בלז, אחת השושלות החסידיות החשובות בפולין בכלל ובגליציה בפרט, ידועה בשמרנותה הקיצונית, בצייתנותה לשלטונות בגולה ובהתנגדותה הנמרצת לציונות. רבי אהרן רוקח (1957-1880), האדמו"ר הרביעי בשושלת זו (ראה: ישראל קלפהולץ: "אדמו"רי בלז- תיאור דמותם ופעלם ותולדות חייהם של צדיקים בעלז", חלק רביעי, בני ברק, תשל"ו), שחזה מבשרו את כיליונה של יהדות פולין על מלכויות החסידות שבה, זכה להימלט מהתופת הנאצי בעיצומם של ימי השואה יחד עם אחיו רבי מרדכי, רבה של קהילת בילגוריי. חסידי בלז ומקורביהם בפולין, בארצות הברית, בארץ ישראל, בשוויץ ובהונגריה תרמו תרומות כספיות ניכרות והשקיעו מאמצים רבים במשך שלוש שנים ומעלה, מראשית המלחמה עד פברואר 1944, בהצלת רבם. שלביה האחרונים של פרשה זו הם: הברחתם של הרבי ואחיו, שנלווה עמו ושימש לו דובר, מגטו בוכניה שבפולין להונגריה במאי שנת 1943 על ידי קצין בולשת הונגרי, והעלאתם לארץ ישראל ביום 17 בינואר 1944 על חשבון רשיונות-העלייה שהיו שמורים ל"ציונים ותיקים" מהונגריה (ראה נתן אורטנר: דבר חן..., עמ' 33, 35, 68).
סופרי החסידות בימינו מתארים את פרקי הצלתו של הרבי מבלז כ"פרקי נסים ונפלאות המתחברים יחד למסכת פלאים נדירה" (משה יחזקאלי [=משה פראגר]: "הצלת הרבי מבלז מגיא ההריגה בפולין - מסופר מפי עדי ראייה", ירושלים, תשכ"ב, בהקדמה; ראה עוד: "כ"ק מרן האדמו"ר מבלז זצוק"ל - תולדות חייו והסתלקותו", שיצא לאור מטעם אגודת ישראל בירושלים, תשי"ז; נתן אורטנר: "דבר חן"..., תל-אביב, תשכ"ג; בצלאל לנדוי ונתן אורטנר: "הרב הקדוש מבלעזא...", ירושלים, תשכ"ז; יוסף רובין: "חסידות בלז", בתוך: "בלז - ספר זיכרון", ישראל, תשל"ד). לדבריהם, הרבי אהרן ואחיו, רבי מרדכי, שהובאו מפולין להונגריה חרוכים בלהבות החורבן הנורא שנתרגש ובא על יהודי פולין, התריעו באוזני יהודים בתחנת מקלטם, הונגריה, על השואה ההולכת ומתקרבת לפתחי בתיהם, כיאה לרועי העדה (ראה במיוחד: משה יחזקאלי, עמ' 80; יוסף רובין, עמ' 93).
דומה, שחשבון נפש לאומי היסטורי נוקב בתופעותיהם השונות של ימי השואה לא ימוצה ללא תהייה נוקבת בפרטיהם הריאליים ההיסטוריים של פרקי הצלה למיניהם, ובכללם הפרקים האמורים. במאמר קצר זה אין מגמת פנינו אלא לחשיפת תעודה חשובה אחת מספיחי הצלתו של הרבי מבלז, שחשיבותה תתבהר במרוצת דיוננו, והיא דרשתו של רבי מרדכי רוקח "בהסכמת ושליחות אחיו", "אור ליום ב' וארא" (16 בינואר 1944), יום אחד קודם יציאתם לארץ ישראל. דרשה זו, שהיא דרשת פרידה "באולם הגדול דקהל יראים בודפשט", במעמד "אלפי ישראל עם רבנים גדולי התורה אלופי ישראל ונכבדי העיר והמדינה", נדפסה בחוברת "הדרך", שיצאה לאור בבודפשט ביום י"ג בשבט תש"ד (7 בפברואר 1944). כארבעים יום קודם הפלישה הנאצית להונגריה, בעריכת מנחם אהרן לעבאוויטש. באדר תש"ד, כחודש ימים אחרי הוצאתה הראשונה של "הדרך" נדפסה שנית, משום שלדברי המוציאים לאור "הראשונים ספו ותמו בימים מועטים ומכל פינות ומחנות שואלים ומבקשים את זו הדרך". ולא זו בלבד, אלא שדרשתו של רבי מרדכי רוקח נדפסה גם בקיצורים בעריכתו של ר' נתן צבי פריעדמאנן בשם "מצמיח ישועה, הוא דרשת הרבי... מרדכי... בהסכמת ושליחות אחיו... הרבי מבעלז אשר דרש בסעודת פרידה אור ליום ב' וארא תש"ד... טרם עלותם לארץ הקדושה... ויצא לאור ע"י... משה מישל הלוי אדלער... בודפשט תש"ד בדפוס של משלם זלמן כץ קאטצבורג" (י' עמודים).

חשוב להטעים, ששמה של חוברת זו, "מצמיח ישועה", משקף את השפעתה הגדולה של הדרשה האמורה על קהל היראים בהונגריה, כהצהרתו המפורשת של המוציא לאור בהקדמתו: "כי כשמו כן הוא, שכל נאום הפרידה הי' הכל בדרך זה מלא הבטחות על העתיד לבוא והתחזקות על ההווה... ואנחנו בני מאמינים בטוחים שהבטחות צדיק גדול הדור [הרבי מבלז] יקוים לנו ובוודאי גילו לו מן השמים שעת קץ לכל צרותינו באה" (ההטעמה שלי- מ.פ).
ראוי לזכור, כי בצדן של הידיעות הנוראות על השמדת היהודים בארצות שלטון הנאצים בשנת תש"ד, היו מנסרים בחלל עולמה של העיתונות היהודית הרהורים ודברי בינה על תמוטת הגולה, חרפתה ואסונן ועל שברונן של אשליות, כגון אמונתם של מורי החסידות בקיומה של הגלות עד ביאת המשיח. אופייניים לעניין זה הם, למשל, דברי הרצל רוזנבלום בעיתון "הבוקר" מיום כ' בניסן תש"ד (13.4.44) בתוך המאמר "בבוא הרבי [מוויזניץ']": "ואלו קראו האדמו"רים לעלייה!... הדרכים היו משחירים מהמון אדם העולה אלא שהם לא קראו. להפך הם מנעו את מיליוניהם מלעלות ארצה". דברי ר' מרדכי רוקח שהבאנו כאן, לא היו, אפוא, אלא תגובה מפורשת לקובלנות החמורות על צדיקי החסידות, שהושמעו בעיצומם של ימי השואה ובעטיה.
בהמשך דבריו תובע הדרשן בשם אחיו, האדמו"ר מבלז, להגביר את העזרה לפליטי החרב ולתרום להצלתם ללא שיעור אף על פי שחכמים אמרו (כתובות סז ע"ב) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הוא מרחיב את הדיבור על התלאות שמצאו את יהודי פולין, הפגיעות החמורות ברכושם ובחייהם, מעשי הזוועה והכיליון.
הבטחות אלו, שנאמרו כשלושה חודשים קודם מסע ההשמדה המזורז, שנתרגש ובא על יהודי הונגריה, הושמעו כחטיבה דרשנית בפני עצמה, ובהוצאה השנייה של החוברת "הדרך" חטיבה זו נדפסה בהבלטה טיפוגרפית, באות גדולה (עמ' יח-כ), לשם הטעמת חשיבותה המיוחדת. הדרשן מעלה שם את רחמי לבם של מאזיניו, שפחד גדול אחזתם, שמא הצדיק מבלז, ה"רואה את הנולד", בורח מהונגריה כדי להציל את נפשו מן הכורת שעומד לעלות גם על חייהם של יהודי הונגריה. קהל החרדים, חסידי הרבי ואוהדיו, חוששים שהרבי יוצא ל"מקום שלוה ומנוחה ואותנו עזב ח"ו לאנחה". הם שואלים בחרדה: "מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדינו ומי ישתדל בעבורנו?"
רבי מרדכי רוקח, כאדם ש"קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול", מבטיח לקהל שומעיו, כי הרבי מבלז "בודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר, כאלו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק [=אלא] שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק..., לעלות לעיר ה', שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כלו", גדולה מזו, ליהודי הונגריה צפויות "שלוה ומנוחה", כפי הנאמר בפרשת ויחי (בראשית מט, טו): "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד". התיבות "וירא מנוחה כי טוב" מתפרשות בדרשה שלפנינו, על הצדיק מבלז ויהודי הונגריה, שהצדיק רואה בעיניו הרוחניות, "שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה... 'כי טוב', שהצדיק רואה כי טוב, וכל טוב, ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחב"י [=אחינו בית ישראל] בני מדינה זו" (ההטעמה שלי - מ.פ.). יציאתו של הרבי מהונגריה אינה אלא על מנת לעלות לארץ ישראל, "ואת הארץ כי נעמה" - אילו היו עיני הרבי נשואות "למצוא מנוחה ולהטיב מעמדו ומצבו" היה יוצא לארצות הברית או למדינות אחרות, שהרי אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורים, היינו "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד".
אמנם החוברת "הדרך" וכן "מצמיח ישועה", שכאמור נדפסו בבודפשט זמן קצר קודם הפלישה הנאצית להונגריה, הן יקרי המציאות. אולם, אין לטעון שסופרי החסידות, שכתבו על קורותיו של רבי אהרן רוקח בימי השואה בהונגריה, נעלמו מעיניהם דברי רבי מרדכי רוקח, שכן הם נזכרים בבירור בחוברת "כ"ק מרן האדמו"ר מבלז זצוק"ל - תולדות חייו והסתלקותו" (ירושלים תשי"ז, עמ' 22). יתר על כן, דרשה זו נדפסה מחדש בספרם של בצלאל לנדוי ונתן אורטנר: "הרב הקדוש מבעלזא - פרקים מתולדות חייו"... (ירושלים תשכ"ז, עמ' קמא-קנט), תוך הערה: "כדי להשלים את פרשת ההצלה אנו מדפיסים מחדש את דרשת הרב מבילגוריי זצ"ל שהופיע בכ"ע הדרך בודפשט בחודש שבט תש"ד, ימים ספורים לפני התחלת המשלוחים ההמונים של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה". אולם מחברי הספר הזה השמיטו מתוך דרשה ארוכה זו עשרים ושתיים שורות, היינו תגובתו של הדרשן על חששותיהם של קהל היראים ודרשתו על התיבות "וירא מנוחה כי טוב". במקומן של שורות אלו אנו מוצאים הערה שזו לשונה: "כאן הסביר הגה"צ [=הגאון הצדיק] מבילגוריא זצ"ל את תשוקת אחיו הגה"ק [=הגאון הקדוש] לעלות לארץ הקודש על יסוד הפסוק בפרשת ויחי 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה'". ואם ישאל השואל וכי משום שעניינן של שורות אלו הוא תשוקת הרבי לעלות לארץ ישראל ראוי היה למנוע מן הקורא להשביע את עיניו בהן, בעשרים ושתיים שורות אלו דווקא בתוך דרשה ארוכה המשתרעת על פני עמודים רבים?! התשובה אינה מצויה אלא בתוכנן של שורות אלו הסותר לחלוטין את דברי אחד הכותבים, למשל, כי הרבי ואחיו "הזהירו לא אחת את יהודי הונגריה לא להגות באשליות ולא להיות שאננים ביחס למצבם הם. הניסיון בפולין הוכיח שהמפלצת הנאצית מסוכנת בתבוסתה לא פחות מאשר בניצחונותיה" ("בלז - ספר זיכרון", עמ' 93).