אחרי שחמשת השופטים כילו לקרוא את החלטותיהם, שזיכו את גרינוולד בסעיף של הצלת פושע המלחמה בכר על ידי קסטנר, והרשיעו אותו, ברוב של 3 נגד 2, על שהאשים את קסטנר כמשתף פעולה, ניתן לשני הצדדים לטעון באשר לעונש.
תמיר לא ביקש רחמים על שולחו הישיש, ולא אמר מילה באשר לחומרת העונש. כך סיכם את המשפט:

בית המשפט הזה הוכיח, בפסק דינו הבלתי אחיד, כי המחלוקת נטושה לא רק על העובדות, אלא נטושה היא, ונטושה חריפות, גם, ואולי בעיקר, על ההערכה ההיסטורית. אין מנוס מכך. כב' ממלא מקום הנשיא, השופט חשין, אימץ לו את דברי קסטנר באמרו שכל יהודי הונגריה היו "ענף שהוביש על העץ" אף בטרם עלה עליו הכורת. הוא עוד הוסיף ואמר: "היתעורר המת?"

לעומתו ראה כב' השופט זילברג ביהודי הונגריה, וודאי במאות אלפים בהם, אברים חיים של האומה. יהודים טובים, בעלי תחושה לאומית, העשויים ביאושם - לא פחות ממורדי הגטאות - לעמוד על נפשם, להתקומם ולמרוד. הוא קבע כי היו אלה המונים חדורי כוחות חיים אשר הוטעו, רומו והופקרו על ידי מנהיגיהם.

בין פסק לגזר, שעה שתדונו את גרינוולד, תדונו אותו על כן לא על מעשים שעשה אלא על היותו אחד מאלה שהערכתם ההיסטורית על חיוניות העם היהודי אינה הערכת רובכם, אלא ההערכה העמוקה שכב' השופט זילברג נתן לה ביטוי. תדונו אותו, בין היתר, על אשר סירב לראות בעמו פגר מת, אך ורק כדי לזכות את קסטנר.

והמחלוקת, כבוד בית המשפט, היא גם מחלוקת שבהשקפת חיים. השופט חשין, בגלוי לב מופתי, והשופט אגרנט, באותה עקביות בלתי נמנעת, קבעו מפורשות שיש מסיבות בהן רשאי מנהיג - ואף חייב - להסתיר ולכחד מתודעת המוני העם את עובדות האמת על הרצח האורב להם. כב' השופט זילברג, לעומתם, ראה במעשה זה עצמו שיתוף פעולה עם מלאך המוות.

כב' בית המשפט, במשפט פלילי דעת הרוב מכרעת. אך בהערכה היסטורית ובהשקפת חיים אין דעת הרוב מכרעת, וברוב המקרים דעת המיעוט היא שהניעה דברי ימי אנוש.

מאברהם, אשר ניתץ את הפסילים, ממשה, אשר נתן ערכי מוסר לעמנו ולעולם כולו, עד מורדי גטו וורשה ועד המורדים במשעבד הזר פה במולדת - דעת המיעוט היא שצדקה, היא שהכריעה, היא שניצחה, וידה היתה על העליונה.

בלב שקט וברוח נכונה יקבל מרשי כל עונש אשר יושת עליו היום בשל היותו נושא דעת המיעוט הזאת, בשל היותו מייצגה במשפט זה, ואף בשל גלותו את הדבר האמת.

כי את גזר הדין הסופי - על כולנו - תחרוץ האומה, בדורנו זה ובדורות הבאים.