואלו היה יודע חומר החטא לא היה עובר.
ובאמת שהבעל-שם-טוב שמע הקטרוג אשר עליו למעלה, וחזר לפניה הקטרוג כדי שתמליץ עליו זכות, ונתקבל למעלה המליצה שהמליצה בעדו, ונתרפא הרופא מחוליו.

וכשהייתה מהלכת על קבר בעלה, הייתה מקשת במקל על הקבר, ואמרה בזה הלשון: הירשל, הירשל, לך לפני כסא הכבוד והתפלל על בניך שיהיו עניים ואביונים בכדי שלא יסורו מדרכי השם.

פעם אחת באו שני בניה, רבי יצחק ורבי יוסף, אליה על שבת לקים מצוות כבוד אם. ובאו לשם בחמישי בשבת, ובאו בני העיר להקביל פניהם, והכירו זה את זה שהיו חברים מקודם, ונתעוררה אהבה הישנה שביניהם. ולמחר אחר התפילה בערב-שבת-קודש ערכה השולחן ונתנה להם לאכול, וישבה אצלם ואמרה להם: בני, אבקש מכם דבר אחד שתעשו למעני.
אמרו: בודאי כל אשר תצווי עלינו נעשה ונשמע.
אמרה להם: תנו תקיעת כף שתעשו רצוני.
ואמרו לה: אמנו, תמוה לנו עליך שתחשדנו בזה.
אמרה להם: מסתמא בדעתי לבקש דבר גדול ויראתי שלא תעברו על רצוני. פייסו אותה שלא לתן תקיעת כף והבטיחו לעשות כרצונה.
אמרה להם: בבקשה מכם שתיסעו תכף לדרככם ולא תשבתו בכאן, כי השם יתברך נתן לי בנים שיהיה לי נחת מהם בעלמא דקשוט ולא בעלמא דין.
אמרו לה: וכי אפשר שיניחו לנו אנשי עירנו לנסוע מכאן בערב-שבת-קודש?!
אמרה להם: העגלות שלכם שלחו תכף מחוץ לעיר, ואני אוליך אתכם באחורי הרחוב שלא יראו אתכם אנשי העיר, וכן עשו.

שמעתי מרבי שמואל הקצין, שספר לפני הרב, שהוא ורבי בער בן בונים נסעו בשביל פדיון שבויים קודם ראש-השנה, ובאו להרב המגיד הגדול, ורצה המגיד לעכב אותם על ראש-השנה, ולא רצו, כי אמרו: צריכין אנחנו לפדות את השבויים על ראש-השנה הבא עלינו לטובה, ונסעו לדרכם.

ובאו לרבי פינחס, ועכב אותם, ולא רצו גם כן מטעם הנ"ל.
ואמר רבי פינחס: רבי שמואל ישוב לביתו לפדות השבויים ורבי בער יהיה בכאן, ולא רצה רבי שמואל להניח את רבי בער.
אמר רבי פינחס: רבי בער צריך להיות בכאן כי אין לו בנים.
אמר רבי שמואל: גם אני צריך לאותו דבר.
אמר לו: אתה תבוא על שמיני עצרת הבא עלינו לטובה.
ונשאר רבי בער על ראש-השנה.

וקודם ראש-השנה חלה רבי בער ולא יכול לילך בראש-השנה לבית-הכנסת להתפלל. ובא רבי פינחס לביתו לקרות בתורה, וקרא לרבי בער לעלות לתורה, והלבישוהו והוליכו אותו לספר תורה, ולאחר ברכה שניה חזר לאיתנו, וגם נולדה לו בת בזו השנה.

שמעתי מחמי, וגם מהרב דקהילתינו, כשהיה יושב הבעש"ט עדיין בשיינק בכפר, היו פעם אחת צריכים לגשמים. והתפלל על הגשמים. והייתה שם מכשפה אחת שהיה לה שד אחד, ועשתה כשפים שלא ירד גשם, והבעש"ט בתפילתו קלקל כשפיה, ואמר לה אותו השד שהוא מקלקל כשפיה. באה המכשפה לאמו ואמרה לה, אמרי לבנך שיעזוב ויניח ממני, כי אני אעשה לו כישוף.

סברה אמו שהריב עמה על עסק חוב של י"ש, ואמרה לו: בני עזוב הגויה הלז, כי היא מכשפה. אמר לאמו אין אני חושש לה, ועשה את שלו והתפלל על גשמים. ובאה הכשפנית פעם שניה לאמו, ואח"כ שלחה עליו השד שלה.
וכשבא אליו לא היה יכול להיכנס לד' אמותיו.
ואמר לו הבעש"ט, אתה העזת לבוא אלי? תכף לך ותזיק את הגויה דרך חלון קטן של שאוב אחד, וכן עשה.

ואחר כך תפס אותו בבית הכלא ביער, ואינו יכול לזוז משם עד עולם.
וכשנתפרסם הבעש"ט, נסע עם אנשים דרך יער, עמד והלך ליער, והציץ לו שהוא יושב בתפיסה, ושחק מאוד.
ושאלו לו, וסיפר להם המעשה.

שמעתי מרבי יואל, שהיה מגיד-מישרים בקהילת קודש נמרוב: פעם אחת נסע הבעל-שם-טוב בדרך, שמע כרוז: אחד משני דברים אלו אני מטיל עליך: או שיפלו עליך היידאמאקין (אוקראינים) ויגזלו ממך את ממונך, והיה אצלו מעות סך שני מאות אדומים, או שיהיה לך חולי קדחת. והברירה השלישית שכחתי. וחס על הממון מחמת שהיה בעל חוב גדול בביתו, ובחר לו חולי קדחת, וכן היה.

ובא ערב-שבת-קודש לקהילת קודש שאריגרד, ונחלש מאוד מחמת חולי קדחת הנ"ל. ואף-על-פי-כן הלך לבית-המדרש והתפלל לפני התיבה, והתפילה הייתה להבת אש. ואחר התפילה הוליכו אותו תחת ידיו מחמת חלישותו לאכסניא שלו. וצווה שיביאו לו יין טוב מאוד, ושתה כוס אחד והביא ונתרפא מיד. ואמר מלתא דבדיחותא: טוב להיות בקדחת עוד שעה אחת ולשתות עוד כוס אחד יין כי הוא טוב מאוד.