המקום: אושוויץ. הזמן: סוף חודש מאי, לערך שנת 1944. העד הרושם: איש הזונדר-קומנדו באושוויץ שנספה שם. העדות: דברי הרבנית מסטרופקוב, שזה לשונם בתרגומנו מיידיש.

בסוף מאי, לערך, בשנת 1944 היה משלוח מקאשוי. בקרב היהודים השונים היתה הרבנית הזקנה מסטרופקוב, יהודיה בת 85. היא מצהירה: הנה רואה אני סופם של יהודי הונגריה. הממשלה אפשרה לחלקים גדולים מהקהילות היהודיות להימלט. העולם שאלו בעצת האדמו"רים, והם הרגיעו תמיד. הרבי מבלז אמר שהונגריה תצא בחרדה בלבד. והנה הגיעה השעה המרה, שלא היתה עוד בידי היהודים כדי להושיע את עצמם. אכן מן השמים הסתירו מהם, אבל הם עצמם ברחו ברגע האחרון לארץ ישראל, את נפשם הצילו ואת העם עזבו כצאן לטבח. ריבונו של עולם! ברגעי חיי האחרונים אני מתחננת לפניך, מחל להם על חילול השם הגדול.

תעודה זו, שהיא אחת משלוש התעודות החשובות שנתפרסמו בדפוס המעידות בין השאר על ויכוח נוקב בקהל החרדים בהונגריה בעניין לקח הגזירות, נרשמה במחברת שהוטמנה (כנראה בנובמבר 1944) בשטח הכבשנים באושוויץ, נתגלתה בשנת 1952 ונדפסה לראשונה בשינויים מגמתיים בשנת 1954. ביום 25 בנובמבר 1944 ציווה בעל המחברת לאסוף בבוא העת את רשימותיו השונות החתומות בראשי התיבות: א.י.ר.א., שהטמין בקופסאות ובצנצנות בשטח הכבשנים, ולפרסמן בכותרת "באימת הרציחה" ("אין גרויל פון אומקום"). מחברן של רשימות אלו הוא, לפי השערתו של ברל מארק, הדיין ממאקוב-מאזובייצק (פולין), שהשתייך לקבוצת המחתרת בזונדר-קומנדו, ולפי מסקנתה של אסתר מארק שמו לייב לאנגפוס (א.י.ר.א.=אריה יהודה רגל ארוכה).
על רקע סיפורי זוועה ורצח מכאן ועלילות גבורה מכאן מתבלט בייחודו ובמהימנותו המעשה ברבנית מסטרופקוב, שאין בו לא מאלה ולא מאלה. לשונה של עדות זו - כרוניקאלית יבשה, פרטיה מדויקים, כגון גילה של הדוברת ומקום מוצאו של המשלוח, הגם שהעד לא זכר את היום שבו נאמרו הדברים, וכנראה שנרשמו זמן מה לאחר אמירתם. דבריה של הרבנית מרעידים את הלב בפשטות הבעתם ובארשת רכותם הסלחנית לפני מותה. אין ספק, כי מדובר במרת חיה האלברשטאם, אלמנתו של ר' אברהם שלום האלברשטאם, האדמו"ר מסטרופקוב, בעל "דברי שלום", שבשנותיו האחרונות קבע את דירתו בקאשוי (קושיצה), שסופחה להונגריה בשנת 1938. הוא נולד בשנת 1854 ואחרי פטירתו (בשנת 1940) בגיל 86 הוסיפה אלמנתו לנהל את ביתו בקאשוי, ששימש בין השאר אכסניה לפליטי החרב עד היום המר שבו הוגלתה עם בנה הצעיר יוסף יום טוב. ברור אפוא כי דבריה של הרבנית מסטרופקוב, שידעה היטב את אורחם ורבעם של אדמו"רי הונגריה, משלימים את דברינו על הבטחתו של הרבי מבלז שפרסמנו בשנת 1981, והצהרתה באושוויץ בסוף חודש מאי 1944 היא מעין אפילוג טראגי להבטחה זו שניתנה בדרשתו של ר' מרדכי רוקח, אחיו של הרבי מבלז, ר' אהרן. דרשה זו נאמרה "בטרקלין המפואר של קהלה קדושה בודפשט" ביום 16 בינואר 1944, יום אחד קודם צאתו עם אחיו לארץ ישראל, במעמד "אלפי ישראל עם רבנים גדולי התורה אלופי ישראל ונכבדי העיר והמדינה".

הבטחת ר' מרדכי בשם הרבי מבלז היתה תגובה מפורשת ל"דיבבת רבים" בקהל החרדים בהונגריה, כי "סכנה מרחפת על מדינה זו", שהרי "הצדיק הדור שליט"א", האדמו"ר מבלז, "רואה את הנולד, ע"כ הוא הולך ונסוע לא"י, למקום שלוה ומנוחה, ואותנו ח"ו עוזב לאנחה... מה יהיה באחריתנו... ע"כ מוטל עלי החוב להודיע לכם... קושט דברי אמת", שאין הרבי נס מפני הכורת אלא עולה לארץ ישראל כדי "לעורר רחמים על הכלל כולו". ובנוגע לגורלם של יהודי הונגריה בעתיד, הצדיק "רואה" שיקויים בהם הכתוב (בראשית מט, טו) "'וירא מנוחה כי טוב'... שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, 'כי טוב', שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחב"י [=אחינו בני ישראל] בני מדינה זו".
אכן דרשתו של ר' מרדכי רוקח, שהיא תוכנה העיקרי של החוברת "הדרך" שנדפסה כשלושה שבועות אחרי השמעתה (בודפשט 7 בפברואר 1944), חזרה ונדפסה שנית בחלוף כחודש ימים בלבד, היינו כעשרה ימים קודם ש"הפתרון הסופי" נתרגש על יהודי הונגריה, משום ש"הראשונים ספו תמו בימים מועטים ומכל פינות שואלים ומבקשים את זו הדרך" (בהקדמה שם). ולא זו בלבד אלא שדרשה זו נדפסה גם בקיצורים בשם המבשר ואומר "מצמיח ישועה":

כי כשמו כן הוא, שכל נאום הפרידה היה הכל בדרך זה, מלא הבטחות על העתיד לבוא והתחזקות על ההווה... ואנחנו מאמינים בני מאמינים בטוחים שהבטחות צדיק גדול הדור יקוים לנו, ובוודאי גילו לו מן השמים שעת קץ לכל צרותינו באה.

ברי לנו אפוא, כי קובלנתה של הרבנית מסטרופקוב והבטחתו של הרבי מבלז מכוונות - כשם שמכוונת טענתה נגד אדמו"רי הונגריה שהרגיעו את חסידיהם, אך בשעת מבחן נורא עזבום לנפשם, שהרי לא רק הרבי מבלז יצא לארץ ישראל אלא גם אדמו"רים אחרים עשו כן. אמת, כיום אנו יודעים בבירור, כי טענתה, בפתח כבשני אושוויץ, מופרזת, שהרי רבים מאדמו"רי הונגריה ניספו בגזירות "הפתרון הסופי".

ברם תרעומת דומה בשאלת תגובתם ועמידתם של אדמו"רי הונגריה הושמעה בפי ר' יששכר טייכטהאל כשישה חודשים קודם הפלישה הנאצית לשם והועלתה על הכתב בספרו "אם הבנים שמחה". מחברו של ספר זה - אחד הרבנים החשובים בסלובקיה ובהונגריה היה בימי מלחמת העולם הראשונה מבאי ביתו של האדמו"ר מבלז, ר' יששכר דב רוקח, אבי ר' אהרן ור' מרדכי, ונמנה עם מתנגדיה החסידיים המושבעים של הציונות. אחרי שברח מאימת הגזירות בסלובקיה בשנת 1942, חקר ודרש בפשרן, "והאיר ה' עיני שטעות היתה בידי... וב"ה אני איני חת משום אדם לומר בפומבי דברים אמת שבלבי". את לקחו החדש הפיץ אפוא בקהל החרדים בעיר הבירה, בודפשט, ובערי השדה בדרשותיו שהשמיע בבתי כנסת במשך שנה ומעלה ובספרו האמור שנדפס מינואר עד סוף דצמבר 1943, סמוך לסיום כתיבתו.
אולם בצד לקחו הציוני-הדתי, שקצת מפרטיו נגולל להלן, טען בעל "אם הבנים שמחה", כי מאמציהם של רועי העדות החסידיות להימלט לארץ ישראל זורעים מבוכה וייאוש בקרב המוני חסידיהם. הוא לא היסס לרמוז לצדיקי הונגריה את מעשה אלימלך (רות א, א-ג), שלפי חז"ל היה "מגדולי המדינה ומפרנסי הדור", שנטש את מדינתו ובני דורו בשנת רעב וברח למואב וסופו שנענש קשה, כדבריו "אור ליום ד' וישב דעשי"ת [=דעשרת ימי תשובה] שנת אשדת פה עיר הבירה בודפסט", היינו אוקטובר 1943:

מרחפת עלינו אימה ופחד, כאשר אנו רואים כעת בשעה שאני כותב טורים הללו שכל האדמו"רים של מדינתו עושים השתדלות לברוח מכאן לארץ ישראל מפחד הסכנה מחמת המציק ואינם מביטים על מה שמפילין בזה לבן של ישראל, כאשר שומעין מההמון שמרננים ואומרים: הרבי'ס בורחין, ומה יהיה עמנו?! (ההטעמה שלי - מ.פ.) ועיין מדרש רות שמה"ט [=שמהאי טעמא] נענש אלימלך מפני שהפיל את לבן של ישראל בברחו מהצרה, עיי"ש [=עיין שם].

אכן טענתו של ר' יששכר טייכטהאל נגד אדמו"רי הונגריה המבקשים לעצמם חוף מבטחים ואינם מוטרדים מתלונת המוני יהודים ש"הרבי'ס בורחין" ומפקירים את צאן מרעיתם, היא אותה "דיבבת רבים", שר' מרדכי רוקח נדרש להשיב עליה כשלושה חודשים אחר כך בדרשת הפרידה יום אחד קודם צאתו עם אחיו, הרבי מבלז, לארץ ישראל, "דיבבת רבים" שהפכה לאותו "חילול השם הגדול" בפי אלמנת האדמו"ר מסטרופקוב, מרת חיה האלברשטאם אחרי שנטרפה ספינתם של יהודי הונגריה וכמה מרבי חובליה הצליחו להינצל. ולא זו בלבד שנטשו את ספינתם אלא שאותתו אותות ארגעה בשעה שהיה עליהם לתקוע בשופר, ואחד הבולטים שבהם, שחזה מבשרו את ענותם של יהודי פולין וכיליונם, הפריח הבטחת "טוב ואך טוב".
יתר על כן. רועי העדות החסידיות החמיצו שעת כושר להציל נפשות רבות מישראל, משום שמנעו את העלייה לארץ ישראל בשנים שקדמו לגזירות ת"ש-תש"ד, כדבריו:

חלק גדול מיושבי הגלות... שנהרגו בימינו בעוה"ר [=בעוונותינו הרבים] היו ניצולין על ידי שהיו כבר בא"י. ואתה מי מקבל האחריות בשביל אותו דם... שכל אלו המנהיגים שהיו מונעים את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים לא יכלו לכפר [צ"ל: לפכר] את ידיהם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה.

אין תימה אפוא שר' יששכר טייכטהאל נתקבל בכמה בתי כנסת בפנים זועפות, כפי שאנו למדים מהערותיו: "ורבים היו מתרעמים עלי"; "הרוצים להבאיש את ריחי"; "שאסור לדרוש ברבים בשביל חיבת הארץ ושאסור לשמוע דרשות כאלה".
במקום אחר טען בעל "אם הבנים שמחה", כי התנגדותם של יהודים בהונגריה, "ובייחוד אצל הרבי'ס", לציונות אף בימי הגזירות הנוראות האלה, נעוצה בעובדה "שלא טעמו עוד טעם שטעמו רוב כלל ישראל, ה' יצילם מזה וד"ל [=ודי למבין]". משום ששפר גורלם של יהודי הונגריה לעומת ארצות הגזירה שמסביב יכלו יריביו של בעל "אם הבנים שמחה" במחנה החסידים לבסס את התנגדותם לציונות על מוסר השכל מהגזירות דווקא. גם לדעתם אין גזירות אלה הסתר פנים אלא גילויו של אלוהי ישראל בהיסטוריה האיומה, אך הוראתו של גילוי זה היא דווקא הפוכה - עונש על החוצפה הציונית כלפי מעלה. הוכחה "ניצחת" בידם: על שום מה קהילות ישראל בפולין ובסלובקיה חרבו ובארץ הונגריה עומדות על תילן? - על שום הציונות שאחיזתה היתה איתנה באלה ורפויה בזו, כדברי ר' יששכר טייכטהאל:

טענת [צ"ל: טענות] אלו מאיזה חסדים [צ"ל: חסידים] קטני הדעת פה בארץ הגר, שאמרו שעל כן יצא הקצף על אחב"י [=אחינו בית ישראל] יושבי מדינות סלובקיה ופולין מפני שעסקו בבניין ישוב הארץ, ויושבי מדינת אונגארן ע"כ ניצולו שהיו ממאנין בזה. אוי לאוזניים שכך שומעות, ואוי לדור שכך נתטפשו וכך נתגדלו וכך נתחנכו בחינוך שווא כזה כדי להוציא משפט מעוקל כזה על אלפים ורבבות מישראל שנהרגו על קידוש השם!.

אנו מניחים, כי קטרוגיו של בעל "אם הבנים שמחה" על קוצר הראות שבשיטה החסידית האנטי-ציונית, שהושמעו מעל דוכן הדרשן בבתי הכנסת ומעל דפי הספר, היו לעיני ר' מרדכי בדרשת הפרידה האמורה, והוא הגיב עליהם לפי דרכו ושיטתו. את טענות המקטרגים שטח באוזני שומעיו בזה הלשון:

והרבה אנשים, החלושים בביטחונם ובאמונתם. מפקפקים בדבר, ומהרהרים וחוקרים ושואלים: מדוע לא הביטו חוזינו אל העתיד, כאשר ניבאו אחרים, ועלתה בידם להציל מקצת נפשות בישראל. ואלמלי הי' למנהיגינו, גדולי ישראל וצדיקי הדור, שיטה אחרת והיו מסתכלים על השעות הרעות המתרגשות לבא בעולם והיו דואגים בעבור עתידת האומה וקיומה, כאשר דאגו אחרים, והיו עוסקים בהצלתם, אזי בודאי היו קיבוצים רבים ושלמים נמלטים מכיליון ומחרב המשחית.

ר' מרדכי רוקח אינו מתעלם מההרהורים הקשים העולים על לבו של אדם בעת צרה זו, אך הוא מזהיר מפתרונות זולת האמונה המוחלטת באלוהים ובצדיקים, כדבריו: "אמנם רבות מחשבות בלב איש, ואין לחשוב קיצין, כי כלו כל הקיצין, ואנו אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים ולהתחזק באמונתו ית"ש ובאמונת הצדיקים".
בשברון מותניים מתנה ר' מרדכי את צרות ישראל ומפציר בשומעיו להושיט עזרה לפליטי החרב. בחינת זה לעומת זה עליהם להכיר בנס הצלתם:

עלינו לפרסם הנס עי"ד שנעשה יותר מכפי יכולתנו לטובת שארית הפליטה... כי אנו בטוחים כל כך בישועת ד' כהרף עין, שהוא אצלנו כאלו כבר הגיע [!] הישועה, וישראל מאמינים בני מאמינים משימים לנגד עיניהם כאלו הנס כבר נעשה.

עוד ראוי להוסיף כאן, כי בסיומה של החוברת "הדרך" שהזכרנו, מצינו מעין עדות של מסיח לפי תומו המאירה באור מבהיק את הבטחתו של ר' מרדכי רוקח בשם אחיו הרבי מבלז. ר' יששכר דב רוקח, אביהם של ר' אהרן ור' מרדכי, שכאדמו"רים אחרים בימי מלחמת העולם הראשונה מצא מקלט בהונגריה, אמר - כנראה בימי מלחמה זו - בשם זקנו ר' שלום, "שבעת שיבוא משיח צדקנו ויעשה לעצמו סנהדרין יהיה רוב הסנהדרין מחכמי אונגארן". הכותב, שהוא כנראה העורך של "הדרך", מוסיף ואומר שם: "ובנו הה"צ [=הרב הצדיק] מבילגוריי שליט"א [ר' מרדכי] אמר שאביו [ר' יששכר דב] היה רגיל להיאנח בעת שסיפר זאת... ועתה... אשר ראינו מה שקרה לנו עם החורבנות הנוראים שנעשה בבית ישראל מבינים אנו למפרע שהאנחה הלזו היה רומז על עניין הנורא הזה...".
אין בכוחנו לחרוץ משפט אם בריחתם של אדמו"רים מהונגריה דינה כבריחתו של אלימלך, כפי שהתריע ר' יששכר טייכטהאל מלכתחילה באוקטובר 1943, קודם עלייתו של אדמו"רים מהונגריה לארץ ישראל, שנה ומעלה לפני הצהרתו החגיגית של ר' מרדכי בשם הרבי מבלז כי סערת הכיליון תפסח על יהודי הונגריה, או שבריחה זו היא "חילול שם גדול", כמשפטה של מרת חיה האלברשטאם בדיעבד, במאי 1944, ליד שיברי ההבטחה האמורה שהתגוללו מרוסקים ומבוישים ונבגדים בפתח כבשני אושוויץ. אולם משראינו עין בעין את ההתרעה וההבטחה שבעקבותיה, וכן את כאב האכזבה הנוראה שלאחריהן, חובתנו לא להעלימן ממשפט הדורות, שהרי בלעדיהן לא ייעשה חשבון לאומי נוקב בדרך עמידתם של רועי העדה החסידית באותם ימי הגזירות הקרויות בפינו "השואה" בכלל ובפרשיות ההצלה למיניהן בפרט.