7 באפריל 1944
היום באו בשביל האופניים שלי. האופניים שלי נשאו מספר כדין, וסבא שילם עבורם את המס. ככה מצאו אותם השוטרים, משום שבעירייה היה רשום גם זה, שאני יש לי אופניים.
לאחר המעשה אני מתביישת מאוד, שהתנהגתי ככה לפני השוטרים. ובכן, יומני הקטן, התנפלתי על הארץ, ומלמטה חיבקתי את הגלגל האחורי של האופניים שלי וצעקתי כל מיני דברים אל השוטרים: "תתביישו לקחת אופניים של ילדה. הרי זה מעשה גניבה!".

שנה ומחצה אספנו את הכספים לקניית האופניים: מכרנו את אופני הילד הישנים, את שולחן החיתולים ואת מעיל החורף הישן של סבא, ואת הכסף הוספתי לדמי האופניים. ההורים הזקנים, סבתא לואיזה ואבא שלי, כולם תרמו לרכישת האופניים שלי.
כמה צחקה אגי כשסיפרתי לה שכאשר סוף סוף היה לי כל הסכום, הלכתי לחנות והבאתי את האופניים הביתה, אלא שלא רכבתי עליהם, רק נהגתי בידיים, כמו שנוהגים בכלב גדול ויפה.

שוטר אחד היה מרוגז מאוד, הוא אמר: רק זה צריך עוד, שילדה יהודיה תעשה קומדיה שכזאת כשלוקחים אופניים שלה. שום צאצא של היהודים לא מגיע לו עוד שיחזיק באופניים. גם לחם לא מגיע להם ליהודים, שלא יזללו את הכל, אלא יניחו לפיותיהם של החיילים.
השוטר השני, כנראה ריחם עלי. יתבייש לו אדון קולגה, אמר, הלב שלו מאבן? איך יוכל לדבר ככה אל נערה כזו יפה לתפארת? אחר כך ליטף את שערי והבטיח, שישמור על האופניים שלי. נתן אישור בכתב, ואמר שלא אבכה, ולכשתסיים המלחמה אקבל בחזרה את האופניים שלי. לכל היותר יהיה צורך בקצת תיקונים אצל הופמאן.

20 באפריל 1944
היום לקחו מאתנו כל מכונה: את מכונת התפירה, את מקלט הרדיו, את מכשיר הטלפון, את שואב האבק, את המטגנת החשמלית ואת המצלמה שלי. כבר לא אכפת לי המצלמה, אף על פי שלא נתנו על כך קבלה, כמו שנהגו בעת שלקחו את האופניים.

אגי אמרה: נשמח שלוקחים חפצים ולא בני אדם. בזאת היא צודקת, משום שאחרי המלחמה אולי תהיה לי מצלמת צייס-אקון, שאוכל לעבוד עמה לכשאגיע לגיל של רפורטר-צלם, אבל לאימא או לסבא אין תמורה לעולמים.