התנצרות כדרך הצלה

מתוך: ברוך חנה, גטו בודפשט, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית 1997

הדסה רז (HEGYI ILONA) שהייתה כבת 13, מספרת:
"לא זוכרת איך התקיימנו, הרי לא היתה משכורת. אבל התקיימנו. אחר כך דיירי הבית שלנו עברו לבית יהודי. ואז פתאום היינו המון ילדים. שיחקנו, אבל ידענו פחד. כולם גרו כבר בצפיפות, והיו הפצצות ולא היתה הגנה. לחלק מהמקלטים אי אפשר היה להיכנס, הגויים פחדו מהיהודים. באוקטובר הכל הלך לפי מודעות על הקיר. נשים יהודיות צריכות להתגייס ולהתייצב במגרש הספורט KISOKPALYA. את דודתי לקחו אח"כ למצעד המוות. אמי חיכתה עד הערב ואז אמרו לה לבוא למחרת. אמא היתה בת 40 (ולה שני ילדים צעירים), ואז התחילו השוצפסים. הביאו שליח מהשגרירות למשפחה שלנו. ואז שמעתי שהד"ר טיבור שר ישב בשגרירות השוודית. אני כתבתי לו מכתב שישלח לנו שוצפס.

אחד מתושבי הבית היהודי אמר כי הפתרון לבעיה היהודית היא התנצרות. כך התחילו עשרות יהודים בבית להתנצר, אבל אני לא. אז החל השוצפס של האפיפיור. מי שהלך לשיעורים, קיבל באופן אוטומטי שוצפס כזה מהכומר.


כך התרוקן כמעט כל הבית מהדיירים היהודים. זה בחסות שוודית, ההוא בחסות שוויצרית. הכומר רשם גם לנו שוצפס, לאחר ששכן פנה אליו ותאר בפניו את מצבתה של אמי שנותרה לבדה עם שני ילדים קטנים".