שמעתי מרבי פולק, אב"ד דקהילת קודש טיטשילניק: פעם אחת במוצאי-שבת צווה הבעל-שם-טוב לרבי יוסף אשכנזי שיאמר לפניו עין יעקב. והוא שכב על המיטה ושמע מפיו העין יעקב. ובמקום אחד אמר הבעל-שם-טוב תורה על מאמר אחד מעין יעקב, וחזר ואמר לפניו עין יעקב. ובתוך האמירה ראה רבי יוסף הנ"ל את המגיד-מישרים ושמו רבי יוסף שנפטר ערך שלושת רבעי שנה מקודם זה, וראה אותו שנכנס לבית לבוש בגדי שבת וכובע על ראשו שקורין "הוט", ואמר בקול רם: "שבוע טוב" לרבנו, והולך כמו בחיים ומטה בידו. וכשראה אותו, חרד מאוד ונפל העין יעקב מידו, והעביר הבעל-שם-טוב את ידו על פניו ושוב לא ראה אותו.
אמר הבעל-שם-טוב: קח בידך נר אחד ולך מן הצד, כי היה אומר: נר אחד מזיק לעיניים, וכן שלושה, אבל שנים טובים לעיניים. ועשה כן. ושהה עמו כחצי שעה או יותר, ושמע שהבעל-שם-טוב מדבר עמו.

ואחר-כך קרא הבעל-שם-טוב לרבי יוסף ואמר בזה הלשון: דייטש (אשכנזי) בוא אלי! ובא, ואמר לפניו עוד עין יעקב. ובתוך הלמוד התחיל הבעל-שם-טוב להתרעם עליו ואמר לו: למה פחדת? האם שחט רבי יוסף המגיד דייטש כמוך בחייו שפחדת ממנו לאחר מותו.
שאל אותו: מחמת איזה זכות ראיתי אותו?
אמר לו: מפני שאמרת לפני ואני אמרתי לפניך והייתי מזכה אותך בדבורי ונתקשרנו שנינו והיינו לאחד ומחמת זה ראית אותו, ואלו היית מתחזק בשכלך היית שומע מה שדבר עמי, וגם אתה היית שואל אותו כל מה שלבך חפץ והיה משיב לך, ולא עוד אלא שהיה לך עמו הכרות והיית רואה אותו בתמידות. והיה רבי יוסף מצטער מאוד על זה הדבר, כי היא מדרגת נבואה כשרואין נשמת צדיק, כאמור בספר "שערי קדושה" של רבי חיים ויטל.
ושאל: למה בא ומה הצטרכותו?
ואמר: בשביל הצטרכות שלו בא.

שמעתי מרבי פולק, אב"ד דקהילת קודש טיטשילניק, ששמע מאביו רבי מאיר חריף זכרונו לברכה: פעם אחת בא הבעל-שם-טוב להרב דקהילת קודש פולנאה, ואני מסופק אם המעשה בקהילת-קודש נמרוב או בקהילת קודש שאריגרד. ובא כמה ימים קודם השבת ולא אכל בכל אלה הימים, והרב הנ"ל הפציר בו מאוד לאכול, והשיב: יפטור הרב אותי מאכילה, כי בכאן יש ניצוצים גדולים וקשה לתקנם, ויש סכנה בדבר כשאינו מתקן אותם הורגים את האדם, על כן אני איני רוצה לאכול.

ובערב-שבת-קודש בבוקר צווה שיתנו לו לאכול, ואכל. ואחר הסעודה קרא להרב ז"ל ביחידות ואמר: תדע שגלו לי מן השמים שיש בכפרים אשר סביב העיר שני מלמדים שיש להם חלק בניצוצות אלו שאני צריך לתקנם, ועשו מן השמים שנדמה להם שהם חולים כדי שיבואו לעיר ויבואו לרפאת אותם, על-כן העמידו המשרת שלכם בשער העיר, ויביאו אותם אצלכם, ותרחמו עליהם ואל תנהיגו בהם שום כבוד כלל, ויבטיח אותם רום-מעלתו להמליץ בעדם לפני ולרפאת אותם, ולדבר על לבם שילכו למקווה, כי מחמת שנדמה להם שהם חולים לא ירצו ללכת למקווה, ולאמור להם שאני אוהב שתבואו לפני טהורים מן המקווה, ולשאול להם כותנות לשבת וקפטינעס, כי הם עניים, ויאכלו בשבת אצל בעל-בית ולא אצל רום-מעלתו, וכשיבואו לבית-המדרש, אף-על-פי שאני אעמוד שמונה-עשרה ילחשו לי באוזן שבאו. וכן עשו.

ואחר אכילה באו לבית הרב ולא נתנו להם אפילו צלוחית של דבש, וכן בבוקר. ובסעודה שלישית אכלו שם ונתנו להם דבש. ואחר הבדלה נתמלא הבעל-שם-טוב שמחה, ולקח הלולקע והלך לבית קטן שלן שם, והרב רצה גם כן ללכת אחריו, ובאו שני המלמדים הנ"ל ובקשו ממנו שיכניסם להבעל-שם-טוב, אמר להם: בואו עמי! ונכנסו עם הרב. אמר הבעל-שם-טוב להרב: הם אין צריכים לרפואה, והכותנות והקאפטינעס יתנו להם במתנה וילכו לשלום. והמלמדים לא ידעו מאומה.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שהבעל-שם-טוב לא רצה להיות בקהילת קודש א
נפוליע, כי אמר: אין לי שם שום עסק, כי כבר תקן שם רבי שמעון דקהילת קודש הנ"ל כל מה שהיה צריך. פעם אחת שבת בקהילת קודש הנ"ל רבי גרשון גיסו, ובא משם ואמר להבעל-שם-טוב: השגתי שם אור גדול מרבי שמשון הנ"ל. אמר: אתה משטה בעצמך.

פעם אחת שלחו אחר הבעל-שם-טוב שיבוא לקהילת קודש הנ"ל, ובסעודה ישב נגד החלון, ופתח את החלון והיה מביט בחלון בכל רגע. ורבי יוסף מקמינקע תמה על זה ורצה לידע הסיבה מפני מה מביט בחלון בכל רגע מה עשה? כשפנה הבעל-שם-טוב מן החלון סגר את החלון. והבעל-שם-טוב כשרצה להביט פתח. ושוב סגר רבי יוסף שנית, וכן עשה פעם שלישית, עד שגער בו הבעל-שם-טוב ואמר: מי הוא זה שסגר את החלון?
אמר רבי יוסף: אני, שהקור נכנס לבית דרך החלון.
- ולמה אתם פותחים בכל עת?
ואמר: אינך רואה איך עמוד של תורה של רבי שמשון מאיר מארץ ועד לרקיע. ואמרו לי כי במקום הזה היה אשפה בעת ההוא, ואמרו שבית מדרשו היה במקום הזה. ואמר: היום נודע לי מה שאמר רבי גרשון גיסכם.

שמעתי שהיה מוכסן אחד סמוך לקהילת קודש מז'בוז', ובא איש אחד ונתן הוספה על הארענדע (דמי החכירה), ונדחה המוכסן מן הכפר. ונשאר חייב לאדון מכפר הנ"ל, ולא היה לו במה לשלם. וצווה האדון וגם המוכסן חדש שלא יניחו אותו לסע מכפר הלז לשום מקום.

אף-על-פי-כן נסע המוכסן הקודם להבעל-שם-טוב. וכשנודע למוכסן החדש מזה, הלשין עליו אצל האדון, באמרו שנסע למכשף לעשות לך כשוף. וכעס עליו האדון, ולקח את בנו לתפיסה.

והמוכסן הלז לא מצא את הבעל-שם-טוב בביתו, כי הוא היה בקהילת קודש קמינקע, ונסע אחריו לעיר ולא מצאו שם, כי נסע הבעל-שם-טוב לביתו, ונסע אחריו והשיגו בדרך. אמר לו הבעל-שם-טוב מה אוכל לעשות לך בדרך? נהוג נסיעתך אחרי לביתי.

ובדרך ראה הבעל-שם-טוב שתפס האדון את בנו לתפיסה, אמר: אין פנאי להמתין. ובאו אל נהר אחד וטבל בו ובצאתו מן הנהר אמר לו: לך לביתך, ותיכף כשתבוא לכפר תלך למבצר. ועשה כן. וכשראה אותו האדון מן החלון נפחד פן יזיק לו בכשפיו, וגרש את בנו מן התפיסה ושלח עבדו לגרש אותו מן הכפר עם כל אשר לו, וכן עשה.

ואחר-כך שלח האדון אגרת לקומיסר דקהילת-קודש מז'בוז' בקובלנא רבה על הבעל-שם-טוב בזה הלשון: באשר שאתה מחזיק בעיר שלך מכשף. והשיב לו האדון: ראה בכל עוז להתאמץ ולפיס את הבעל-שם-טוב, שהוא אינו מכשף, ואם לא תפיסו, תענש מן השמים.
ותכף שלח האדון לפייסו, ושלח לו מתנה עגלה עם כל מיני קמחים ועופות.

שמעתי מהרב דקהילת קודש פולנאה, שהבעל-שם-טוב לא היה יכול לדבר עם בני-אדם מחמת דבקותו, והיה מדבר חוץ לשיטה. ולמד אותו רבו שלו הידוע, שיאמר בכל יום קפיטל אשרי תמימי דרך, ועוד כמה קפיטלאך תהלים רשומים, והראה לו חכמה, ועל-ידי כן התחיל לדבר עם בני-אדם ולא נתבטלה דבקותו. והיה אומר בכל יום אותן הקפיטלעך תהלים.

שמעתי מר' פסח בנו של ר' יוסף מקאמינקע, שהבעש"ט היה בדרך, ובא לעיר אחת ושמע כרוז שיתאכסן בבית פלוני, ובא לבית הזה ולא רצו לקבל אותו על האכסניה הלז, מחמת שהילד של בעל הבית היה חולה מאוד.

שלח את הסופר לבית, ואמרה האישה: איך אפשר להתאכסן כאן, הלא תראו את הילד החולה, ואני בצער גדול. וקיללה את הבעש"ט. והבעל הבית לא היה יכול להעיז, ויצא להבעש"ט לבקש ממנו, ואמר שהוא דבר שאי אפשר. ונשבע לו הבעש"ט, כשיתאכסן אצלו יחיה הילד. וקיבל אותו לביתו.

ותכף הלך הבעש"ט למקווה, וראה שלא טוב עם הילד. וציוה שלא ימצא שום אדם בבית זה. והלכו כולם לבית אחר, וגם להסופר ציוה שלא יהיה בבית זה עד שיקרא אותו ליתן לו יין לקידוש, כי בערב שבת קודש היה המעשה.

והוא נשאר יחידי עם הילד, והתפלל אצל הילד תפילת מנחה, ושהה הרבה בתוך הלילה, עד שהסופר ירא פן ח"ו יסתכן הבעש"ט מחמת גודל התאמצותו בתפילה על החולה, כי מסוכן הדבר. והלך הסופר ופתח את הפתח בלאט, ושמע שאומר לנשמת הילד: "הכנס לגוף, כי תוכרח להיכנס, כי לא אשבע לשקר". ולא ידע אם הילד מת או שהיה חי עדיין, והיה בו עדיין קצת חיות.

והלך הסופר משם, ובשעה קלה חזר ונכנס, ומצא אותו שוכב על הארץ בפישוט ידים ורגלים, וקם ואמר: "הלא אמרתי לך שתיכנס בגוף הילד". וצווח: "הירש, תן יין לקידוש". ואכל עם הסופר, ולא ישן כל הלילה. ובבוקר מסר הרפואות והנהגות לסופר, והוא הלך להתפלל לבית המדרש.

והבינה אמו של הילד, שהילד חזר לאיתנו, והתחילה לבכות בכיה גדולה.
ושמע הסופר ושאל אותה: "מה את בוכה"?
אמרה לו: "ואיך לא אבכה שקללתי צדיק כזה".
והשיב לה: "אל תבכי, רבי שלי הוא איש טוב וימחול לך".

וכשבא הבעש"ט מתפילתו, שמע גם כן שהיא בוכה, שאל לסופר וסיפר לו, ושלח את הסופר אליה ואמר, אמור לה שלא תבכה, ותעשה סעודה שלישית טובה, ומבטיח אני לה שהילד ישב עמנו לשולחן בסעודה.

וזה שנפל הבעש"ט על הארץ בפישוט ידים ורגלים, שקיבל עליו לקבל פולסא דנורא עבור השבועה, והנשמה הוכרחה ליכנוס לגוף.

ופעל להילד שיחיה יותר משישים שנים, ושיהיה לו בנים ופרנסה טובה כל ימי חייו. ומזה הנראה שבא זמן הקץ להילד, לכך הוצרך להתפלל עליו כמה שיחיה ועל פרנסה ועל בנים.

עוד סיפר לי ר' פסח הנ"ל: פעם אחת נסע הבעש"ט מקאמינקע לביתו, ונסע עמו בצוותא חדא ר' ברוך מקאמינקע בעגלה מיוחדת, והסופר ישב עמו, וגם עגלה של קמח הולך אחריו.

אמר הבעש"ט: במקום פלוני נתפלל מנחה, וזה היה בימי החורף, והיה קור גדול, ואותו מקום היה רחוק כמה פרסאות. ונתקררו מאוד והקור נכנס בגופם, ואמרו, אי אפשר להגיע למקום הלז, כי המקום רחוק עדיין, ואנו כולנו נתגבר עלינו הקור. וגם העבד שלו אמר שנתקרר מאוד.

ונסעו דרך יער, וציוה הבעש"ט לעמוד, ונגע באילן אחד באצבעו, ודלק האילן ונתבער, וחממו אצל האש, וגם העבד שלו שלף השטיויל וייבש המטלית שעל הרגלים, ואח"כ נסעו עד מקום פלוני.

ובנסעם מן המקום הזה היה ר' ברוך מסתכל מה יהיה באילן הזה, וגער בו הבעש"ט שלא יסתכל.

שמעתי מהרב ר' פאלק הכהן, שחמיו ר' שמעריל לא היה לו בן זכר, והבעש"ט היה מתאכסן אצלו, ולא היה לו בית מיוחד בשבילו, והתאכסן בבית הלז, והנשים סרו משם לשכנו, ומבשלים שם, ובעת הסעודה מביאות לכאן.

פעם אחת, יום אחד קודם נסיעתו, רצה לבקשו שיתפלל עבורו שיהיה לו בן זכר, וסיבב אליו ולא יכול לדבר מפני הבושה. ולמחר קודם הנסיעה גם כן סיבב לדבר אליו, ולא יכול ובוש ממנו פתאום. אמר לו הבעש"ט, שלח אחר אשתך. ובאה, ולקח הבעש"ט מטהו בידו ואמר לה הבעש"ט רואה שתלד בן זכר, כי אני אשבר לך עצמות במטה זה.

וכן היה, שילדה בזו השנה בן זכר ושמו ר' דוד שהיה אב"ד בקהילה קדושה טשיטשילנק.

ומנהגו של ר' שמעריל היה, אפילו אם ילדה אשתו בת, נסע להבעש"ט ולקח ממנו קמיע ונתן לו שני אדומים או יותר, כי הוא היה בעת ההיא סוחר, והיה לו ערך שלושה אלפים זהובים. וכשנולד לו בן נסע לבעש"ט ליקח ממנו קמיע כמנהגו מאז, אמר לו ילדה אשתך בן, אמר לו כן. אמר לו הבעש"ט תדע שלא יהיה לך עוד מעות, כי נתנו לך ברירה או מעות או בן, ובררתי אני בשבילך טוב שיהיה לך בן זכר.

וכן היה, כל הסחורה שקנה הפסיד בה, עד שהפסיד כל מעותיו. ונתקבל אח"כ למ"מ הקהילה קדושה וויערחווקה. ואני כאשר הכרתי אותו, כשהיה שכיח אצל הרב דקהילה קדושה קאסוב, היה בעת ההיא מ"ץ דקהילה קדושה סאוראן.

שמעתי מהרב דקהילה קדושה פולנאי ומהרב דקהילתינו, שר' נחמן מקאסוב היה לו קרוב אחד ושמו ר' יודל מטשידנוב, ואביו, ר' יוסף, היה מוכיח.

ודרכו של ר' יודל שלא היה רוצה ליהנות משל אחרים רק מיגיע כפיו. והיה סוחר בברזל. פעם אחת נסע לאכסניה אחת, והיה רוצה לשבות שם.

אמר בעל הבית, ומה יאכל רום מעלתו, דגים אין לי, ובשר לא יאכל מחמת שלא בדק הסכין. על כן עניתי קרוב לכאן יש עוד רודניא ושם דר איש משופע, ובוודאי יש אצלו דגים ושוחט, ויסע רום מעלתו אליו, ונסע.

וכשבא סמוך לאכסניה הלז, הייתה הדרך עוברת דרך אמת המים, כי המים לא היו עמוקים. וכעת היו גשמים גדולים, או עת הפשרת השלגים, ונתגדלה אמת המים. והם לא הבינו, ורצו לעבור דרך אמת המים. וקדם כלב אחד, ורץ קודם לאמת המים, וטבע בתוך המים, והיה הכלב עולה ויורד במים, וצעק בקול מר עד שנכמרו רחמי החסיד, וזלגו עיניו דמעות. וראה שלא אפשר לעבור וחזר לאכסניה הראשונה, וביקש מבעל הבית להתאמץ שיהיו דגים על שבת.

והלך בעל הבית והפציר את הדיגים, וצדו והביאו דג גדול שקורין "העכט". ואמר בעל הבית אני דר בכפר הזה כמה שנים, ולא נזדמן לי דג כזה. ועשו לו ממנו כמה מאכלים.

ובליל שבת היה יושב בסעודה וזימר זמירות, ונרדם על השולחן, ונראה לו אביו בחלום, ואמר לו: תדע שאני מגולגל בדג הזה, והמוסר שרדפתי אותו בחיי, היה מגולגל בכלב שטבע, וזה היה תיקונו, שטבע בשבילך בני, להצילך. ואני הוצרכתי להתגלגל בדג זה, מחמת שרדפתי אותו, ותיקנת אותי במה שזלגו עיניך דמעות על טביעת הכלב. וראה בני איך שתאכל דג זה.

וכשבא לבעש"ט אמר אליו הבעש"ט שכך היה אומר, שרבי יודיל הוא גילגול שמואל הנביא.

שמעתי מרבי שניאור נכד רבי נחמן, שרבי יודל היה אצל רבי נחמן בקהילת קודש לודמיר, ורבי נחמן בנה שם בית-המדרש על המים ממש, והמרחץ היה סמוך לבית-המדרש. והלכו בשבת בבוקר למקווה, ורבי נחמן היה זריז מאוד, ורבי יודל היה מעט עצל. ובעוד שהפשיט את בגדיו - ורבי נחמן עומד לפני התיבה ומתפלל, וכשיצא רבי יודל מהמקווה שמע שרבי נחמן מזמר האדרת והאמונה, ונתלהב ורץ לבית-המדרש בכותונת לבד בלי מלבושים, ורקד שם ערך שתי שעות בבית-המדרש.

שמעתי מחמי זכרונו לברכה, כשרבי נחמן גנוחי גנח בתפלה משברת הלב השומע, ודומה לו כאלו נחתך לשנים. אמר הבעל-שם-טוב: עד מקום שנסע רבי נחמן ידועים מה היא תפלה, ובמקום שלא היה רבי נחמן אין יודעים מה היא תפלה.


שמעתי: פעם אחת הלך רבי נחמן זכרונו לברכה דרך קהילת קודש זולרובע עם סחורה בעת תפלת שחרית, ועמד עם עגלה שלו נגד בית-המדרש, ולקח הטלית ותפילין ונכנס לבית-המדרש, והתעטף בטלית ותפילין ועמד לפני התיבה להתפלל בלי רשות. וירע להם איך העז האיש האורח לעמוד לפני התיבה בלי רשות. וכששמעו הדבורים היוצאים מפיו היו מתוקים מדבש ונופת צופים, היו נהנים ושותקים. אף-על-פי-כן חרה להם.

ולאחר קדיש דרבנן התחיל הודו קודם ברוך שאמר, נתמלאו כולם כעס וחמה והיה בדעתם למשכו מן התיבה, אך מחמת שהיו מתאוים מאוד לשמוע דבוריו ותפלותיו לא יכלו לעשות שום דבר. והיו שוקלים וטרים בדבר עד שגמר תפילתו.

כשגמר כל תפלותיו פצו עליו כל אנשי בית המדרש ואמרו אליו: איך מלאו לבו לעמוד לפני התיבה בלי רשות, ולא עוד ששנה את הנוסחה אשר לא התפללו אבותינו ואבות אבותינו אשר היו גדולי הדור?
ענה ואמר: ומי יאמר שהם בגן עדן? וכששמעו תשובתו נתמלאו יותר חימה עליו. והיה שם בעל מחבר ספר "תולדות יעקב יוסף", והיה זקן מאוד ונתן גדולתו לתלמיד אחד שיהיה מגיד-מישרים במקומו, ושמו רבי זלמן. וקפץ עליו רבי זלמן יותר מכולם. ובא רבי אלכסנדר תלמיד של רבי זלמן: הניחו את האיש שהוא תמיד עם השם.


ואגב דאתא לידן נשמע מהא מלתא. שמעתי מהרב שהיה אומר בזו הלשון: מרגלא בפומה דהצדיק "תבואות שור" זכרונו לברכה: נקל לו לומר עשרה חילוקים מלהתפלל שמונה עשרה אחת.

ושמעתי מרבי זוסיא מהניפולי, כשנסע מאחיו רבי אלימלך דרך זולקרא עמדתי בבית המדרש במקום אחד להתפלל, והייתה התפילה זכה וברורה כערך תפילות הבעל-שם-טוב, ולא ידעתי מאיזה סיבה, ואמרו כי במקום הזה היה המקום של בעל המחבר ספר תולדות יעקב יוסף.

שמעתי מהרב דקהילתנו: בהיות הבעל-שם-טוב חולה קודם פטירתו לא שכב קודם רק כשנעשה כחוש וקולו נלקה. והיה יושב בבית התבודדותו, ולא היה בו כוח לקרוא למשרת שלו כשהיה צריך לו, ותלה פעמון בבית הגדול וחוט נמשך אליו לבית הקטן שלו, והבעל-שם-טוב מושך בחוט ונשמע קול הפעמון ובא אליו המשרת.

פעם אחת נכנס אליו רבי דוד פורקעס זכרונו לברכה, מגיד-מישרים דקהילת קודש מז'בוז', ושאל אותו איזה דבר. ומאיש אחד מקהילת קודש באר שמעתי שהשאלה היה איך להתפלל בעד החולה עם סיפורי מעשיות. והתחיל לומר לו, ובאומרו נתלהב מאוד ופניו היו בוערות כלפידים, ונפל פחד על רבי דוד הנ"ל ורצה לברוח, רק מחמת שהבעל-שם-טוב דיבר עמו פנים אל פנים לא יכול לצאת.

ובתוך כך באה בתו מרת אדל תחיה, ואמרה אל אביה: עת לאכול כי פנה היום. ומיד אזל סומקא ואתא חורא, ושכב על מיטתו לנוח. ואמר לה: בתי, בתי, מה עשית לי? ואמר רבי דוד: הדין עמה, כי עת הוא לאכול. אמר הבעל-שם-טוב: לא ידעת מי היה כאן? מצד אחד עמד אליהו זכור לטוב ומצד השני עמד רבי, והם אמרו לי ואני אמרתי לך, וכשבאה ובלבלה אותי הלכו. ואמר הרב הנ"ל, כי לקח נשמת בתו מן התורה, מן הפסוק אש דת למו -ראשי-תבות "אדל".

ושמעתי מהרב שאמר על רבי ליב שהיה מן מרי דחושבנא מכל היום שעושה וכן בכל לילה ולילה. וביום שנפטר הלך למקווה, ובצאתו מן המרחץ פגע בבעל-שם-טוב, אמר לו: מהר ועשה מעשיך! כי דרכו היה לשמוע בכל בתי-כנסיות קדושה וברכו. ולקח סוס אחד ורכב עליו מבית-הכנסת לבית הכנסת, כי היה עת טיט ולא היה יכול לילך ברגליו. ובו ביום מת ונפטר מן העולם.

שמעתי מהרב דקהילתנו, שהיה בקוטב איש אחד ונקרא שמו טקטינר, והיה מדבר תמיד על החברה של חסדים. פעם אחת שמע רבי אהרון גיסו של הבעל-שם-טוב, והיה מריב עמו וקפץ האיש הלז ותלשו בזקנו של רבי אהרון הנ"ל. ועמד רבי גרשון אחיו והחרים אותו, ובימים מועטים מת האיש ההוא.

ואחר כמה שנים מת רבי אהרון, ראה אותו רבי גרשון אחיו בחלום תוך שבעה, ושמע שדורש והנאה לו. ורץ לשמוע, וכשבא קרוב הכיר בו שהוא קליפה. רגז עליו אמר: רשע, אין מלאך לבך להתלבש בדמות אחי? ורקקו ונעלם מעיניו. ואחר כך ראה אותו רבי ליב מוכיח מפולנאה גם כן תוך שבעה, והציץ על הסימן וראה שהוא רבי אהרון בעצמו. שאל: מה זה שנתלבשה קליפה בדמות שלך? אמר: שנשאר רשימה מחטא, ועל-ידי אותה הרשימה היה לו כח להתלבש בדמות שלי. יהיה ויאריך ימים אחי רבי גרשון שברקיקה שלו בטל הרשימה ממני.

שאל אותו: איך אתה עכשיו?
אמר לו: בגן-עדן!
שאל אותו על האיש הטקטינר מה הוא עושה?
אמר לו: הוא היה גם כן בגן עדן, אמר אלי: אני אתבע אותך לבית-דין של מעלה, שעל ידך הייתה מיתתי. ופחדתי מאוד, ולקחתי השערות שכרכתי במטלית והנחתי בתבה שלי, ורצתי ולקחתי אותם והנחתי לפני הבית-דין. וגרם לעצמו רעה שגרשו אותו מגן-עדן לגיהנום.

ושאל אותו: איך ומה אתה בגן-עדן?
והשיב: כי גן-עדן התחתון קצת מגושם, וכשבא ערב-שבת הלכתי לבית-הכנסת, וכשבאתי אל הפתח לא ראיתי ממכירי, ועמדתי אצל הבימה שקורין "באלעמר" והתפללתי תפלת מנחה. וקודם קבלת שבת יצא כרוז: רבי אהרון יקבל שבת לפני התיבה! והלכתי לפני התיבה ואמרתי לכו נרננה, וכשבאתי למזמור שיר ליום השבת נעלמו כולם ממני ונשארתי אני לבדי, ולא ידעתי להיכן הלכו, והיה לי צער גדול מזה כל השבת שלא היה לי צוותא. על-כן אני מבקש מרום-מעלתו שיתפללו בעדי שאוכל לעלות עמהם לשבת הבאה.

ואמר לו המוכיח: עזבת את אשתך עניה גדולה, ולא הנחת לה אפילו מזון סעודה אחת.
אמר רבי אהרון: יש לי שני טולר טמונים בתיבה, שהטמנתי אותן לצורך דבר, ועכשיו תיקח לה.

וכשנעור משנתו הלך בבוקר לאלמנה אשת רבי אהרון, ואמר לה שתחפש בתיבה ותמצא שם שני טולר. והיא השיבה: בודאי אין בתיבה מעות. והפציר אותה וחפשה ומצאה שם שני טולר, וגם מצאה השערות הכרוכים במטלית. ומזה תראה איך היו חלומותיהם מבוררים וברורים.

שמעתי מחברי, ששמעו מר' נחום מטשארנאביל: פעם אחת היה הבעש"ט בקהילה קדושה חמעלניק, ושם היה בעל מגיה אחד ואשתו הייתה חולה. ואכסניה של הבעש"ט היה סמוך אצל הרב אב"ד חתן הפ"ח. ובא הבעל מגיה לבעש"ט, לבקש ממנו שיתן רפואה לאשתו, ולא רצה. ולא עוד אלא שרגז עליו ודיבר אליו דברים לא טובים, והוקשה הדבר להרב אב"ד הנ"ל.

ולערב כשהלכו כולם, שאל הרב את הבעש"ט מפני מה לא רצה לרפאות את האישה. והשיב כי היא צדקנית, ומחמת חולשתה מגינה על העיר מן הליסטים שביער. וכשיכלו הליסטים מהיער, ממילא תחזור לבריאותה.

ושאל אותו מפני מה רגז על הבעל מגיה, והשיב שראיתי ששורים עליו דינים, ובזה הרוגז בטלתי הדינים ממנו.

פעם אחת ראה הרב הנ"ל שבא להבעל-שם-טוב איש אחד, וקרב הבעל-שם-טוב אותו ודיבר אליו. והאיש הלז היה מפורסם בנאוף.
ושאל: מפני מה קרבתם את האיש הלז המפורסם בנאוף?
והשיב לו הבעל-שם-טוב: האתה טוב ממנו?!
והשגיח הרב בעצמו ופשפש במעשיו ולא מצא. אמר: נשבע אני ששקר אתם דוברים!
אמר הבעל-שם-טוב: אני רואה עליך ניאוף, ולמחר אודיע לך בפרטיות.

למחר אמר: אתה קבלת עליך פרישות ועברת על הקבלה הלז, ושמעתי בלילה זו שהרמב"ם פסק שזה כאלו אסר את אשתו עליו, ואמר "הרי עלי כאמא", ועין בספרו אפשר שתמצא שם. אז הודה לדבריו, וברמב"ם מצא שפסק כן.

ומעשה כזו היה להבעל-שם-טוב פעם שלישית. (ועין לקמן נוסח אחר).

שמעתי מהרב דקהילתנו: פעם אחת נסע הבעל-שם-טוב לדרך, ולן במקום אחד ושמע: מהרה תחזור לביתך כי רבי יוסף חלש מאוד. ואמר למשרתיו לחזור, והמשרתים לא רצו, כי אמרו: רום-מעלתו בעל חוב בביתו ולמה לנו לחזור. וחזרו. ובא לביתו ביום הששי בבוקר, והלך למקוה קודם התפילה, ולאחר התפילה קרא לרופא אחד והלך עמו לחולה, וראה שהוא חלש מאוד ואסתקל מלולה. ואמר לרופא להקיז לו דם, והרופא לא רצה באמרו שמסוכן הוא מאוד להקיז לו דם.
ואמר לו הבעל-שם-טוב: איך אתה מבין שאם לא תקיז לו דם וחי.
אמר הרופא לו: מפני מה ראית להקיז לו? וצווה הבעל-שם-טוב תיכף להקיז לו דם. וכל העם רננו על הבעל-שם-טוב על הקזת הדם. ושלח את הרופא באחורי הרחוב, כי ירא פן יראו אותו המון עם ויכו אותו על הקזת הדם, והבעל-שם-טוב גם כן הלך לביתו. וכמו ערך חצי שעה בקש החולה שיתנו לו מים לשתות, ותהלה לאל שהבריא.

שוב שמעתי ממנו: פעם אחת בדרך נסיעתו של הבעש"ט להמעלניק שמע כרוז על ר' יוסף מלמד מקהילה קדושה הנ"ל שימות. וכשבא לעיר באו אצלו אנשי עירו ורצו לשלם לו שירפא אותו, ולא רצה לרפאו ולא גילה טעמו.

ואחר שנסע הבעש"ט משם, בא דוקטור אחד וריפא אותו והבריא. והדוקטור היה עדיין שם. ובתוך כך חזר הבעש"ט לעיר, וספרו לו שהבריא ר' יוסף ע"י רפואות של הדוקטור שריפא אותו.

ובתוך עמידתו של הבעש"ט ביקש ר' יוסף את הדוקטור לעשות לו איזה תחבושת לגרש הכינים מראשו, שנתרבו מאוד מחמת רוב חוליו. ונתן לו הדוקטור משחה אחת למשוח את ראשו, משח את ראשו במשחה ומת.

אז גילה הבעש"ט טעמו שלא רצה לרפאותו, מחמת קול הכרוז ששמע.

שוב שמעתי מהרב הנ"ל, שבימי המוכיח הנ"ל מקהילת קודש פולנאה היה בעיר אחת מסור אחד שצער מאוד את אנשי עירו במסירתו. פעם אחת חלה ומת. וצווה המוכיח זכרונו לברכה לשמשים מהחברה להודיע לו זמן לויה שלו, והודיעו לו. ולבש הטוזליק (מעיל עליון) והלך עם רבי מאיר מילקס מקהילת קודש הנ"ל. וכשראו כל העם שהמוכיח הולך ללוותו הלכו ממש כל בני העיר אנשים ונשים. ושמח בנו של המסור מאוד שהמוכיח עשה לו כבוד והלך בעצמו גם כן ללוותו.

והמוכיח הלך עד בית העלמין. וכשבאו עם המת והשכיבוהו אצל האוהל כנהוג, התקרב המוכיח ועמד אצל המת לאמור עליו הספד. והנאה מאוד לבנו של המסור. אז פתח המוכיח דבורו במשל, ואמר בזה הלשון:

פעם אחת היה לאדון כלב אחד, ונקרא בשמו בריטן.

ותכף כששמעו בניו את הפתיחה של המשל הבינו שידבר עליו דברי גנות, וחזרו לאחוריהם ללכת למבצר ולקחת משם עבדי האדון, וגם ריקים, לעשות למוכיח בזיון או להכות אותו. וחרד רבי מאיר הנ"ל עד מאוד, ותפס את המוכיח בשפולי בגדו ולחש לו שבני המסור הלכו למבצר להלשין עליו. ולא ענהו דבר, וריחקו דרך חיבה לאחוריו ארבע אמות, ולא הפסיק מדבריו. וגמר אומר -

שלכלב הלז היה טוב מאוד אצל האדון, כי היה תופס תמיד כל מיני חיות בעת נסיעות האדון לצוד ציד, כמנהג בין השרים. ויהי היום ומת הכלב הלז - והראה המוכיח ביד על המת הלז - והייתה שמחה גדולה בין החיות שנעשו חופשים ממצודת הכלב הלז, ואמר להם השועל הפקח שבחיות: הוי, סכלים! מה אתם שמחים? אלו מת קודם שלמדו ממנו שאר הכלבים לתפוס חיות מהראוי לשמוח, כעת שכבר למדו ממנו שאר הכלבים של האדון לצוד חיות היה יותר טוב לכם שיחיה עדין כלב הלז, כי כשראו שאר הכלבים שהם צדים חיות, ובא הכלב הבריטן וחטף מהם בפיו מה שהיה כבר נצוד על ידם והביא להאדון, והיה הכל נקרא על שמו, והניחו כל הכלבים לצוד, כי אמרו מה להם להטריח את עצמם ולא נקרא על שמם והאדון אינו עושה להם שום חשיבות עבור זה, והניחו כל הכלבים לצוד. אך כעת שהבריטן הלז מת, ויתפארו כל הכלבים לצוד בכדי לישא חן בעיני האדון וייטיב להם, ונמצא שנתוספו עליכם כמה וכמה כלבים צידים, ומה לכם לשמוח?! - עד כאן דברי המשל.

והנמשל הוא: הכלב הבריטן הוא המסור הלז, שהיה חשוב בעיני האדון על-ידי מסירות על אנשי העיר, ושאר הכלבים זה שאר המוסרים שלמדו ממנו דרכו למסור, וכשראו המוסרים שהם אינם נחשבים בעיני האדון מחמת שזה המסור חטף בפיו ונשא עצמו לשר כל המסירות, אז הרפו את ידיהם מן המסירות, אך כעת שמת הכלב הלז, ויודעים כל המוסרים שיקרא על שמם ויהיו חשובים בעיני האדון, ויעמדו מעתה הרבה מוסרים עליכם. וככלות דבריו הבינו כל העם כי הוא מדבר נכונה, והייתה בכיה גדולה בין כל העם שעמדו שם.

ואחר-כך הפך המוכיח את המת הנ"ל פניו לארץ, והכהו בכפיו על שוליו. וחזר תכף והלך עם רבי מאיר על העגלה שהייתה מוכנת לו סמוך לבית העלמין, ונסע וברח.

ובדרך שמע רבי מאיר שהמוכיח טוען ומשיב למסור, ולא ראה את המת, והראה לו המוכיח שאופן אחד מאופני העגלה אינו מתגלגל, מחמת שהמסור מעכב אותו ביד ומדבר עמו ומחזיק לו טובה שעשה לו הבזיון. ובקש ממנו שעל-כל-פנים מכאן ואילך לא יתעצם עליו בדברים קשים כאלו.

והבעל-שם-טוב זכרונו לברכה אמר שהיה עומד כלב מוכן הנקרא בריטן, אשר תכף כשיקבר יתגלגל נפשו בזה הכלב. והבזיון שעשה לו המוכיח בהספד הלז הוציא אותו מעונש זה.

ועקר שכחתי: אחר שסים המוכיח הנמשל אמר המוכיח הנ"ל: זה כונת הפסוק "ושבח אני את המתים שכבר מתו", כי אלו היה מת קודם שלמדו ממנו שאר המוסרים היה משובח על מתתו, אך לא כן עתה שאין שמחה מחמת "מן החיים אשר המה חיים עדנה" פירוש, מחמת שאר המוסרים הנשארים עדין בחיים.

ושמעתי מהרב הנ"ל, שאחר זמן ובעוונותינו הרבים שהדור פרוץ, שמע מהמוכיח זכרונו לברכה שאמר: מי יתן והיה המסור כהיום בחיים, היה אצלי מכת החסידים נגד רשעי הדור שבזמן הזה.