עלייה לארץ ישראל היא חובה דתית. הרב טייכטאל הוכיח על-פי מקורות הלכתיים את החיוב המוטל על כלל ישראל לעלות לארץ ישראל לפני בוא המשיח. עלייה המתחייבת מההלכה "שרצון הבורא הוא" ולא ממניעים פוליטיים ולאומניים:

דמשמע מדברי הרמב"ם ... דאף קודם ביאת המשיח יתקבצו ישראל בארץ-ישראל בלי בית המקדש, וממילא יבואו אחר-כך, כיון שכבר עשו תשובה. אבל, לכל זה יזכו דווקא אם יתקבצו תחילה ישראל בארץ-ישראל.... על כל פנים, משמע מדברי כולן דחוב קדוש לכולנו לשוב לארצנו, ואז נשיג בעזרת ה' כל ההבטחות הגדולות שניבאו עלינו נביאנו הקדושים ודוק") אם הבנים שמחה, עמ' פ.(

דבריו אודות ארץ ישראל מושפעים מהמציאות בהונגריה ובסלובקיה. בשעה שכתב את הדברים, בעצם ימי השואה, רוב רובם של יהודי פולין, חלק ניכר מיהודי גרמניה והולנד, וכן יהודים רבים מארצות אירופה נספו. הרב מציע לנותרים להציל את נפשם ולעלות לארץ-ישראל. ובלשונו: 'אלא ימלט על נפשו וילך לארץ ישראל [...] והי"ת מצווה אותנו להתרחק ממקום כזה שהוא מסוכן לנו, ומוכרחים אנו לילך לארץ ישראל'. (עמ' שב) בהמשך, הוא מסביר מדוע חוזר בו מדבריו משנת תרצ"ו [1936] ב'תיקון עולם'.

וכעת שבנין ארץ ישראל עומדת על הפרק, ראוי לכל בר ישראל ללמוד זאת כדי לרכוש איזה השגה מהו ארץ-ישראל האמיתי.... וסימנך ארץ אכלת יושביה היא, מכלה הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף לאכול פירותיה לבד. עד כאן לשונו. (גאלדשטיין, משה (עורך): תיקון עולם. עמ' קד-קז)

היה לו אומץ לב ויושר אינטלקטואלי להודות שטעה. המציאות שהשתנתה מאפליה כלכלית וחברתית, לחקיקה אנטי יהודית וגזרות שמד טוטאלי גרמו לו לראות בדרך הציונות אפשרות של הצלה. אמנם - תמיכתו בפתרון הציוני לא עשתה אותו ציוני:

ובזה שכתבתי פה, יתורץ היטב מה ששמעתי, שרבים הרוצים להבאיש ריחי בעניין פעולתי כעת בעסק העלייה לארץ ישראל, במכתב שנדפס ממני בספר "תיקון עולם" שהוציא הרב הקדוש ממונקאטש [רב חיים אליעזר שפירא] ז"ל, ששם גליתי דעתי נגד העלייה, ועתה אני אומר היפך דברי משם.
ובהנ"ל מתורץ היטב, שאז בעת כתיבת מכתבי הנ"ל הייתה עת מנוחה והשקט, ולא הגענו לסכנת נפשות, ולא היה נוגע להצלת נפשות. אבל עתה שנשתנו העתים נשתנה גם הדין. וזולת זה, כבר כתבתי, שמעולם לא ירדתי לעומק הדין של הלכה זו. ועתה לאחר שלנתי בעמק הלכה זו, וראיתי שבאמת טעות הייתה בידי, אעשה הרבה כמו רבותינו בש"ס שאמרו והודו: דברים שאמרתי לכם - טעות הייתה בידי.[ ...] וכתבתי וחתמתי אלו הדברים אור ליום ד' ד' של עשרת ימי תשובה, שנת אשדת [1943] לפ"ק [תש"ד], פה עיר הבירה בודפשט יצ"ו".(אם הבנים שמחה, ש"ב).

אנו סבורים, שהתמיכה המצומצמת לה זכה הרב נובעת גם מעובדת היותו תלוש ממקומו מפשטיאן. הוא הגיע לבודפשט בשנת תש"ב (1942) כפליט חסר כל. לא הייתה לו קהילה ולא ישיבה. עובדת היותו נע-ונד, מסתתר ומתחבא, מנעה ממנו לכונן ולבסס תמיכה ציבורית ברעיונותיו. הוא חי בסביבה עוינת מבית ומבחוץ, ללא אפשרות להשמיע את דבריו, וללא מארגנים שידאגו לציבור שיבוא לשמוע אותו. ללא עיתונים וכתבי עת שיפיצו את דבריו, כלים הדרושים ליצירת תשתית לתמיכה אישית והזדהות רעיונית.
חובת קיום המצוות כולל מצוות התלויות בארץ תתכן רק בארץ-ישראל, היות ואנו נמצאים בתקופה של 'אתחלתא דגאולה', השלב הראשון לגאולה שלמה, שלב המתקיים על-ידי ישיבה בארץ-ישראל. החשש מפני הציונות בכלל ומפני דרישתם לעלייה בפרט, נבע בין השאר מכך כי היא תמכה בבשורה חילונית בטיעונים אמוניים, כמו השימוש במונח 'גאולה'. לא הכל הבינו מה ההבדל בין גאולה שמימית לבין התיישבות חילונית. הרב טייכטאל דיבר על גאולה שתבוא בזכות יישוב הארץ, גאולה המעוגנת באמונה ובקיום מצוות, ושתבוא קמעה קמעה:

...בזכות ישוב ארץ ישראל אנו מקרבים את הגאולה... "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'" (ירמיהו ל"ג י"א). כתב שם המהרש"א בחידושי אגדות "שהוא קיומו וישובו של ארץ ישראל". והיינו, שאם מקיימים ומיישבים את ארץ ישראל, אז אמר ה' שישיב את שבות הארץ כבראשונה, ודוק. (עמוד קעט).

קדושתה של ארץ ישראל נובעת מהיותה 'מורשה'. הקניית הארץ על-ידי ה' לבני ישראל העניקה לארץ את קדושתה. מכאן מסיק הרב כי חובה על כל הציבור היהודי, ועל כל פרט ופרט להשתתף בבניין הארץ. לפנינו טיעון דתי המבוסס על מקורות דתיים. החובה לקיים מצוות מהווה בסיס לירושת התורה, כמוה כמצוות ירושת הארץ (עמוד רעו). שתי המצוות: ירושת התורה והארץ אינם שייכים ואינם משתלבים באידיאולוגיה של הציונית המדינית.
הרב מוסיף וטוען שעל המנהיגים לזרז את קהלם לעזוב את הגלות. על-פי דין, דין תורה, מוטלת עליהם החובה לשדלם לעלות לארץ. הלשון שבו הוא משתמש היא 'לשון רבנית' הנוקטת במושגים גורפים. למרות זאת משמעותם של הדברים ברורה, בעלי ההשפעה באשר הם יעשו למען עלייה לארץ. לא מדובר על עולים ועל עלייה ציונית, אלא לשוב לארץ אבותינו ולחיות בה על-פי תורה ומצוות. ובלשונו:

'ובזה יובנו דברי רבנו האור חיים (ויקרא, כ"ה, כ"ה): 'דמנהיגי ישראל שבכל דור ודור עתידין ליתן את הדין עבור שאנו עוד שוהין בגלות, מפני שהיה להם להלהיב את ליבות בני ישראל על חיבת הארץ'. (עמוד רסא).

הרב טייכטאל ניחן בחשיבה פרגמטית: הואיל ועל-פי הכללים המקובלים בחברה דמוקרטית כוחה הכלכלי של כל קבוצה מותנית בכוחה האלקטוראלי, המושתת על ציבור גדול של תומכים. הוא ביקש להגדיל את מספרם של החרדים יושבי ארץ-ישראל כדי להגביר את כוחם הפוליטי.
הרב טוען שיש לנצל את שעת הרצון וההזדמנות של זמנינו שעה שאומות העולם השלימו עם העובדה שהיהודים שבו לארץ. הסכמתם אינו אלא רצון ה', ועלינו מוטלת החובה למלא אחר רצונו ולעלות לארץ. הסכמת המדינות להתיישבות יהודית בארץ היא רצון אלוקי. להתיישב בארץ בפועל הינו אקט פוליטי.

והמלכויות נתנו לנו רשות לשוב לארצנו הקדושה, הכי יש עוד ספק, שזהו רצון ה' יתברך שנשוב לארץ ישראל. ובטוח אני שאלמלא רבנו בעל "אהבת יונתן" היה חי עמנו עתה בגלות, וראה את מעמדנו היום בגלות המר שעברה עלינו, שגם הוא בעצמו היה אומר לנו: אחינו בני ישראל, הגיע השעה שנעלה לציון ולארץ אבותינו, שזהו רצון ה', שלא במקרה נעשה לנו מה שנעשה עמנו פה בגלות, אלא אצבע אלוהים היא המורה לנו לעלות מן הגולה לירושת אבותינו [...] שזו הוראה מן השמים שנעזוב את ארצות הגלות, ונקומה ונלכה לארץ ישראל, אשר ה' אלוהינו דורש אותה, וזה רצונו כעת.

הרב ראה באמנציפציה סכנה לשומרי מצוות. האפשרות שניתנה להשתתף בחיים הציבוריים, לעסוק בכל עיסוק, ללמוד באוניברסיטאות, ובכלל להיות ככל אזרחי המדינה, סיכנו את המשך הקיום היהודי המסורתי. המפגש בין ההוויה היהודית לבין חילון והשכלה גרמו אצל רבים לנטישת המסורת. בעיני העוזבים הצטיירה תרבות העמים כעדיפה על חיי תורה ומצוות. מדובר על תרבות ולא על דת. השכלה אקדמית, חיי חברה של מוסיקה ותיאטרון עדיפים על שמירת מצוות. העדפות אלו הוליכו להתבוללות ולטמיעה. הגלות במתכונתה החדשה ללא התבדלות וללא חומות הגטו, ערערה וסיכנה את המשך הקיום היהודי הנורמטיבי. העלייה לארץ-ישראל מהווה פתרון אופציונלי לבעיית התבוללות. בארץ-ישראל אין חשש מהתבוללות, נשואי תערובת עם תושבי הארץ לא נראו אקטואליים. לא היה חשש של טמיעה תרבותית, כיוון שתרבות המזרח נראתה בעיני היהודים, אשכנזים וספרדיים כאחת, כתרבות לא מפותחת. היא לא שמשה מודל לחיקוי ולא היה בה סכנת חיקוי:

במאה השנים האחרונות שנתנה חופשיות לאדם הישראלי במלוכות אירופה ועשו אותו שווה לשאר אזרחי הארץ להנות מטוב הארץ כמו כל יושביה [...]כי זה גרם טמיעה והתבוללות בתוך העם שיושב בו [...] ומאז ניתק לגמרי החבל מהעם הכללי הישראלי שבשאר המדינות, ולא היה שום שויון בינהם, כי מקודם שנתנה להם החירות והיו יושבים בגיטאות לא היו בדלים כל כך זה מזה [...] וההשפעה הזו של ההתבוללות, עשתה פעולתה אפילו אצל ישראל אדוק בתורה ובמצוות, ואפילו ברבנים נושאי דגל התורה [...] אפשר היה להכיר איזה זלזול שיש להם בלבם על האדם הפולני כאילו האדם הפולני הזה הוא בן עם אחר ולא מבני עמו והוא הוא מה שאמרתי לעיל שהגלות עשתה את האדם הישראלי ל"גלות-יו"ד". (עמוד רמ"ג).

בעקבות האמנציפציה שפר מצבם של המתבוללים בהונגריה, הם הצטרפו לתחומי עיסוק ששומרי מצוות לא יכלו לעסוק בהם. כתוצאה מכך השתפר מצבם הכלכלי, ורמת השכלתם עלתה. לעומת זאת, המסורתיים לא נטלו חלק באפשרויות שהאמנציפציה הציעה. יוצא שהאמנציפציה גרמה לפערים ולפילוג בחברה היהודית. לעתים קרובות התכחשו המתבוללים לקרוביהם המסורתיים והתביישו בהם ובאורח חייהם. מראהו, מלבושיו ונימוסיו של היהודי המסורתי דחו את 'הנאורים', הם היו לזרים לקרוביהם.
כאמור, רוב המדינות לא מלאו את הציפיות בשמירת שלום אזרחיהם היהודים. התברר כי שוויון בפני החוק, ביטחון לנפש ולרכוש, לגבי יהודים, אינם אלא סיסמאות בעלמא. סילוק היהודים ממקומותיהם וחקיקת חוקים מפלים גרמו לרב לגבש מסקנה ברורה; לא לסמוך על חוקי 'הגויים' ועל ממשלותיהם. (הציונות, הסכימה עם גישתו של הרב מסיבותיה היא). עלייה לארץ-ישראל וכנון חיי חברה וכלכלה מתאימים מהוות פתרון להעדר ביטחון, לאפליה ולהתבוללות:

וכה אבדנו מאות ואלפים בשנים בגלות, וכל כוחנו ודמינו נתנו לאמנו החורגת ועכשיו זכינו לקבל ממנה הכרת תודה על כל תרומותינו שתרמנו בעדה - לקחה מקל והלקתה אותנו הכאות אכזריות בלי רחמנות ובלי חמלה, [...] והוכרחנו לצאת מביתה בעירום ובחוסר כל. כמה וכמה מאחינו בני ישראל מתו במיתות משונות על ידה, לאלפים ולרבבות. [...] מאין לנו הבטחה שלאחר כמה עשרות שנים לא תעשה עמנו עוד כזאת וכזאת? וכאשר באמת אנו רואים בקורות ימי חיינו, שמעשים כאלה עשו עמנו בכל חילופי השנים, ועד כעת לא למדנו מהעבר ממה שעבר עלינו בכל תקופות השנים. שלא ליתן עוד אומן אל ארצות הגולה. [...] אלא נקומה ונעלה אל אמנו האמיתית [...] לבנות חומותיה ולתקן חורבותיה ו"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' הטוב יעשה עמנו אות לטובה, ויראו שונאנו ויבושו". (עמוד רד).

בגרמניה, שנחשבה נאורה, גם בה לא התקבלו היהודים לחברה הגרמנית. שנאת ישראל הגזענית הצמידה ליהודים אות קלון של נחותים. היהודי תואר כתת אדם לעומת הגרמני שהוא אדם עליון. אין מקום בחברה הגרמנית האריית ליצורים שמיים נחותים. 'קיומו של העם הגרמני, שליטתו באחרים שהוכרזו לצורך ההשתלטות כנחותים מבחינה גזעית - אלה היו האידיאלים הפוליטיים שלמענם גויסה התיאוריה הגזענית'. ההונגרים סירבו לראות ביהודים הונגרים. הם היו ונשארו זרים לא רצויים שאין להם חלק ומקום בחברה ההונגרית. יהודים שביקשו להסתפח לתרבות ההונגרית נדחו לא רק מהזרם הראשי של חיי האומה, אלא גם בשוליים לא רצו בהם:

האם היו היהודים באמת נטע זר בהונגריה? ומה הוא "זר" לעומת אזרח של מדינה נתונה? על מה אפשר לבסס את הגדרת התואר הזה? על שפה זרה, על תרבות, על חוסר-מעורבות בחיי האומה, על יחס עוין כלפי האומה, על קשר רופף מדי עם חיי האומה, או על אף העדר כל קשר עמה? האם תכונות אלה אפיינו את יהודי הונגריה [...] לעומת יהודים בארצות אחרות באירופה המזרחית והתיכונה, לא היו יהודי הונגריה קהילה סגורה ומבודדת משאר האוכלוסייה. באווירה הליברלית של הקיסרות האוסטרית-הונגרית התבוללו היהודים - במיוחד בערים - במהירות רבה יותר, ובשלב מוקדם יותר משהתבוללו בפולין. (ראה: בן-טוב, אריה: הצלב האדום איחר להגיע. עמ' 23).