המשרד הארצישראלי בבודאפשט היה עד מלחמת העולם השניה משרד קטן ונעדר חשיבות, בעל היקפי עליה קטנים, ביטוי ליהדות ציונית קטנה ומפולגת. בשנת 1939 היתה תנועת ה"מזרחי" - התנועה הציונית הגדולה, בקואליציה עם ה"שומר הצעיר" במשרד הארצישראלי, ומולם אופוזיציה של ה"איחוד", הקטנה בתנועות, ו"הכלל ציונים".

עם פרוץ המלחמה שונה מעמדו, בהופכו למשרד מרכזי לעליה ליהודי ארצות אירופה המרכזית הכבושות. המשרד נעשה תחליף לורשה, ברלין, פראג, זאגרב ועוד, וחלש על גורלם של רבים באירופה הכבושה, שחיכו לעליה. חשיבותו חרגה, איפוא, מתחומי הונגריה והורגשה גם במוסדות התנועה הציונית בארצות הנייטרליות.

המפנה בתולדות המשרד החל בשנת 1943 משני טעמים עיקריים:

1. זרם פליטים גדול החל לזרום מסלובקיה ומעט יותר מפולין. בין הנמלטים מסלובקיה נמצאו ראשי התנועה החלוצית ציונית, בעלת תודעה ציונית עמוקה, כושר פעולה וארגון, אשר הכניסו דם חדש לפעילות התנועה הציונית ההונגרית.

2. הקשר שהוקם עם נציגי לישכת הקשר בקושטא, דרך ועדת ההצלה בבודאפשט.

העבודה הרבה שהוטלה על המשרד הארצישראלי הביאה אותו, תוך זמן קצר, להתמודדות עם שתי בעיות מורכבות:

א. בעיות אדמינסטרטיביות, חוקיות, אירגוניות וטכניות רבות, בהעלאת עולים וחברי מחתרת באופן לגאלי.

ב. ניגודים עמוקים בין קבוצות השתייכות שונות, משטחי הונגריה הרחבה ושכנותיה, על רקע מוצא והשתייכות פוליטית, שמצאה את ביטויה העז במאבק לזכות לעליה.

מנהיגות הפליטים -הסלובקית -חלוצית התקשתה לפעול כקבוצה מגובשת ואחידה, כפי שהיו הדברים בסלובקיה, קודם בואם להונגריה. כל תנועת פליטים נזקקה לבטחון הכלכלי, החברתי והפוליטי, היחסי, שיכלה להעניק התנועה ההונגרית המקומית, וכך יצא שמערכת היחסים הקודמת התפרקה וכל אחת מן התנועות קיבלה את הקו הפוליטי של התנועה המקומית, שמשמעותה: פילוג בתוך "ארץ ישראל העובדת" (בין ה"איחוד" וה"שומר הצעיר"), קואליציה בין ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר" ואופוזיציה, המורכבת מה"איחוד" וה"כלל ציונים".

אלפים ועשרות אלפים רצו להגר אך לא היו די סרטיפיקטים ובעיקר היתרי מעבר לרומניה, בולגריה וטורקיה. יחידים עדיין יכלו לצאת מהונגריה בשעה שברומניה ובבולגריה, מדינות הציר האחרות, הדבר היה בילתי אפשרי. הגרמנים התערבו אצל כל שלוש הארצות, שהיו חלק מברית מדינות הציר, למנוע יציאת יהודים. בולגריה ורומניה נענו ואסרו את ההגירה, הונגריה לא קיבלה זאת ולא אסרה את ההגירה. יתר על כן, השלטונות ההונגריים תמכו באמצעים שונים בעליה, ומכיוון שכך, תמכו בפעולות המשרד הארצישראלי. משטרת הזרים, הכפופה למשרד הפנים, עשתה יד אחת עם המשרד הארצישראלי לזייף דרכונים, כאילו הגיעו הפליטים להונגריה עוד לפני נתוק היחסים עם בריטניה. כן סייעו לזייף שמות מועמדים לעליה, לשחרר פליטים ממעצר או ממחנות עבודה בטענת היותם מועמדים לעליה, לקצר הליכים פרוצדורלים ועוד. כל אלו נענו רק על פי פנייתו ובקשתו של קראוס. משה קראוס הגיע להסכם עם מינסטריון הפנים, שלא להחזיר את הפליטים מסלובקיה אלא להשאירם בהונגריה במחנות עצורים, תוך התחייבות לתת לפליטים אלו זכות בכורה לעליה לארץ ישראל. בהמשך לאותו הסכם ניתנה הוראה על ידי השלטונות לשומרי הגבול שלא להסגיר פליטים לפולנים או לגרמנים. המשרד הארצישראלי היה המוסד היהודי היחיד שלא היתה בו סכנה לפליטים לשהות בו, שכן בלשים לא נשלחו אליו, כמדיניות מכוונת. במוסדות יהודיים אחרים היה הדבר אסור. קראוס היה שותף מרכזי בעצוב המדיניות ההונגרית החיובית, יחסית, כלפי הפליטים - היהודים באותה תקופה.

על הקשיים החיצוניים נוספו הקשיים הפנים - יהודיים. המשרד הועמד בפני תנאים קשים וניגודי אינטרסים עמוקים בין קבוצות שונות, כאשר מטרת כולם לבקש הצלה באמצעות עליה. הניגודים התמקדו בעיקר בין הקבוצות הבאות:

א. בין הפליטים ובין היהדות ההונגרית.
ב. בין החלוצים ובין השכבות הבוגרות בתנועה הציונית. (ותיקים)
ג. בין החלוצים הפליטים ובין הפליטים.
ד. בין הסלובקים שנותרו בסלובקיה ובין הפליטים - הסלובקים שמצאו מקלט בהונגריה.
ה. בין חלוצים ובין ילדים.
ו. בין יהודי החבלים שסופחו להונגריה ובין יהודי הונגריה.
ז. בין זאגרב להונגריה.
ח. בין חברי ה"איחוד" ובין חברי ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר".
ט. בין ארץ ישראל על תנועותיה ומוסדותיה ובין התנועות השונות בהונגריה.
י. בין ציונים ובין אנטי ציונים.
יא. בין חברי ועדות ההצלה בקושטא (וניה הדרי ומנחם באדר) ובודאפשט (שפרינגמן, קאסטנר ובראנד) לבין ועדת המשרד הארצישראלי ומשה קראוס.

הניגוד האחרון היה בעל השפעה שלילית ביותר על עבודת המשרד. חברי ועדת ההצלה בקושטא השליטו בהונגריה את הקו בו נקטו בעבודתם בקושטא. הם בקשו להבטיח הרכב מונוליטי של ועדת העזרה וההצלה, תוך הדיפת ניסיונות להביא להרכב ייצוגי יותר של הכוחות הפוליטים שפעלו בשטח. בשלב שבו גברו הלחצים והביקורת בארץ ישראל ובבודאפשט, ביקשו אנשי קושטא, מאנשיהם בבודאפשט, חזור ובקש, לשנות את ההרכב של ועדת העזרה וההצלה, כך שתיתן ייצוג לכל הכוחות הפוליטים, אך בד בבד תמשיך לשמור על בלעדיות השליטה של אנשי ה"איחוד" בועדת ההצלה. זאת עשו על ידי דרישה להקים גוף חדש בשם "הועדה המרכזית", אליו ייצטרפו נציגי ועדת החלוצים שנבחרו זה עתה, ועליהם יהיה לפעול במקביל לועדת ההצלה. בקשתם לא נענתה בסופו של דבר, בשל התנגדות ועדת החלוצים ואנשי ועדת ההצלה, כל אחד מטעמיו.

עד סיפוח השטחים להונגריה התרכזו טענות אנשי ה"איחוד" כלפי המשרד הארצישראלי באישיותו של קראוס ובקנוניות שבין ה"מזרחי" ו"השומר הצעיר". מן הסיפוחים החלו לטעון אנשי ה"איחוד", כי הפכו להיות התנועה המרכזית בקרב החלוצים הציונים, ועל כן אין הרכב המשרד הארצישראלי משקף את הרכב הכוחות האמיתיים. הויכוח מנע חלוקה של כספים שהגיעו מקושטא לחלוצים- הפליטים והמקומיים, בטענה שאין יודעים תנועתו של מי גדולה יותר. אנשי ה"איחוד" ביקשו ליצור זיקה בין חלוקת רישיונות שיויונית לחלוקת הכסף מקושטא באופן שווה. אנשי ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר" הסכימו רק לחלוקה שווה של הכסף שהגיע מקושטא אך לא של רשיונות העליה. יצירת זיקה זו היתה פסולה מעיקרה, שכן חלוקת רישיונות עליה היתה פוליטית, מעצם מבנהו ומהותו של המשרד הארצישראלי, ואילו הזכות לדעת כמה וכיצד מחולק הכסף שהגיע מן הישוב בארץ היתה נראית זכות טבעית, בעיני מנהיגי התנועות. כדי לפתור את הבעיה נאלצו לקיים מפקד פליטים. מפקד הפליטים שב והוכיח כי יחסי הכוחות לא השתנו באופן משמעותי, גם לאחר הסיפוחים ובא הפליטים. תנועת ה"מזרחי" נותרה הגדולה בתנועות ואלו ה"איחוד" - הקטנה בתנועות, ובתוכה פיצול בין תנועות נוער אחדות.

עוד קודם המפקד פעלו אנשי ה"איחוד" לשנות את הרכב הועדה הארצישראלית, באמצעות פניה ישירה למנהיגם בארץ, אליעזר קפלן, והוא אכן, כפה שינוי לא - חוקי על המשרד, על ידי דרישה למנות עוד שני ראשים לועדה הארצישראלית, השווים בסמכויותיהם לקראוס.

יותר מאוחר העניקו אנשי ועדת ההצלה בקושטא את מלא הזכות לאנשי ה"איחוד" בהונגריה לשליטה בלעדית בועדת ההצלה על ידי יצירת ה"ועדה מרכזית", על מנת למנוע את האפשרות שנציגי הועדה החלוצית, ישבו בועדת ההצלה כשווים. יחד עם הדאגה להבטחת הרכב חד מפלגתי של ועדת העזרה וההצלה, נענו אנשי קושטא לתביעות אנשיהם בהונגריה לפעול לשינוי הרכב המשרד הארצישראלי. כאשר הדרישות לשינוי הרכב המשרד הארצישראלי לא נענו על יד משה קראוס, "המזרחי" וה"שומר הצעיר", סייעו אנשי ועדת ההצלה בקושטא, שליחי הישוב, בידי חבריהם, אנשי ה"איחוד", לעקוף את המשרד הארצישראלי, להעלים מידע ועל ידי כך לרמות את משה קראוס. בכך ליבו את אש הויכוחים בקרב הפליטים, בתוך התנועה הציונית המקומית, בתוך המשרד הארצישראלי ובתוך הועדה החלוצית. אפשר שאילו מנחם באדר היה שליח נאמן של אנשי תנועתו בהונגריה, הוא היה מאלץ את אנשי ה"איחוד" להגיע לפשרות בנושאי השליטה בועדת ההצלה, בחלוקת הכסף והרכב המשרד הארצישראלי. אך מנחם באדר העדיף לא להאזין לחברי תנועתו בהונגריה, שמחו על מגמת ההשתלטות של אנשי ה"אחוד", והעדיף להזדהות עם ההשקפה, שאין נותנים כח ועליונות בידי מי שאינם אנשי שמאל, ובודאי שלא בידי הימין הקלריקלי.

התנועה הציונית הקטנה ביותר בהונגריה, ה"איחוד", היתה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בזכות הכסף שקיבלה מועדת ההצלה בקושטא, ומכח עוצמתה הביאה לקיצוץ בכוחו של המוקד האחר, המשרד הארצישראלי, שבראשו עמד איש התנועה הגדולה ביותר. העורף הפוליטי החזק של "ארץ - ישראל העובדת" בארץ, לנוכח עורפה הפוליטי החלש של ה"מזרחי" בארץ, ניכרו היטב בבודאפשט. אפשר, שנציג "מזרחי" חזק אלו ישב בקושטא, היה עומד על זכותה של תנועתו בהונגריה וממתן את הפרטיקולריזם התנועתי, אשר כה איפיין את אנשי ועדת ההצלה בקושטא, לפחות ביחסה להונגריה.

הניגודים הרבים מול חוסר היכולת לממש את רצון העליה, ציפיה דרוכה ועצבים חשופים של הקבוצות שנימנו, יצרו קרקע נוחה לתחושות קיפוח והאשמות ביצירת אפליה וקבלת טובות הנאה, כלפי ועדת המשרד ומשה קראוס. אופי העבודה בתנאי מלחמה הצריכו עיסוק רב בתחום האפור כמו: ריפוד אישורים בשוחד - למעבר גבולות, שחרור ממאסר וקיצורי דרכים בירוקרטים.

גם הצורך לממן עליה, ביגוד ומזון, למחוסרי האמצעים, יצר חוסר שיויון בכספים שנדרשו לשלם אנשים שונים בעבור כרטיס עליה, והיוו מקור לחשדות. הצורך לעסוק באזור הדימדומים העניק לקראוס יכולת לפעול באופן עצמאי ללא מתן דין וחשבון לפורום רישמי, ומכאן ועד הטלת האשמות על ניצול לרעה של יכולת זו, המרחק היה קצר. בעבודתי לא הצלחתי להוכיח מעילה או טובת הנאה, גלויה ומוצקה, מצד משה קראוס, כפי שהואשם. רב התלונות במכתבים הם תלונות מפי השמועה. זאת, כנראה, האשמה שאין לה בסיס.

בחינת העליות שהתקיימו (בחודשים ינואר, פברואר ואוקטובר 1943 עד מרס 1944) מורים כי רוב העולים היו פליטים שגורמים רבים ושונים הכתיבו את עליתם: קבוצות לחץ בארץ ישראל, פקידי הסוכנות כדובקין, ברלס ועוד, שוחד לפקידים טורקים, "אגודת ישראל" וועד ההצלה בקושטא.

עם תחילת עלית תשע משפחות לשבוע, באוקטובר 1943, נשלחו הסרטיפיקטים מארץ ישראל על שמות אנשים, וכך ניטל מן ה"משרד" תפקידו המרכזי - חלוקת סרטיפיקטים על ידי ועדת המשרד הארצישראלי. התחום שבו ניתן לקראוס כח רב היה ברישיונות עליה שהגיעו שמית מארץ ישראל ואלו לא נמצאו (מתו, גורשו, קשה למוצאם). במקרים אלו החליט על דעתו למי לתת את הרישיון, ללא אישור הועדה הארצישראלית. תלונות רבות נשמעו כלפי קראוס שלא התאמץ למצוא את האנשים שלהם יועדו הרישיונות. מול תלונות אלו יש להביא בחשבון כי כל שינוי שם, לצורך החלפת בעל רישיון העליה, היה כרוך בהליך פרוצדורלי של זיוף אצל משרד הפנים, ומן הסתם, חשש שעיכוב ברישום היה מביא לאי ניצול הרשיון, דבר שהוא בילתי נסבל באותם ימי לחץ לעליה. מריבות רבות מאד נסבו על הרכב הרשימות לעליה, רשימות שנותרו על הדף בלבד.

משה קראוס היה צנטרליסט, שמיעט לשתף את חבריו ברחשי ליבו, בהתפתחויות ובהערכותיו את המצב. עובדה זו היתה בעוכריו, אך יחד עם זה הוא פעל עם ועדת המשרד באופן חוקי, וזו התכנסה באופן קבוע. דברי קומוי מאשרים כי קראוס פעל על פי המינימום ההכרחי.

נשאלת, אפוא, השאלה האם אופיו של קראוס, המתואר גם כמי שהחזיק את הקלפים צמוד לחזהו, מופנם, קשוח, בירוקרט, אשר לא שיתף את כל נציגי התנועות במידע, הוא שהיה לרועץ ותרם לאוירה הקשה ששררה בקרב אנשי התנועה הציונית והעולים? לאור האוירה של אותם ימים אני סבורה שאישיות יותר קואופרטיבית לא היתה בהכרח, משנה את המצב. באותה עת נדרשו גמישות פעולה, תגובה מהירה למצבים משתנים וסודיות. במצבים דומים מטילים הנתונים בסכנה, את הפעולה בידי איש אמין עליהם, ומותירים לו חופש פעולה. כך חשו אנשי ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר", ואילו האופוזיציה (בעיקר ה"איחוד") התנגדה למנויו ולא העריכה את מהימנותו, מימים ימימה, ועל כן הביקורת היתה מתקיימת ממילא, כאשר כל מידע חדש היה יכול לשמש סלע מחלוקת נוסף. אולם כאשר מדובר היה בגורמים המרוחקים ממנו באופן פיזי ומן הקלחת הפנים - הונגרית, כדוגמת זאגרב וסלובקיה, ניתן היה לצפות להשקעה רבה יותר ביצירת קשר והסברה. מיעוט הסבריו יצרו קצרים בתקשורת ועמם כאב ותסכול רב, אך לא היה בהם כדי לשנות את המצב האובייקטיבי של חוסר יכולת להציל יותר.

הנימוקים של סכנה בקיום גוף רחב, צורך בסודיות, גמישות ומהירות פעולה, שימשו את משה קראוס ואת חברי ועדות ההצלה בקושטא ובבודאפשט להצדקת פעולתם הריכוזית ואי שיתוף מעגל רחב יותר של אנשים / תנועות. כך גם המוטיב של דאגה ל"אנשי תנועתנו" או ל"קרובים לנו" היא טבעית ואנושית, בודאי באותם ימים של מחסור ומצוקה מחד, ונאמנויות אידאולוגית חזקות מאידך. אך יש להבחין בשוני המהותי בין שני גופי פעולה אלו, אשר מעצם מטרת הקמתן - היו שונות בתכלית. השוואת המצב מלמדת כי ועדת המשרד הארצישראלי, ועדה פוליטית במהותה, היתה בנויה כחוק, וכגוף פוליטי ייצגה את הכוחות הפוליטים משנת 1939, כפי שהיה הדבר בכל שאר המוסדות הציונים בהונגריה באותה תקופה. קראוס פעל על פי המינימום החוקי ההכרחי, גם בשעה שניצל היטב את הקרע ב"ארץ ישראל העובדת", בהתחברותו אל ה"שומר הצעיר", ואילו אנשי קושטא וועד ההצלה בהונגריה פעלו בניגוד להגדרת שליחותם והיא: הצלה ללא קשר לגוון התנועתי, באמצעות כספי הישוב היהודי בארץ והעם היהודי. הם פעלו תוך העדפה פוליטית ברורה של אנשיהם באמצעות שימוש בכספי כלל ישראל, וכוחם כאנשי ארץ ישראל. בפניותיהם הגלויות לכל התנועות הירבו להשתמש ברטוריקה של "כלל ישראל", אך לא כך בפעולתם מאחורי הקלעים, בביצור תנועתם, תוך חידוד היריבויות והקשיים, תחת מיתונם.

ה"כלל ציונים", אשר באופן רישמי היו בני ברית של ה"איחוד", היו שותפים לאי האמון העמוק שרחשו ה"מזרחי" וה"שומר הצעיר" לראשי ועדת ההצלה בבודאפשט - מנהיגי ה"איחוד", בשנת 1943.

תמוה הוא מדוע לא נתנו וניה הדרי, מנחם באדר וחיים ברלס בספריהם כל הסבר או רמז למאבק האיתנים שהתרחש בהונגריה, בינם ובין אנשי התנועה הציונית, על הרכב ועד ההצלה והמשרד הארצישראלי, וזאת לאור העובדה כי בשנת 1943 היתה הונגריה ארץ מרכזית עמם באו בדברים ובמעשים¹. כך גם מתעלמים ישראל קסטנר ויואל בראנד בספריהם, מן המאבק הקשה הזה שהתנהל בקרב התנועות הפוליטיות הציוניות (הפליטים והמקומיים), במשך כשנה.² לעניות דעתי, ביקשו בכך למחוק פרק המטיל צל על התנהגותם והעדיפו לתאר את מעשיהם, שאכן ראויים להערכה, אך הם חייבים להיות מוערכים גם לאור פן זה שביקשתי לחשוף בעבודתי.

ניתן לקבוע שעל אף האוירה הקשה, העליה כמעט ולא ניפגעה בשל כך. בדרך כלל, עלו המכסימום האפשרי אך תמיד עם הרבה תלונות על קיפוח וטיב הרכב העולים. (לטענת רפי בנשלום כ- 70 איש לא זכו לסרטיפיקטים, לפני כניסת הגרמנים, בשל עצלנותו של קראוס, טענה שנשמעה בכתב האישום משנת 1946. יש לציין, בזהירות, כי טענות נוספות של בנשלום לא הוכחו, ביחס למשרד הארצישראלי. את חלקן רק שמע מן האחרים, שכן היה חבר בועדת המשרד הארצישראלי, רק חודש ימים, עד הפלישה הגרמנית, והם תערובת של אי ידיעה ויריבות פוליטית. מן הפלישה שונה מעמד המשרד לחלוטין וכך גם דרך העבודה בו)

מעלתו הגדולה של קראוס שהשכיל לבנות מערכת יחסים עם חוגים מסויימים בשלטון ההונגרי, במסגרת מדיניותם האמביולנטית כלפי הפליטים היהודים, ובעיקר עם אנשי משרד הפנים, על בסיס של אמון אישי. מערכת יחסים זו הניבה שורה של הקלות בכניסת פליטים להונגריה ושהייה בה- תוך העלמת עין ומתן לגאליזציה. הישג גדול אחר היה יכולתו להפוך את תשע הויזות למשפחות, לעלית כ- 50 איש בכל שבוע, החל מאוקטובר 1943, אשר מבחינה חוקית היו משפחות פיקטיביות, בידיעת השלטונות. בדרך זאת קיים את עליתם של פליטים חלוצים, שלא היתה להם קטגוריה של עליה בשנת 1943. העליה עד לכיבוש הגרמני במרס 1944, נמשכה באורח סדיר דרך רומניה ובולגריה לאחר שהעליה מארצות אלה, גופן, חדלה להתקיים, בלחץ הגרמנים.

למערכת היחסים הטובה שנרקמה בין קראוס והשלטונות יש לייחס חשיבות רבה שכן הביאה להצלתם של רבים בזכות קשרים אלו. הוא הצליח להטות את הביקורת הפנימית ההונגרית ואת המחאות הגרמניות נגד העליה. יש לזכור כי הונגריה באותה עת, מלאה בפקידות זוטרא שהיתה שמחה לחבל בכל אפשרות של הצלת יהודים.

למרות המאבקים הרבים על השליטה והמדיניות בתוך המשרד הארצישראלי, מאבקים שהיו חלק והמשך למאבקים בועדת העזרה וההצלה, ניתן להעריך כי קראוס פעל היטב ומעמדו לא נפגע בסופו של דבר כלפי חוץ. יש לראות במשרד הארצישראלי ובמיוחד בראשו, משה קראוס, כמי שחרגו הרבה מעבר להגדרת תפקידם הרשמי ובכך היו שותפים מרכזיים בפעולות ההצלה בהונגריה בשנת 1943, יחד עם ועדת ההצלה ותנועות הנוער החלוציות בבודאפשט. למרות השקעת כוחות עצומים, התקוה לעליה מאסיבית נתבדתה בשל גורמים שונים שהכשילו את ההצלה.

הערות:

1. ברלס, הצלה בימי שואה. באדר מנחם, בשליחויות עצובות, ספרית הפועלים, מדע לכל, הוצאת הקיבוץ הארצי. זאב הדרי, צומת קושטא,
2. קסטנר, דו"ח של ועדת ההצלה היהודית בבודאפשט 1942 - 1945, תרגום בנימין גת רימון, בהוצאת האגודה להנצחת זכרו של ד"ר קסטנר, ללא תאריך, עמ' 55 - 67, וכן בראנד יואל, בשליחות נידונים למוות.עיינות ת"א תשי"ז עמ' 7 - 56, פרקים העוסקים בד"כ, עד הכיבוש הגרמני.