הציל נפשות מהשטן

מאת: מיכאל ברונשטיין מקור ראשון כד אב תשס"ב 2.8.02

---

פרשת קסטנר טעונה מאוד, וסבוכה לא פחות מכך. עיקרה: בשנת 1944 ניהל ישראל קסטנר, פעיל ציוני בבודפשט הכבושה, משא ומתן עם נאצים אנשי אס-אס הממונים על השמדת יהודי הונגריה, הוא הציע לפדות את חייהם בכופר או בעשרת אלפי משאיות. אחרי המלחמה עמדו קציני אס-אס אלה למשפט, וקסטנר נתן עדויות מחמיאות ש"הצילו" אותם. ב- 1953 פורסם בישראל מאמר חריף בו הועלו האשמות נגד קסטנר. פרקליטות המדינה הגישה תביעת דיבה, משום שקסטנר היה עובד מדינה בכיר. את מפרסם המאמר, מלכיאל גרינוולד, ייצג שמואל תמיר, עורך דין נמרץ המזוהה עם הימין. קסטנר השתייך לשמאל המתון, קרי מפא"י. השופט בנימין הלוי דחה את תביעת הדיבה ופסק שקסטנר "מכר נפשו לשטן". כעבור זמן מה נרצח קסטנר בידי שני יוצאי לח"י, אשר נטען שפעלו בשליחות המוסד. בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין וזיכה את קסנטר לאחר מותו.

ספרו של יהודה באואר 'יהודים למכירה', שהופיע לאחרונה בהוצאת יד ושם, עוסק בנסיונות לפדות יהודים מידי הנאצים, ובעיקר בפרשת קסטנר. באואר משער שהפרשה סדקה את אמונו העיוור של הציבור בממסד, ובכך התחיל להתמוטט המונופול השלטוני של מפא"י. ביטול מונופול שלטוני - כל מונופול שלטוני - הוא משמח, אולם אם אכן מה הוביל לכך היה פסיקתו של השופט נגד קסטנר, הדבר מוריד משהו משמחתי. האינטואיציה שלי, וכן כל הידע שלי, מנוגדים לפסיקת השופט. מה עוד שבשאלה המשפטית המוצקה היחידה, שאלת האשמת קסטנר במעילה כספית, זיכה השופט הלוי את קסטנר. שאר פסק הדין שייך לתחום המחקר ההיסטורי, סובייקטיבי ככל שיהיה. לא לתחום המשפט.

שופט ש'יפסוק' במחלוקת מדעית בין פיזיקאים או בדבר טעות בהוכחה מתמטית, יעורר בוודאי לעג. מדוע, אם כן, פסיקה של שופט בעניין היסטורי התקבלה בהבנה? אולי בשל המטען הרגשי שבפרשה, אולי בשל המאבק הפוליטי הסמוי שהתלווה לה, ואולי משום שהציבור שמח שמישהו מחליט בשבילו. חבל: מוטב להגיע לעובדות לבד ולגבש דעה, או לוותר על עמדה בנושא. את רוב העובדות בפרשת קסטנר הכרתי לפני שקראתי את הספר; יהודה באואר, במחקר שציפיתי לו מזמן, אישר וביסס את העובדות הללו וגם חידש דברים אחדים. בכתבה זו ראיתי לנכון להשלים את החומר במידע שהיה לי, ואף לתחקר כמה אנשים שהיו מעורבים במאבקי היהודים באותה תקופה. ועדיין, רוב הנתונים נלקחו מהספר, וכל מי שמעוניין בפרטים חייב לפנות אליו.
העם הגרמני היה בעיניו של אדולף היטלר רק כלי טכני, הכרחי ונוח, במלחמתו ב"מוסר", כלומר באלוהות. במלחמה זו הוא ראה את ייעודו ההיסטורי, וביהודים ראה מעין נציגי האלוהות בעולם. ככל שהעם הגרמני היה אנטישמי, הרעיון של השמדת הגזע היהודי כולו היה בראשית ימי שלטונו של היטלר נחלתו שלו בלבד. כשעלה היטלר לשלטון ב- 1933 הוא לא החל בהשמדת היהודים; קודם כל היה עליו לבסס את משטרו ולהכין את הגרמנים ל"משימתם ההיסטורית".

הנאצים רדפו בינתיים את היהודים, במטרה להפחידם ולגרום להם להגר, אולם התברר ששום מדינה לא רצתה לקבל אותם בכמויות הנדרשות, אם בכלל.
נערכו ועדות הומניטריות, וכולם דנו בבעיה בתקווה שיהודים ייקלטו אצל השכנים. "הבית הלאומי של היהודים" היה תחת שלטון הבריטים, ואלה, בנוסף לחששם מהרגזת המוסלמים, נרתעו מיצירת בעיות כלכליות בקליטת המהגרים העניים בארץ ישראל. את הבעיה הזו יכלו לפתור יהודי גרמניה שהיה להם הון עתק, אולם אסור היה להוציאו מגבולות הרייך. כאשר התברר למשטר הנאצי שחוקי הוצאת הכספים מונעים את הגירת היהודים מגרמניה, נערכו בהם שינויים מיוחדים והיהודים הורשו להוציא חלק ניכר מהונם ואפילו להמירו בלירות שטרלינג שהיו חסרות לגרמניה. ההסכם בעניין זה ידוע כ"הסכם ההעברה", וייתכן שחיים ארלוזורוב, שטרח מטעם התנועה הציונית על השגתו, שילם עליו בחייו.

הלוחמנות הערבית בארץ ישראל, שהגיעה בשנות השלושים לשיאה ב'מרד הגדול', גרמה אפוא להישארותם של יהודים רבים באירופה ולהגדלת היקף השואה.
באופן אירוני משהו, גם תגובתם החריפה של הבריטים לאלימות הערבית תרמה לכך. הבריטים גירשו מהארץ את המנהיגות הערבית הלוחמנית. חאג' אמין אל חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים וקרוב משפחה של יאסר ערפאת, ברח דרך עיראק ואיטליה והגיע לגרמניה. יחסיו עם היטלר היו מסובכים במקצת: חאג' אמין היה "שמי" (ערבי) ואילו היטלר היה אנטישמי, כידוע, אך לחאג' אמין היו "סממנים אריים" - שיער אדמדם ועיניים כחולות. זה סיפק את הפיהרר, אשר בנוסף לכך חייב את האסלאם, בראותו בו "דת של גברים" המתאימה לרוח הגרמנית המקורית. חאג' אמין היה בין המנועים החשובים של השואה, ובעיקר דאג שהפליטים היהודים לא יגיעו לפלשתין שלו. באואר מביא בספר מסמך מהמם בו אוסר מפקד האס-אס היינריך הימלר על שחרורם של כ- 3,500 ילדים בעלי אישורי עלייה, בנימוק הבא: "איננו יכולים לעולל דבר כזה לעם אציל ועז כערביי פלשתינה". הביטויים הללו אינם רגילים לגרמנים, אך כמעט סטנדרטיים לחאג' אמין, ובזמננו - לערפאת.

אולם פרשה זו שייכת לשנת 1942, ואילו עד סתיו 1941 המשיכו יהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה להגר ואף להגיע לארץ ישראל, בעיקר דרך רומניה. אדולף אייכמן, בתוקף תפקידו, אפילו האיץ בהם וסייע להגירתם. באותו זמן הגרמנים כבר כבשו שטחים נרחבים בברית המועצות והשמידו שם קהילות יהודיות בזו אחר זו. ההחלטה לבנות מחנות השמדה התקבלה כבר לפני כן, כאשר היטלר האמין שינצח את ברית המועצות במכה אחת. ככלל, הרג היהודים עמד ביחס ישיר ליכולתו הצבאית של היטלר. הנה צירוף תאריכים מדהים: מחנה ההשמדה הראשון, חלמנו, התחיל לפעול ב- 8 בדצמבר 1941, הוא יום ההתקפה היפנית על פרל הרבור.
בשטחי הכיבוש הגרמני בפולין ובברית המועצות לא היה מרחב תמרון ליהודים שאפשר משא ומתן כלשהו. גם הגרמנים לא נטו להיכנס למשחק, מפני שהיו אז בשיא כוחם. האירועים העיקריים המתוארים בספר, קרי המגעים להצלת יהודים תמורת כסף או סחורות, התחדשו כאשר גרמניה כבר עברה את שיאה והגיעה למדרון, אם כי רק מעטים הבחינו בכך. הדרמה התחילה בסלובקיה באביב - קיץ 1942. סלובקיה היתה באופן כללי גרורתה של גרמניה, אך בכל זאת היה לה ממשל עצמי עם אינטרסים ושיקולים משלו. כך נוצר סיכוי ל"משחק".

בסלובקיה שלטה מפלגה קתולית אדוקה, ולכך היתה משמעות. סלובקיה רצתה להיפטר מהיהודים שבתחומה, והגרמנים סיפקו את ההזדמנות: ב- 1942 כבר הורגש בגרמניה מחסור בכוח עבודה, והגרמנים דרשו להביאו מסלובקיה. הסלובקים נידבו את יהודי ארצם. באביב 1942 נשלחו הפועלים הראשונים לגרמניה - והועברו היישר למחנות ההשמדה. שלטונות סלובקיה הבינו די מהר שהיהודים נשלחים ל"חור שחור", והוותיקן סיפק דיווחים מדויקים בהרבה. שליח האפיפיור, מגלה באואר, אף נזף בממשלה על ההתנהגות ה"לא נוצרית".

בקיץ 1942 האטו הסלובקים את קצב המשלוחים, וב"הפסקה" הזאת התחילה התפתחות חדשה. היינריך הימלר, מפקד האס-אס, היה בין הפיקחים שראו את הנולד והחל לחפש ערוצי הידברות עם האנגלים והאמריקנים. הוא האמין כי המסלול ללבם עובר דרך הצלת היהודים מההשמדה. שיחק כאן, כנראה, סנוור תעמולתי: במשך שנים טענו הנאצים שיהודים שולטים בעולם, ונראה שהימלר האמין בכך. במקביל גיבשו כמה יהודים בסלובקיה רעיון לשחד את הגרמנים. המגעים נקבעו בעזרת פקידים סלובקים. הסכומים, 20 אלף דולר, לא היו גדולים במיוחד, ונראו כשוחד אישי, אך קציני האס-אס דיווחו מיד להימלר וקיבלו את אישורו. מסתבר שהיהודים לא ידעו על תוכניות השלום של הימלר. מבחינתם הקשר עם אנשיו היה "משחק" פשטני של שוחד, אך הם חלמו לפתח את תוכנית השוחד לממדים גדולים יותר, שיפסיקו את השואה באירופה כולה. בסופו של דבר, תוכנית השוחד לא עזרה ליהודי סלובקיה, אך הזרע נזרע ופירותיו הבשילו בהונגריה ב-1944.

כסלובקיה, ואף הרבה יותר ממנה, גם הונגריה שמרה על מידה של עצמאות. שליטה היה מיקלוש הורטי, בעבר אדמירל של הצי האוסטרי, השמועה הנפוצה גרסה שאשתו היתה יהודייה, או לפחות ממוצא יהודי.
הורטי מלכתחילה לא היה להוט להילחם לצד גרמניה, וכבר ב- 1943 התחייבה הונגריה לעבור בהזדמנות הראשונה לצד בעלות הברית.
הטייסים האנגלים, למשל, קיבלו הנחיה כי אם יופלו מעל אוסטריה או דרום גרמניה, עליהם להשתדל להגיע להונגריה ולהסגיר את עצמם שם - כי ההונגרים לא העבירו אותם לגרמניה. באשר ליהודים, מצבם היה קשה אובייקטיבית, אך טוב יחסית. יותר מ- 600 אלף יהודי הונגריה המשכו להתגורר בבתיהם ואפילו איכשהו להתפרנס. הם לא גויסו לצבא, אשר נשלח לרוסיה ושם אבד רובו ככולו, אך הורכבו מהם "גדודי עבודה", בסך הכל כ- 40 אלף גברים בגיל השירות הצבאי - קרוב לאחוזי הגיוס בכל המדינות הלוחמות, גדודים אלה נשלחו לרוסיה, ובשנים 1944-1943 חזרו משם כ- 5,000 איש. האחרים מתו, נרצחו בידי גרמנים וגם בידי הונגרים, או ברחו לעיירות. מכל מקום, יהודים לא נשלחו למחנות ההשמדה - בינתיים.
כבר אמרנו שהורטי רצה להשתחרר מחיבוק הדוב של היטלר, אך הוא לא ידע לשחק בחוכמה.
ובאביב 1944 כבשו הגרמנים למעשה את הונגריה, אם כי בינתיים השאירו את הורטי בתפקיד. הורטי המשיך להגן על יהודי בודפשט, בירתו, כ- 200 אלף במספר. כל היתר הופקרו לגורלם, ושליחי אס-אס, כולל אייכמן עצמו, באו לארגן את המשלוחים.
במסגרת זו הגיעו גם קציני אס-אס שהיו קשורים ל"רעיון השוחד" בסלובקיה, והעניין צץ מחדש. מצד היהודים פעל מין ועד הצלה, וישראל קסטנר, בעל אישיות חזקה, היה בין המובילים בו. בל נשכח שלעצם המגעים אם האס-אס היו נחוצים אומץ לב בלתי רגיל - וכסף. המימון בא מיהודי עשיר אחד, גם אחרים תרמו את כספם ואת רכושם - יהא זכרם ברוך.

בהדרגה הבינו היהודים שלא מדובר בשוחד פרטי, אלא שהם מעורבים במשחק גדול. נשאלת השאלה איך העז הימלר לנהל את המדיניות הפרטית המנוגדת לרצונו של הפיהרר. התשובה נעוצה באופיו המיוחד של המשטר הנאצי: שילוב של ציות עיוור, משמעת ברזל וכאוס מנהלי. היטלר לא אהב לתת הוראות בכתב; הוא הסתפק באמירות בעל פה, לפעמים סותרות. את האמירות הללו אפשר היה להפוך, באופן מניפולטיבי, ל"פקודת הפיהרר" ולפעול לפי הפירוש הרחב ביותר שלה, עד שתגיע הוראה מפורשת מנוגדת. נראה שהימלר הפך את מדיניות ההגליה וגביית הכסף עבורה, שהיתה נהוגה בשנות השלושים, ל"פקודת הפיהרר" התקפה גם עתה.

בשלב זה מרכז הפעילות נקבע באיסטנבול. המשא ומתן עם היהודים שימש ככיסוי למגעים עם שירותי המודיעין של ארצות הברית ובריטניה. בחסות האס-דה, מחלקה עצמאית למחצה באס-אס בראשותו של הימלר, נשלחו לאיסטנבול נציגים של יהודי בודפשט.
כפיתיון נזרק הרעיון של קבלת 10 אלפים משאיות תמורת חייהם של יהודי הונגריה.
השליחות כשלה בסופו של דבר. השליחים היהודים שוחחו עם סוכני מודיעין אמריקנים ובריטים, ואלו היו במצב לא פשוט. עוד בשנת 1943 פלט הנשיא האמריקני רוזוולט את הרעיון לדרוש מגרמניה "כניעה ללא תנאי", גם במקרה שהיטלר יודח. במקביל הוחלט שלא להתעסק בשום פעילות הומניטרית, חוץ מפעילות לטובת שבויי המלחמה, ובוודאי לא לשלם דמי כופר לנאצים. הצלת היהודים בוא תבוא רק מתוך הניצחון הסופי - ורק אליו יש לכוון.

בינתיים הבריטים חששו שהרוסים ילמדו על המגעים עם הימלר ממקורות הביון שלהם, וכדי להרגיעם גילו להם את דבר המגעים וביקשו את חוות דעתם. כצפוי, הסובייטים השיבו בווטו מוחלט. לסטלין לא היה אכפת גורל היהודים, כשם שלא התרגש ממות חייליו שלו. בשלב זה של המלחמה הניצחון הסופי כבר היה מונח בכיסו, אך הוא חשש שניצחון מהיר מדי - משל אם היטלר יודח והממשלה החדשה בגרמניה תציע סיום מיידי למלחמה - ישמוט מידיו את השליטה במזרח אירופה. ייתכן שעצם הרעיון של "כניעה ללא תנאי" צץ במוחו של רוזוולט בעזרתם הנדיבה של סוכני ההשפעה הסובייטיים, שקיומם בפמלייתו הקרובה של הנשיא הוא עובדה מוכחת.

גם מנהיגי הסוכנות היהודית היו בתמונת המגעים באיסטנבול, וגם הם לא הצליחו לגבור על ההתנגדות הבריטית. בנקודה זו יהודה באואר מנתץ בספרו את המיתוס שבישלו ההיסטוריונים החדשים בישראל, לפיו דאג בן גוריון רק לעניין הציוני הצר והפקיר את יהודי אירופה.
ה'גילוי' המהפכני הזה נשען בעיקר על הד של אותה אגדה של 'השליטה היהודית', שכאמור השפיעה על הימלר: אם הדמוקרטיות לא פעלו להצלת יהודי אירופה משמע שהציונים לא רצו בכך. נתוניו של באואר מפריכים את המסקנה המניפולטיבית הזאת, ומוכיחים שליהודים - ציונים ואנטי-ציונים גם יחד לא היתה השפעה בדברים ממשיים.
בשליחות באיסטנבול הרוויחו היהודים רק דבר אחד: זמן. הזמן הזה לא הושיע את היהודים בערי השדה ההונגריות, אשר נשלחו לאושוויץ, אך הועיל ליהודי בודפשט. הרוסים כבר פרצו את החזית בדרום, רומניה עברה לצידם והכוח המשותף התקרב לגבולות הונגריה מדרום. בצד השני של היבשת שוחררה צרפת והחזית התקרבה לגבולות הרייך. תבוסתה הוודאית של גרמניה היתה ענין של זמן. היטלר קיווה עדיין שברגע האחרון יתהפך הגלגל, כפי שקרה לפרידריך הגדול 200 שנה קודם לכן, אך החכמים בצמרת הרייך כבר התחילו לדאוג לעתיד ריאלי יותר.

זה כנראה הרקע לשלב הסופי של הדרמה, בו קיימו קסטנר ואחרים משחק מניפולטיבי, מה שנקרא "הבלוף". האמת - כשלון המו"מים היתה ידועה להימלר ולקצינים שהפכו לשליחיו, אך עכשיו הם כבר היו מעונינים להאמין ל"בלוף" היהודי כי פתרון אחר לא היה להם .

הטבעת הרוסית התחילה לסגור על בודפשט, הורטי הכריז פומבית שהונגריה יוצאת מהמלחמה - והגרמנים החליפוהו מיד בשליט נאמן בשם פרנץ סלשי. כנופיותיו של סלשי, 'גדודי צלב החיצים', פתחו ברצח היהודים לאור היום, וכ- 40 אלף מיהודי בודפשט נהרגו.
מה הניע את הכנופיות? איך קרה שלא חששו מנקמה? באואר אינו עונה על כך. מרואייני, ניצולי השואה מבודפשט, יספרו שהם היו בריונים ואנשטימים שנהנו מהרצח והאמינו ב"נשק הפלא" שהבטיח הפיהרר. כמה מהם אכן הוצאו להורג מאוחר יותר, אך אחרים התקבלו לשורות המפלגה הקומוניסטית.

באופן מוזר וטרגי הצטלבה דרכו של קסטנר עם פרשת הצנחנים היהודים. שלושה צנחנים מארץ ישראל הוצנחו אצל הפרטיזנים היוגוסלבים של טיטו בדרכם להונגריה. הידועה מכולם היתה חנה סנש: היא נתפסה בגבול ואין לה שום קשר לפרשה. שני הבחורים האחרים נתפסו אף הם, אך הצליחו להימלט והגיעו לבודפשט - לדירתו של קסטנר.

לשם מה נשלחו הצנחנים? רשמית, משימתם היתה איסוף מודיעין על התעשייה של הונגריה וארגון התקוממות מזוינת נגד הגרמנים, אם יתאפשר. אולם באותה עת בעלות הברית סברו שהמלחמה תיגמר בעוד חצי שנה והונגריה בוודאי תיכבש לפני כן, כך שלמודיעין התעשייתי לא היה ערך רב. החלק השני של המשימה, ארגון המרד המזוין, הוא רעיון שנידון כבר קודם לכן בין יהודי הונגריה ונדחה, מתוך שיקול שהסיכוי היחיד להינצל טמון בשמירה על המצב "המעורפל" בבודפשט. מרד לשם "חמש שורות בהיסטוריה" היה הגיוני בגטו ורשה, אך אבסורדי בנסיבות הנתונות, כאשר היה עדיין זיק של תקווה. לי נראה, לכן, ששליחות הצנחנים היתה מעשה סמלי בעיקרו. ייתכן שהסוכנות היהודית סברה ש"מוכרחים לעשות משהו", לא חשוב מה, וייתכן שהרעיון היה להוכיח לבריטים כי יהודים מביאים תועלת למאמץ המלחמתי ובכך לפרוץ את חומות האטימות.

כך או כך, מבחינתו של קסטנר הצנחנים רק סיכנו את המפעל הדמיוני שהוא וחבירו בנו. אם יתגלה שהם מסתירים את הצנחנים - וזה בוודאי יתגלה - המגעים יופסקו ואיתם תמות התקווה היחידה. לפי באואר, קסטנר שכנע את הצנחנים להסגיר את עצמם להונגרים.
אני מניח שהוא אמר להם משהו בנוסח: "נכון שאתם מוכנים להקריב את עצמכם למען היהודים? - זה מה שנדרש מכם עכשיו". ייתכן שהדברים התגלגלו אחרת. מכל מקום, הצנחנים הסגירו את עצמם ועונו. אחד נעלם במחנה ריכוז, השני הצליח לקפוץ מהרכבת וניצל.
בינתיים סיכם קסטנר עם קציני אס-אס על "רכבת ההצלה", שתוביל יהודים מהונגריה לשוויץ. תחילה דובר ב- 700 נוסעים. המספר הסופי התקרב ל- 1,700.
הרכבת הגיעה למחנה מעבר שאורגן בפקודתו של הימלר בתוך מחנה הריכוז ברגן בלזן. בסופו של דבר כולם הגיעו לשוויץ. על כל נוסע שולם כופר, והמחיר היה גבוה. היו יהודים שהאמינו לקסטנר אך לא היה להם כסף לשלם. אחרים פחדו כי הרכבת עלולה להיות מלכודת מוות. באואר מביא עדות של יהודייה אחת שהשתכנעה כי קסטנר העלה לרכבת את קרובי משפחתו. אחיו וחמיו אכן היו שם, אך מעבר לכך ההרכב האנושי סוכם בין התנועות והזרמים היהודיים: היו שם חרדים וחילונים, מתבוללים וציונים. פעיל 'בני עקיבא' סיפר לי שהוא ותנועתו האמינו יותר ל"מסמכי החסות" שהנפיקו נציגים זרים, אלא שהוא 'נשרף' וכדי להימלט מהמשטרה נכנס לרכבת.

גם הרבי מסאטמר האנטי-ציוני ניצל ברכבת הזאת, אך לא נראה שהחזיק על כך טובה לקסטנר הציוני. בהיותם בברגן בלזן, ועד הרבנים האורתודוקסים של ארה"ב הציע לאס- אס שוחד משלו; הרבנים אמרו שהם מעוניינים בסאטמר בלבד. העובדה הזו נותנת לנו משהו מאווירת התקופה, ומאפשרת להבין עד כמה שונה היתה הרכבת של קסטנר.

המלחמה התגלגלה לקראת סופה. כנופיות המשיכו לרצוח, סכנת המוות לא נעלמה, אך שחקנים חדשים נכנסו לזירה - שוודים, שוויצרים, פורטוגלים, איטלקי אחד שהתחזה לקונסול של ספרד, הצלב האדום ונציג האפיפיור התגייסו להצלת יהודי בודפשט בעיקר על ידי הנפקת "מסמכי חסות", פעילי תנועות הנוער הציוניות הוסיפו על אלה זיופים משלהם. באואר מדגיש את שיתוף הפעולה בין התנועות הללו, מ'השומר הצעיר', ועד ל'בני עקיבא'. רבים ניצלו בזכות הפעילות הזו. אולי עשרות אלפים.

אי אפשר, ולדעתי אף אין צורך, לשאול מי הציל את מי באופן קונקרטי, מי עשה פחות ומי היה יכול לעשות יותר. הדעת נותנת שלמפעלם של קסטנר וחבריו היה חלק חשוב בהצלה, אולי חלק מכריע, כי הם "הניעו את הגלגל".
הדברים הגיעו לידי כך שקציני האס-אס המעורבים התחילו להציל יהודים מעבר ל"מינימום הנדרש". אחד מהם - קורט בכר שמו - נסע בפקודת הימלר ברחבי גרמניה המצטמקת מיום ליום, השגיח על העברת היהודים לידי הצלב האדום ומנע את הרצח של הרגע האחרון. ישראל קסטנר התלוה אליו, אולי כמעין תעודת ביטוח לבכר אם ייתפס בידי בעלות הברית. המחזה ההזוי לא היה לרצונו של הפיהרר, אך בחודשים האחרונים של המלחמה לא כל פקודותו התמלאו, והוא ידע על כך והשלים. ושוב למדתי מבאואר פרט שלא ידעתי: הימלר נתן פקודה מפורשת להעביר לבעלות הברית את מחנות הריכוז "באופן מסודר". זה הסביר לי כמה נקודות שהיו בשבילי חידה לפני כן.
עתה אנו יכולים לגבש דעה בעניין "סעיפי האישום" נגד קסטנר. הטענה בדבר "הסתרת מידע" מיהודי הונגריה היא כעין מאמר כישוף שמקורו בבורות. ליהודי הונגריה היה המידע הנדרש, אך הוא לא היה יכול לעזור להם להינצל. במצב כזה רק טבעי שהם דחו את האמת הנוראה. יש די עדויות על כך - גם בספר וגם מעבר לו. הטרגדיה האמיתית של עם ישראל היתה בכך שהיהודים התעוררו מאוחר מדי, כאשר הפורענות כבר החלה ורובם נידונו למיתה. רק מעטים בין המעטים, דוגמת ז'בוטינסקי או אורי צבי גרינברג, קיבלו מעין נבואה וצפו את השואה. רוב היהודים קיוו שהמלחמה לא תפרוץ בעולם המתפתח לקראת הקדמה, או סברו שמוטב להסתגר מהקדמה הזו בתוך הגטו הפיזי והרוחני. אלה ואלה טעו. יהודי אחד, מהפכן, רוצח וחכם, לב טרוצקי שמו, אמר על כך: "אפשר שאין לך ענין במלחמה. אך למלחמה יש ענין בך". אי לכך, את הסעיף של הסתרת המידע יש לדחות בכל מקרה.

הזעיף הרציני הוא סעיף מתן עדות מצילה לקציני אס-אס, בעיקר לקורט בכר. באואר רומז כי לבכר היה עבר מפוקפק ביותר - מן הסתם היה רוצח - אולם אין הוא מביא שום הוכחה, וחלק מטענותיו, כגון "לא היו פרטיזנים בביצות בלורוסיה", מופרכות, אך לא זה העיקר, פורמלית, על קסטנר היה להעיד רק על התקופה בה הכיר את בכר, ולא על עברו. אך גם זה לא העיקר: למרבה הפלא, גם לשוויצרים ולשוודים אשר הצילו את יהודי בודפשט ב- 1944 היה עבר מפוקפק - הם תמכו בנאצים בשלבים הקודמים - ובכל זאת אנו מתייחסים אליהם באופן שונה. האם השם 'אס-אס' משפיע עלינו באופן אוטומטי? - יש להיזהר מכך.

אני מניח שהיה כעין הסכם, אולי בשתיקה: קציני אס-אס מצילים את היהודים עכשיו, קסטנר מציל את הקצינים אחר כך. קסטנר, אם כך, מילא את חלקו.
ב- 1944, אגב, שחרר בכר את קסטנר ממאסר, והצילו מהעינויים שהיו צפויים לו. ראוי לציין שעדויות דומות נתנו גם יהודים אחרים המעורבים בפרשה. הם ידעו שקציני אס אס גנבו כספים וסחטו את היהודים הניצולים אך הכסף חשוב פחות מהצלת החיים. במציאות הטרופה של בודפשט 1944, קצינים אלה, לא בעלות הברית ואף לא הסוכנות היהודית, הצילו את החיים. קשה לי להעלות מילים אלו על הכתב - אך אני מחייב את עדותם של קסטנר ושל אחרים.

ההכרעה הערכית שליוותה את פסק הדין - "הוא מכר את נפשו לשטן" - נראית נלעגת אחרי ההסכמים עם השטן מעזה ורמאללה. דעתי כמובן אישית, וכנראה לא פופולרית. צאת ספרו של באואר הוא מאורע משמח, ויש לקוות שהמחקר יימשך ויתפרס עוד ועוד. אנו זקוקים לראייה מדויקת ומקיפה של ההיסטוריה; בלעדיה לא נזכה למנהיגות מפוכחת ונמשיך להתפלש בבוץ של מיתוסים ואמירות נבובות.