עדות מאושוויץ
כעת אני מגיע לסיפור, איך וכיצד שמעתי בפעם הראשונה בחיי על מחנה ההשמדה אושוויץ.

באחד הימים הגיע טרנספורט גדול של יהודים, רובם צעירים, לבושים בגדי פסים. הם נכנסו למחנה שלנו, בשורות של חמש-חמש. עמדתי למעלה על הגבעה וראיתי בתוך אחת השורות נער מהעיירה שלי. היכרתי אותו, למרות שהיה לבוש בגד-פסים.

צעקתי לעברו את שמו, ואמרתי לו: "אחיך הגדול נמצא כאן, בפלוגה אחרת בוא נלך יחד לחפש אותו". שמו של הנער היה יוסף אייזלר ושם אחיו, מיקלוש אייזלר.

כשאפשרו להם להתפזר מהשורות, הלכנו לחפש את אחיו עד שמצאנו אותו. התיישבנו על הקרקע, והוא החל לספר לנו את סיפור אושוויץ. הוא אמר לנו שאל לנו לחכות להורים שלנו שיחזרו הביתה, כי כל היהודים שנלקחו מהגטו ברכבות למחנה-המוות אושוויץ הורעלו ונשרפו שם.

הוא סיפר לנו שהיה לו שם, באושוויץ, תפקיד של עגלון, והוא העביר בעגלה שלו כל מיני חפצים בין המחנות אושוויץ ובירקנאו. כל יום, כשעבר ליד המשרפות, ראה את העשן עולה מהארובות וראה איך מעבירים את משלוחי היהודים למשרפות. כמובן שקיבלנו את הדבר קשה מאוד.

לא יכולתי להבין כיצד יכול להיות, שהייתי עד סוף חודש נובמבר 1944 בבודפשט, כשבכל יום ראשון נפגשנו עם החברים כדי לתכנן הצלה בבניין ה'יודנראט' שברחוב שיפ 12, ובמשך כל שנת 1944 לא שמענו על השמדת היהודים במשרפות אושוויץ?! איך יכלה ההנהגה היהודית לשמור על סוד ההשמדה, למרות שהוברר ללא כל צל של ספק שההנהגה היהודית ידעה על אושוויץ, וראשיה ידעו כי את האנשים, נשים וילדים לא לוקחים לעבודה, אלא להשמדה?!

יותר מוזר היה הדבר, שבבניין ה'יודנראט' חילקו אלפי גלויות, שנשלחו על ידי היהודים לבני משפחותיהם, כביכול ממקום בשם וונזה, להרגיע אותם ולהודיע שהם נמצאים במחנה עבודה. זו היתה הרמאות של הגרמנים, להשתיק ולהרדים את יהודי הונגריה!

אני מעיד על עצמי, כי לו הייתי יודע את המצב לאשורו, הייתי מצטרף לקבוצה שהבריחה את הגבול לרומניה, למרות הסכנה הגדולה שהיתה כרוכה במעשה זה. כי להישאר בהונגריה היה מסוכן אף יותר.