כך החל הדבר מדי יום ביומו: עם שחר יצאנו לדרך והמשכנו ללא חניה עד שמצאנו הזדמנות להשקות את הסוסים. עובדי הפרך היהודים היו מבקשים בעיניהם את קו-האופק מרחוק בחפשם אחרי קילון של באר-מים. פירוש הדבר היה - מנוחה של כמחצית השעה, על פי רוב בין השעות תשע ואחת-עשרה. לאחר מכן היו מפקידים רוחם בידי הגורל - בידי כוח הסוסים ושרירות רצונם.

אולם מצב "מאושר" זה לא נמשך זמן רב. עייפות הסוסים הפכה מברכה לקללה. בין קרולבץ וגלוחוב, בדרך העולה אל קורסק, נתקע לפתע המצעד. אחד הסוסים התמוטט ונפל. המאמצים להחיותו היו לשווא. הסוס פלבל בעיניו כלפי השמים ותוך גניחות הוציא נשמתו באמצע הדרך.

נשמע פסק הדין: מהיום והלאה ימשכו היהודים בעגלות במקום הסוסים הנופלים.

לפקודתו של באלינט מאדיאר רתמו את עובדי הפרך היהודים מהונגריה אל יצולי העגלות. ואולם הסוסים הוסיפו להתמוטט בזה אחר בזה בשל הקצב הקטלני של המסע. תוך זמן קצר נמצאו ברתמות יותר אנשים מושכי עגלות מאשר סוסים.