אברהם ליבוביץ המורה מבית היתומים, מספר את שקרה ביום ה- 18 לינואר 1945:
"קיבלנו הוראה מהקהילה, איתה שמרנו על קשר באמצעות רצים, שיש לשבור את הקירות שבין המקלטים, אשר קישרו בין הבתים. ילד אחד מבין הילדים שידע רוסית העיר אותי בלילה. לפני עמד קצין רוסי, אני שאלתי אותו: "שפרך דויטש"? והוא ענה לי באידיש. גם הוא היה יהודי.
אני סיפרתי לו כי זה בית יתומים ויש כאן כ- 1000 ילדים, ואמרתי "שמע ישראל".
הוא שאל: "כל אלה יהודים?"
אמרתי: "כן",
הוא: "מה אתה רוצה?"
אמרתי לו שישלח לכאן מחלקה עם "דאוואי גיטאר" (כך כונו רובים האוטומטיים) ופצצות, כי בחדר הסמוך מתחבאים 30 פשיסטים. הוא אכן הביא 30 חיילים, אלה זרקו פנימה 50 חומרי נפץ, ואחר כך היה שקט.
כמו כן אמרתי לו שאני רוצה מרק לילדים. "תן לי 20 ילדים!" אמר הרוסי, ולאחר שעה וחצי חזרו עם מרק תפוחי אדמה. חילקנו לילדים, וזה היה טוב.

למעשה חוץ מילד אחד שנפגע מיריות כשרצה לצאת מהגטו כדי לבקר את אמו, כל הילדים ניצלו".

אברהם ליבוביץ מספר כי לאחר השחרור הלך יחד עם 6 חיילים רוסיים מבית לבית כדי "לחסל פשיסטים". "חיפשתי גם את השוטר היהודי שהלשין עלינו כשהברחנו לחם לגטו דרך השער... הוא קיבל מכות רצח!"
ב- 19.1.45 עוד לא נתתי לאף ילד לצאת לרחובות, רק כשקיבלנו לווי של חיילים רוסים. בינתיים הגיעו כמה עשרות הורים ולקחו את הילדים. הם שלחו את ילדיהם לבית היתומים בגטו למרות שגם הם עצמם היו בגטו, כי חשבו ששם יותר בטוח. ועובדה, הגעתי עם 800 ילדים ויצאתי עם 1000".