9 במאי 1944
יומני הקטן, כעת אינך נמצא כבר בבית, אלא בגטו. שלשה ימים חיכינו שיבואו לקחת אותנו.

שני השוטרים שבאו אלינו לא היו בלתי-ידידותיים. רק לקחו את טבעת הנישואין מסבא ומאגי. אגי רעדה בכל גופה ולא הייתה מסוגלת להוריד את הטבעת. אחר כך בדקו את המזוודות שלנו, את של סבא לא הרשו לקחת, משום שהיא מעור חזירים אמיתי, והם לא הרשו לקחת שום חפץ העשוי מעור. הם אמרו שיש מלחמה, והעור דרוש לחיילים. גם לי לא הרשו שאקח עמי את התיק האדום שלי. לקחנו תרמילי רחצה ואת תיק הבד העבה של סבתא.

אחד השוטרים הבחין בשרשרת זהב קטנה שבצווארי, זו שקיבלתי ליום ההולדת, ושבה כרוך המפתח שלך, יומני הקטן. אגי התחננה אל השוטר שירשה לי לשמור על שרשרת הזהב הקטנה. היא התחילה מייבבת, היא אמרה: שום דבר לא ביקשתי בתחנונים, רק את זו השרשרת הקטנה הניחו לילדה.

לא ייתכן, אמר השוטר. בגטו עוד יבדקו אתכם מחדש. אני איני צריך את השרשרת, אבל חושש אני מפני אי נעימות. בתוך כוננית לילה של סבתא מצאתי סרט קטיפה. שאלתי את השוטר: אדון מפקח, סרט קטיפה מותר לי לקחת לגטו? זאת הרשה השוטר. וכעת, באותו סרט קטיפה תלוי המפתח שלך, יומני הקטן.

את כלי המיטה כרכו בצרורות. סבא והדוד הרימו את הצרורות על שכמם ונשאו החוצה לפני השער, אל המשאית הפתוחה. הנהג של המשאית היה חייל גרמני, סבורה אני, אחד מן האס.אס, משום שהיה במדים שחורים. כשהגענו אל השער, ראיתי את סבא בוכה, בפעם הראשונה בחיי. ובסבתא ראיתי רק עכשיו איך הפכה לאישה זקנה כדי כך, כמעט כמו הסבתא לואיזה. והרי סבתא ראץ רק בת 54 שנים.

חיכינו עד ששמו את החותמת על השער, אחר כך עלה סבא ראשון למשאית. לשבת אי אפשר היה, בכן עמדנו. בעמידה הובילו אותנו לאורך הרחוב הראשי של וואראד.

ברחבת בין הכנסת באמצע היה שולחן ארוך ומסביב לשולחן ישבו וועדה. הללו קבעו לנו מקום לינה ברחוב סוצ'וואי 20. כעת לא הייתה כבר משאית, ובעצמנו היינו צריכים לסחוב את הכול עד לבית.

כשהגענו לבית, היה כבר המון גדול של בני אדם. את כל הרהיטים הוציאו לחצר, ואנו ניסינו להסתדר. בשום אופן לא יכולנו למנות כמה אנחנו בבית, כי אפילו בפרוזדור ובחדר המדרגות ישבו בני אדם על מזרונים, בגללם אי אפשר היה לנוע, שתמיד נתקלנו ברגלו של מישהו.

בערב רצינו להדליק את החשמל, והתברר שהעירייה סגרה את החשמל, משום שליהודים לא מגיע חשמל.

לפי הפקודה, היו צריכים לגור בחדר אחד 16 נפש. אבל לשווא, החדר הוא קטן, וגם ככה אי אפשר כבר לנוע בו, אף על פי שאנחנו רק 14. כשהחשיך שכבנו על מזרונים. אני הצטנפתי עם מאריצה, ושתינו, בין שאתה מאמין ובין שאין אתה מאמין, יומני הקטן, מאושרות היינו.

10 במאי 1944
חמשה ימים שאנחנו כאן, אבל בהן צדק שלי, כאילו עברו כבר חמש שנים. אפילו איני יודעת איך אגש לכתוב, שכל כך דברים מחרידים היו מאז שכתבתי לאחרונה.

מהיום הזה אין אנו נמצאים בגטו, אלא במחנה של הגטו, ועל כל בית הדביקו הודעה ובה מפורש מה הם כל הדברים האסורים עלינו. ועל החתום: סגן אלוף הז'אנדרמים סטרפי, מפקד מחנה הגטו, בכתב ידו ממש. בעצם הכל אסור, אבל המחריד ביותר שכל עונש הוא עונש מוות. אין הבדל בדברים. לא העמדה בפינה, לא מכות, לא מניעת מזונות, לא כתיבת פעלים היוצאים מן הכלל מאה פעמים - כפי שהיו נוהגים לפנים בבית הספר. לא ולא. העונש הקל ביותר והחמור ביותר - מוות. אין כתוב במפורש שהעונש הזה חל על ילדים, אבל נראה לי שהוא חל גם עלינו.

14 במאי 1944
בלילה נכנסו פתאום הז'נדרמים וכולנו צריכים היינו לעמוד עמידת דום בכותונות לילה. הם הודיע שכל הגברים מגיל 16 ועד 60, יתייצבו מחר בשמונה בבוקר, בחמישיות לפני הבית, ליציאה לעבודה.

התברר שפותחים את דירותיהם החתומות של היהודים בתוך העיר, מעמיסים את הרהיטים על עגלות משא ומוציאים אותם לרכבת. אחר כך שמים אותם בקרונות, ועל הקרונות מבחוץ יש מודעה ועליה כתוב "מתנת האומה ההונגרית לנפגעי ההפצצות הגרמניים". מוטב היה שיכתבו שזאת מתנת היהודים, משום שלא היה אפילו ארי אחד שנתן את רהיטי חדר האוכל שלו. זאת יודעת אני בוודאות.

גדר הגטו, יומני הקטן, עובר ליד ביתנו. היום אחרי הצהרים שמענו אני ומאריצה שצלצל מוכר הגלידה. יודע אתה, יומני, שאין אנו יכולים להביט החוצה בחלון, הרי גם בעבור מעשה שכזה יכולים להרוג אותנו. אבל לשמוע מותר עדיין, וכך שמענו כיצד מוכר הגלידה מצלצל מעבר לגדר.

17 במאי 1944
בבית החרושת לבירה דריהר התחילה החקירה. הז'נדראמים אינם מאמינים ליהודים שכבר הם ריקים מכל וכל, אומרים הם כי בוודאי החביאו או גנזו באדמה, או הפקידו בידי אריים שישמרו. למשל, גם אנחנו הפקדנו בידי יוסטי את התכשיטים של סבתא, זה נכון. כעת הולכים אל בתי הגטו ובוררים להם אנשים, כמעט כולם מבין העשירים, ומוליכים אותם לבית החרושת לבירה, שם מכים אותה עד שהם מגלים איפה החביאו את רכושם. יודעת אני שמכים אותם עד להחריד, כי אגי אמרה שהצעקות נשמעות עד לבית החולים. הכל מלאי רעדה, אימתי יוליכו אותם להכאות בדריהר.

18 במאי 1944
בליל אמש שמעתי כל מה שדברו הגדולים. אמרו כי בדריהר לא זו בלבד שמכים, אלא אף מחשמלים. מדריהר מכניסים את האנשים לבית החולים כשדם נוטף מפיהם ומאוזנם, וביניהם שאף שינים נשורות, וכף רגלם תפוחה, שאינם יכולים לעמוד. יומני הקטן, אגי אף סיפרה עוד דברים, מה שעושים בנשים, כי גם נשים מכניסם שמה, דברים שמוטב שלא ארשום אותם בך, פשוט דברים שאיני יכולה לכתוב אותם.

סבא אמר כי כאן בגטו רבים מאוד המאבדים עצמם לדעת. בבית מרקחת של הגטו יש רעל מספיק, ולקשישים יותר שמבקשים, סבא נותן רעל.

30 במאי 1944
את יושבי הגוש הראשון נשאו מפה אתמול. אחרי הצהרים צריכים כולם להימצא באכסניה שלהם. אנו מזמן כלואים כאן, אבל כעת אפילו אלה שהיו להם רשיונות אסור להם לצאת עוד בשער. יודעים אנו ששני אנשים יכולים לשאת תרמיל גב אחד. אסור להכניס בו דבר מחוץ לזוג לבנים. צידה, לפי השמועה, מותר לקחת, אך מיהו זה שיש לו עוד מה לאכול?

יומני הקטן, אני איני רוצה למות. אני רוצה לחיות, אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף או על הגג.

איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעותיי זולגות, אני ממהרת אל מארישקה.