בבית החרושת ללבנים הודיעו, שמי שרוצה רשאי להתייצב לעבודה, ודווקא בגרמניה. גם לי, כמו לשאר הנערים, ועוד להרבה אחרים, הרעיון קסם. חוץ מזה, אנשיו של ארגון מסוים, שנקרא "המועצה היהודית", שאת חבריה אפשר היה להכיר לפי הסרט שעל זרועם, אמרו, שבמוקדם או במאוחר, מרצון או מאונס, בלאו הכי הרי יעבירו את כל האנשים מבית החרושת ללבנים לגרמניה, ולמתנדבים הראשונים יימצא מקום טוב יותר. נוסף על כך הם גם ייהנו מהיתרון שבקרון ייסעו רק שישים איש, ואילו אחר כך יצטרכו להיכנס אליו לפחות שמונים, בגלל המחסור ברכבות, כפי שהסבירו לכולם. לכן, באמת לא היה הרבה מה להתלבט, גם אני חשבתי ככה.

אני זוכר שהרגשתי הקלה שגם שאר בני החבורה נמצאים אתי: "רוזי", "עלם המשי", ה"מזוודתן", ה"מעשן", מוסקוביץ' וכל השאר. היה נראה לי שאף אחד לא חסר: גם הם הוכיחו שהם ישרים כולם. עם הז'נדרמים כבר לא היו לי שום עניינים אישיים בבית החרושת ללבנים: בדרך כלל ראיתי אותם שומרים מחוץ לגדר. לפעמים היו ביניהם גם שוטרים. בבית החרושת ללבנים, גם סיפרו אחר כך, שהשוטרים הגונים יותר מהז'נדרמים, והם גם מוכנים ברצון להראות יחס אנושי, זאת על פי מה שנקבע מראש, אם תמורת כסף, ואם תמורת חפצי ערך אחרים. בעיקר היו רבים, כך שמעתי, שהטילו עליהם שליחויות למסור מכתבים, הודעות. ואילו בנוגע לבריחה, כמו שטענו כמה מהם בעקשנות, נפתחו באמצעותם הזדמנויות כאלה או אחרות, אם כי הם הוסיפו: נדירות מאוד ומסוכנות. משהו ודאי בעניין הזה התקשיתי לברר.

אחר כך הוציאו הז'נדרמים את כולנו מהקסרקטין, ושם דחסו אותנו קודם לתוך קרון חשמלית מיוחד, אחר כך, באיזה מקום על שפת הדנובה, העבירו אותנו לאנייה, ולבסוף, אחרי שהאנייה עגנה, הוליכו אותנו כברת דרך ברגל, וככה הגעתי בעצם אל בית החרושת ללבנים, ליתר דיוק, כמו שנודע לי כבר במקום עצמו, אל בית החרושת ללבנים "בודקלס".

באותו יום אחר הצהרים שנרשמנו בו ליציאה שמעתי עוד הרבה דברים אחרים על הנסיעה. גם האנשים עם הסרט על השרוול היו בכל מקום והשיבו ברצון על כל שאלה. הם חיפשו בראש וראשונה צעירים, אנשים שמוכנים להתנסות בדברים חדשים והם בגפם. אבל, ככה שמעתי, למי שחקרו ודרשו הם הבטיחו שיימצא מקום גם לנשים, לילדים קטנים ולזקנים, וגם ירשו להם לקחת אתם את כל החפצים שלהם.

אבל השאלה העיקרית, לדעתם, היתה זו: האם נסדיר את העניין בינינו לבין עצמנו, בצורה אנושית ככל האפשר, או שנעדיף לחכות עד שהז'נדרמים יבצעו בשבילנו את ההוראה? כי, ככה הם הסבירו, המשלוח חייב לצאת איך שלא יהיה, ואם הרשימות שלהם לא יתמלאו, יעשו הז'נדרמים את מלאכת הגיוס. ואמנם הרוב, וגם אני, חשבנו שברור שהאפשרות הראשונה טובה לנו יותר, כמובן.

גם בעניין הגרמנים הגיעו לאוזני דעות רבות ושונות. רבים, למשל, הביעו את הסברה - במיוחד המבוגרים יותר, בעלי הניסיון - כי מה שלא תהיה העמדה שלהם לגבי היהודים, הגרמנים הם ביסודם, כמו שכולם אגב יודעים, אנשים נקיים, הגונים, אוהבי סדר, דיוק וחריצות, וכשהם מוצאים את התכונות האלה גם אצל זולתם, הם יודעים להעריך אותן.

למחרת הוציאו אותנו לדרך כבר מוקדם בבוקר. במזג אויר קיצי נהדר יצאה הרכבת מהמסילה המקומית שלפני השער - מין רכבת משא, שכל הקרונות שלה בצבע לבנים אדמדם, והדלתות והגגות שלהם סגורים. כאן בפנים אנחנו שישים איש, והחבילות, נו, והצידה שנתנו לנו לדרך האנשים עם הסרטים על הזרוע: הררי לחם ושימורי בשר גדולים, שבעיני אחד שבא מבית החרושת ללבנים, אני מודה, לא יסולאו בפז. בעצם, כבר מאז אתמול יכולתי להיווכח באיזו תשומת לב מיוחדת מקיפים אותנו, את היוצאים, לרוב אפילו בהערכה מסוימת, הייתי אומר, וגם השפע הזה הוא כנראה ביטוי לכך, מין פרס, ככה הרגשתי. גם הז'נדרמים היו שם, עם הרובים שלהם, זעופי פנים, מכופתרים עד צוואר - איכשהו, כמו אנשים שמשגיחים על סחורה מבוקשת, אבל שכבר לא כל כך מותר לגעת בה, ודאי בגלל איזו סמכות גבוהה מהם, הגרמנים.

אחר כך סגרו עלינו את דלת ההזזה ובחוץ גם דפקו עליה משהו בפטיש, אחר כך קריאות, שריקה, התקנת המסילה, טלטול: יצאנו. אנחנו הנערים מצאנו לנו פה מקום טוב, בשליש הקדמי של הקרון, שתפסנו מיד כשעלינו, עם פתחים די גבוהים שדומים לאשנבים משני הצדדים, מרושתים טוב טוב בחוטי תיל דוקרניים. אבל כעבור זמן קצר עלתה בקרון שלנו שאלת המים ואתה גם השאלה, כמה זמן תימשך הנסיעה.

אני לא יודע איך הצליחו כמה מבוגרים גם לגלות שהיעד המדויק של המסע שלנו הוא מקום ששמו "ואלדזה", וכשהייתי צמא, שהיה לי חם, ההבטחה הצפונה בשם הזה כבר הקלה עלי מיד. גם אלה שהתלוננו על הצפיפות, היו הרבה אחרים שהזכירו להם, ובצדק, שאסור להם לשכוח שהבאים אחרינו כבר יהיו שמונים איש בקרון.

גם הז'נדרם, בסופו של דבר, לא גרם לנו אי נעימות גדולה במיוחד. תכף התברר שהוא בא מתוך כוונה טובה: אנשים - רק את זה הוא רצה לבשר לנו - הגעתם לגבול ההונגרי! ובהזדמנות זו הוא רצה לפנות אלינו בבקשה, במשאלה, אפשר לומר. המשאלה שלו היתה, שאם נשאר אולי אצל מישהו מאתנו כסף או דבר ערך אחר, שנמסור לו אותם. - במקום שאתם הולכים אליו, הביע את דעתו, כבר לא יהיה לכם צורך בחפצי הערך שלכם. ואת מה שעדיין נמצא אצלנו בין כך ייקחו הגרמנים מאתנו, אז אם כבר, המשיך דרך חרך האשנב מלמעלה, למה שהם לא יגיעו לידיים הונגריות? ואחרי הפסקה קצרה, שנראתה לי חגיגית איכשהו, הוסיף עוד פתאום בטון חם יותר, קרוב וחברי כזה, מין "בואו נשכח ונסלח הכל", סוף סוף הרי גם אתם הונגרים! ואז, אחרי שנשמע קצת רחש של התלחשויות, התייעצויות, קיבל דווקא קול אחד, קול עמוק של גבר מאיזה מקום בעומק הקרון, את הנימוק הזה, בתנאי שבתמורה נקבל מהז'נדרם מים, וההוא נטה להסכים גם לזה, "למרות שזה אסור", כמו שאמר. אבל אחר כך בכל זאת הם לא הצליחו להגיע לעמק השווה, כי הקול ביקש קודם את המים, ואילו השוטר ביקש לקבל קודם את חפצי הערך, ושום צד לא היה מוכן לוותר על סדר הדברים שקבע.

בסוף הז'נדרם התרגז מאוד: יהודים מסריחים, אפילו מהדבר הכי קדוש הייתם עושים עסקים! - זו ההערה שהעיר. ובקול חנוק מרוב התמרמרות וגם מרוב סלידה עוד הפנה עלינו את המשאלה הזאת: אז שתתפגרו מצמא!

השחר בחוץ היה קר וריחני, מעל לשדות הרחבים היו ערפלים אפורים, אחר כך, פתאום, כמו תרועת חצוצרה, הגיחה מאיזה מקום מאחורינו קרן אדומה חדה, דקה, והבנתי: אני רואה את הזריחה. זה היה יפה ומרשים בסך הכל. בבית עדיין הייתי ישן בשעה כזאת. וראיתי גם איזה בניין, תחנת נידחת - או אולי היא מבשרת תחנה גדולה יותר, ממש כאן, לפני, בצד שמאל. היא היתה קטנטונת, אפורה ועדיין ריקה מאדם, עם חלונות קטנים סגורים ועם גג תלול באופן מגוחך, שכמוהו כבר ראיתי בסביבה הזאת גם אתמול. שאלו אם אני רואה גם את שם המקום. באור ראשון זיהיתי אפילו שתי מילים על המשטח שמתחת לגג, בצד הצר של הבניין, ממול לכיוון הנסיעה שלנו: "אושוויץ-בירקנאו", את זה קראתי כתוב באותיות האלה של הגרמנים, המצועצעות והמפותלות ומחוברות במקף המסולסל הכפול שלהם. אבל אני עצמי ניסיתי לשווא לחטט בידע הגיאוגרפי שלי, וגם השאר לא הראו בקיאות גדולה יותר. אחר כך התיישבתי שוב, כי מאחורי כבר ביקשו את המקום שלי, וכיוון שעוד היה מוקדם וגם רציתי לישון, מהר מאד נרדמתי שוב.

בפעם הבאה העירו אותי התנועה מסביב וההתרגשות. בחוץ כבר להטה השמש בכל תפארתה. גם הרכבת התקדמה שוב. שאלתי את החברה איפה אנחנו, והם אמרו, שעדיין באותו המקום ורק כרגע זזנו: אם כך, הפעם העיר אותי כנראה הטלטול. אבל אין ספק, הם הוסיפו, לפנינו רואים בתי חרושת ומין ישוב. כעבור רגע הודיעו אלה שעל יד האשנב, וגם אני יכולתי להבחין בזה לפי התחלפות האורות הרצים, שאנחנו מחליקים תחת איזו קשת בצורת שער. כעבור עוד רגע נעצרה הרכבת, ואז הודיעו בהתרגשות עצומה שרואים תחנה, חיילים, אנשים.

רבים כבר התחילו מיד לאסוף את החפצים שלהם ולכפתר את הבגדים, אחדים, בייחוד נשים, ניקו את עצמם מהר, התייפו, הסתרקו. מבחוץ שמעתי נקישות הולכות ומתקרבות, חבטות של דלתות, שהתערבבו בהמולת הנוסעים שנדחפים החוצה, ועכשיו כבר הייתי מוכרח להודות, אין ספק, באמת הגענו למטרה. שמחתי, כמובן. אבל הרגשתי שהשמחה הזאת שונה מזו שהייתי מרגיש, נגיד, אתמול, ועוד יותר שלשום. אחר כך הלם איזה מכשיר גם בדלת של הקרון שלנו, ואז מישהו, או יותר מתקבל על הדעת מישהם, הזיזו את הדלת הכבדה.