אחרי תלאות ועיכובים רבים ביוגוסלביה חצתה חנה סנש, שרוחה קצרה לשמע ידיעות ההשמדה מהונגריה ב- 9.6 את הגבול ההונגרי, אך נתפסה יחד עם שלושה מלוויה (שאחד מהם ירה בעצמו) על ידי משמר הגבול ההונגרי, וגם המשדר שלה נפל בידי האויב. פלגי וגולדשטיין, שלא ידעו על גורלה של חנה, חצו את הגבול ב- 19.6, בהשאירם את המשדר שלהם בגבול עם הוראות מסוימות להעברתו למקום מוסכם בהונגריה ב- 26.6, והגיעו ב- 20.6 או 21.6 לבודפשט.

עוד בהיותם ביוגוסלביה הגיעה אליהם, בערך ב- 27.5 (מוצג 40), הוראה אלחוטית לבטל את כתובתו של ברנד, שעזב את בודפשט והגיע ב- 19.5 לקושטא. כשבאו פלגי וגולדשטיין לבודפשט, היה קסטנר למעשה האיש היחיד שיכלו לפנות אליו לשם מחסה וסיוע. קסטנר היה גם היחיד בין כל הפעילים בבודפשט, ששני הצנחנים באו במגע אתם במשך הזמן (חברי ועדת ההצלה והמפקדה החלוצית), שהכירוהו אישית (עדות פלגי 431).

"דרכם הראשונה הובילה אלי. היינו ידידים ותיקים. הם נמנו בזמנו על תנועת הנוער "הבונים" בטרנסילבניה, שהייתי מנהיגה במשך כמה שנים (דו"ח קסטנר 71).

שלושת הצנחנים נשלחו אל קסטנר - אף כי רק שניים מהם הגיעו אליו בפועל - כאל נאמן הסוכנות היהודית וה"הגנה" בארץ עויינת.

"הם נשלחו אלי על ידי מוסדות הישוב עקב התכתבות שהייתה ביני לבין הוועדה בקושטא בהתחלת 1944... עבדתי בגוף שפעל בין השאר גם לפי הוראות ה"הגנה". הגוף - ועדת ההצלה... הצנחנים נשלחו אלי, גם אלינו, אבל בראש וראשונה אלי באופן אישי, בתוקף תפקידי כמובן... פלגי וגולדשטיין נשלחו בראש וראשונה אלי, ויש להניח שהייתי איש אמונם. בסוף כן גילו לי שנשלחו כחבלנים להונגריה. פלגי ... אמר לי שבא להציל יהודים. וגם אמר לי שיש לו תפקיד שני צבאי-מלחמתי, והייתי מאושר שלא פירש לי את התפקיד השני. הייתי אחד החברים המרכזיים של המחתרת" (עדות קסטנר 69 147, 149).

בהציגו את עצמו, הן לפני והן אחרי הכבוש הנאצי, כנאמן הסוכנות היהודית וה"הגנה" בארץ עויינת, קיבל קסטנר על עצמו חובת נאמנות מלאה כלפי הצנחנים - חובה לתת מחסה אישי וסיוע לחיילים אלה של צבאות הברית וה"הגנה" בשליחותם הסודית והמסוכנת בשטח האויב.

83. טרם נכנס בפרטי המאורעות שהתחוללו בימים הקרובים בקשר לפלגי וגולדשטיין, נקבע תחילה מעין לוח זמנים ושלד המאורעות, עד כמה שהגרסאות השונות מאפשרות את הדבר.

20-21.6 - פלגי וגולדשטיין הגיעו, כאמור, לבודפשט ב- 20.6 או 21.6, ובו ביום, בשעה 4 אחר הצהרים, ביקרו אצל קסטנר, למחרת עם שחר ביקר פלגי אצל קסטנר שנית, בתאריך בלתי ידוע הודיע קסטנר על בואם של שני הצנחנים לראש שרות הביטחון והגסטאפו בבודפשט, קלגס.

ב- 23.6 או 24.6 נפגש פלגי, בדירת גב' קורץ, עם קסטנר פגישה שלישית ושוכנע על ידי קסטנר שעליו להתייצב בפני הגסטאפו. למחרת התייצב פלגי, בלווית הגב' ברנד, בפני סגן ראש הגסטאפו, סיברט, ומסר לו את כתובתו, דירת ברנד הישנה. לפני התייצבותו שלח פלגי באמצעות קסטנר הוראה טלגרפית לאיש אמונו בגבול לעכב, אם אפשר, את העברת המשדר.

ב- 26.6 או 27.6 נאסר פלגי על ידי הריגול הנגדי ההונגרי בהשתתפות הגסטאפו בדירת ברנד הישנה. באותו הערב הובא גולדשטיין על ידי קסטנר למחנה קולומבוס. בארבעת הימים הבאים נחקר פלגי על ידי חוקרי הריגול הנגדי ההונגרי, עונה וניסה להתאבד; המשדר שלו הוצג לפניו, והוא נאלץ לגלות את סודות שליחותו הכפולה מטעם הסוכנות היהודית והצבא הבריטי.

ב- 1.7 הועבר פלגי לחוקר הגסטאפו וחזר על הודאתו. גולדשטיין נשאר במחנה קולומבוס עד אחרי צאתם של רוב תושבי המחנה, ובכללם הוריו, ברכבת ברגן-בלזן.

בלילה אור ל- 1.7 בבוקר יצאו קסטנר וגב' ברנד בלווית בלשי הריגול הנגדי למחנה קולומבוס, נכנסו לבדם אל גולדשטיין ושכנעוהו להסגיר את עצמו לבלשים.

זוהי המסגרת החיצונית של המאורעות מ- 20.6 עד 1.7, מסגרת שיש למלאה פרטים נוספים ושגם קביעותיה, עד כמה שהן שנויות במחלוקת, טעונות עדיין הוכחה.
בפסק דינו מסכם השופט הלוי את האירועים שהובילו להסגרת הצנחנים לגסטאפו. בשיחה השניה שנערכה בין פלגי וקסטנר, שהתקיימה עם שחר למחרת בואם של שני הצנחנים, מסר פלגי לקסטנר פרטים על שליחותם, וקסטנר סיפר לפלגי באריכות על הגירוש הטוטלי, שואת ערי השדה, המו"מ עם אייכמן, שליחות ברנד, ורכבת הניצולים העומדת לצאת לספרד. התמונה שצוירה על ידי קסטנר הייתה מסולפת מעיקרה. בניגוד לאמת סיפר קסטנר לפלגי שהמו"מ שלו עם הנאצים עיכב ומעכב את גירוש יהודי בודפסט. פלגי... האמין בהסברתו המוסמכת של ראש ועדת הצלה, נאמן הסוכנות היהודית, האיש המבוגר שהיה מנהיג תנועתו בימי נעוריו. הסברתו המטעה של קסטנר שימשה לאחר מכן אחד השיקולים שהשפיעו על פלגי להתייצב בפני הגסטאפו. (עמוד 123).
פלגי חש ששליחותו לא תניב פירות. בפגישתו הראשונה עם ראשי המפקדה החלוצית, הופיע קסטנר, דיבר עם פלגי ביחידות, ושכנע אותו שנוכחותם של שני הצנחנים בבודפסט ללא התייצבות בפני הגסטאפו מסכנת את ביטחונם של חברי ועדת ההצלה ושל קסטנר בראשם, ומעמידה בסכנה את סיכויי ההצלה של שארית הפליטה, הן של 1200 ניצולים המחכים ברכבת, והן למעלה מ- 2000,000 יהודי בודפסט, שרק קסטנר וחברי הוועדה מפרידים בינם לבין השואה. המוצא - התייצבות בפני הגסטאפו.

קובע השופט הלוי:

"ההסבר היחיד והמיוחד לצעד ייאוש זה [הסגרת עצמם בידי הגסטאפו] הוא שקסטנר לא השאיר לפלגי, ואחר כך לגולדשטיין, כל ברירה אחרת: הוא הפעיל על שני הצעירים בעלי המצפון לחץ מוסרי כה כבד להסגיר עצמם, עד שכמוהו ככפיה וכהסגרה." (עמוד .(126

רעיון ההסגרה היה זה: פלגי יתייצב במטה הגסטאפו, ויספר שהוא בא בשליחות הסוכנות, בהמשך ליציאתו של יואל בראנד, "בשליחות סחורה תמורת דם". הם באו לבודפסט לנהל משא ומתן בענייני הצלה.

הכרח היה לספר לגרמנים כי השניים צנחו ביגוסלביה מאווירון בריטי, גנבו את הגבול ההונגרי בסכנת נפשות, הופיעו בבודפסט בתעודות מזויפות, ברחו מבלשי הגסטאפו והריגול הנגדי ההונגרי - וכל זה כדי להתייצב בפני הגסטאפו כשליחי הסוכנות. על כך כותב השופט הלוי:

"מי פתי יאמין בסיפור כה אווילי? וכי מצויד ב"תחבולה" זו העיז קסטנר לשלוח את פלגי לתוך לוע הגסטאפו, מוסד שהיו לו שיטות משלו... לברר את האמת?

גם פלגי לא האמין שיש סיכוי בסיפור זה, ועל כן האיץ בפרץ גולדשטיין לברוח, כדי שלפחות הוא יינצל.
השופט אגרנט, בפסק הדין של בית המשפט העליון, עונה לדברים אלה של השופט הלוי. הוא סבור כי קסטנר הציג בפני פלגי את המצב לאשורו: שנפתח משא ומתן באמצעות יואל ברנד, שנקבע מועד לגירוש יהודי בודפסט: ראשית יולי, ושבואם של שני הצנחנים מסכן את תכנית המיוחסים ואת מעמד הוועדה בפני הנאצים. לדעת אגרנט, קסטנר האמין כי ההצעה ללכת לגרמנים תשרת את המטרה להציל את תכנית המיוחסים ודחיית גירושם של יהודי בודפסט, והוא שלח את פלגי לנאצים לא להציל את עצמו ואת חבריו בוועדה.

עדותו של פלגי מוכיחה שאותה נקודת תורפה לא נעלמה מעיניו בזמן שיחתו עם קסטנר... לא השלה פלגי את עצמו שצעד ההתייצבות יש לו סיכוי גדול להצליח, ואף העריך מראש שהוא עלול לשלם בעדו במחיר חייו... שיקולו היה שיקרה אחד מהשניים: "או שאשלם בחיי, או שארוויח את הזמן הדרוש להצלת היהודים".. אין לומר אפוא שקסטנר הוליך את פלגי שולל בעת שהביא לפניו את הצעתו האמורה.
אכן, היום נשמעת תכנית ההתייצבות כתכנית דמיונית שהייתה נדונה לכישלון מראש, אולם במצב הייאוש ששרר בבודפסט בימים ההם, כאשר הלך הרוחות בין היהודים שם היה שקיימת או הברירה בין איבוד לדעת וכניעה בפני הגורל, אין להתפלא על כך שקסטנר אחז בקנה רצוץ זה, הוא מבצע ההתייצבות, כאמצעי קיצוני לעיכוב הגירוש והסרת הסכנה לתכנית המיוחסים גם יחד. (פסק דין עליון עמוד 2205).
נסכם את העובדות העיקריות שהוכחו ללא כל ספק על ידי העדויות שנזכרו עד כה:

- הוכח שקסטנר הכריח את שני הצנחנים על ידי לחץ מצפוני כבד ביותר, שהפעיל עליהם בסתר ועל רקע הסברים כוזבים, לוותר על תפקידם;

- שקסטנר הודיע על שני הצנחנים לראש הגסטאפו;

- שקסטנר ניסה להביא את שני הצנחנים על ידי הלחץ והתחבולות הנ"ל להסגרת עצמם בידי הגסטאפו, ושהצליח בכך בשלב זה בנוגע לפלגי.

- כמו כן הוכח שפעולות אלה לא בוצעו לטובת הצנחנים, אלא להפך, העמידו את חייהם בסכנה.

ההסבר האמיתי לפעולותיו הנ"ל של קסטנר נעוץ ביחסיו עם השלטון הנאצי. כל מפעלו עד יום בוא הצנחנים היה למעשה - הצלת 700 נפש המיוחסים באמצעות הס"ס מתוך חצי מליון יהודי ערי השדה שגורשו לאושוויץ. גם הניצולים האלה לא הגיעו עדיין לחוף מבטחים. אלא רק עד בודפשט, שם הצטרפו אליהם 500 נפש ממיוחסי עיר הבירה ועשיריה, וכל 1200 מועמדי ההצלה - ובכללם יותר מ- 20 נפש ממשפחת קסטנר (אשתו, אמו, אחיו, חותנו ועוד) וכן רוב ידידיו וחבריו - חיכו במחנה המיוחסים של הס"ס ברח' קולומבוס בכיליון עיניים לצאת הרכבת המובטחת לספרד. כל תקוותיו של קסטנר לצאת הרכבת היו תלויות באייכמן, שהיה עלול להתעלל בו שוב ברגע האחרון, כפי שעשה ב- 3.6, וכן בקלגס, ראש הגסטאפו, שב- 3.6 התערב אצל אייכמן לטובת קסטנר, ושגם בימים אלה לפני צאת הרכבת עמדה הוועדה במגע הדוק אתו (עדות קסטנר וגב' ברנד).

קסטנר חש מיד עם בואם של שני הצנחנים בסכנה שהופעתם של שני קציני "הגנה" אלה בשעה זו בבודפשט מהווה בשבילו ובשביל מפעלו המושתת על קשרים הדוקים עם ראשי ה- ס"ס. מבוכתו של קסטנר ותגובתו הספונטנית השלילית על הופעתם (פסקה 84) אינן מעידות על רגשי שמחה ועידוד, כפי שהוא מתארם בעדותו ובדו"ח (ע' 71). לא זו בלבד ש"במערבולת המאורעות נטשנו מזמן את התקווה לבואם של שלושת החברים", כפי שהוא אומר בדו"ח; האמת היא שקסטנר נטש מזמן כל עמדה אפשרית שהייתה מתיישבת עם בוא הצנחנים ומשימתם. כל פעולות התנגדות יהודית, ובייחוד ציונית, בקרב יהודי בודפשט הייתה עלולה לסכל מיד את סכויי מפעלו - הצלת רכבת ברגן-בלזן -ולסכן את כל קשריו עם הנאצים.

יתר על כן, בואם של הצנחנים סיבך את קסטנר בתסבוכת שנגעה בשורשי נאמנותו. מצד אחד נדרש קסטנר לתת מחסה וסיוע לשני חברי ה"הגנה", שסמכו על נאמנותו כעל דבר המובן מאליו. מצד שני קיבל קסטנר מזמן על עצמו נאמנות בפועל כלפי המשטר הנאצי, לא מתוך אהבת הנאצים חלילה, אלא בכורח המציאות, כתנאי מקודם ויסוד מוסד לכל מפעלו המשותף עם הנאצים התלוי בחסדם. אייכמן וקלגס סמכו ויכלו לסמוך על קסטנר, כי כל הביטחונות והמשכונות היו בידם. האינטרסים החיוניים ביותר שלו - מפעל ההצלה, גורל הניצולים, גורל קרוביו, גורלו ובטחונו הוא - כפו על קסטנר נאמנות לשליט. המשטר הטוטליטרי לא סבל "נאמנות כפולה".

קסטנר היה תלוי לא רק באייכמן, ראש התליינים, אלא במידה לא פחותה ממנו בקלגס, השליט הנאצי הממונה על הגסטאפו ועל כל עניני הביטחון. קלגס עזר לקסטנר לא רק על ידי התערבותו אצל אייכמן להצלת המיוחסים, אלא פרש את חסותו - חסות הגסטאפו - על עצם קיום ועדת ההצלה ועל פעולותיה (פסקה 36). קלגס התערב מדי פעם בפעם אצל השלטונות ההונגריים כדי לשחרר את חברי הוועדה ממאסר, אפילו כשהיו נגדם הוכחות של זיוף תעודות לצורכי "טיול" וכיו"ב. קלגס העביר לוועדה באמצעות אייכמן סכום כסף גדול של מטבע זר ומכתבים סודיים שנפלו בידי הגסטאפו. עוד הגב' סנש, שבקרה במשרדו של קסטנר באוקטובר, העידה לפי תומה: "זה היה בית שהגסטאפו לא נגעה בו" (ד' 40-39). קסטנר אינו מכחיש את חסות הגסטאפו, להפך - היא משמשת חלק מגרסתו בפרשת הצנחנים. ללא חסותו של קלגס לא היה קסטנר יכול להתקיים ולפעול בבודפשט הנאצית אפילו יום אחד.

חסות הגסטאפו חייבה את קסטנר להיות נאמן לגסטאפו. אי אפשר היה ליהנות יום יום מחסדי השליט העריץ ללא יחס גומלין. קסטנר שהכיר מקרוב את משטר הדמים הנאצי, לא יכול היה להעיז לסטות מנאמנות זו כמלוא הנימה. מגע סודי של קסטנר עם צנחני צבא האויב, אף ידיעה על בואם ללא גילוי הידיעה לגסטאפו, היו מהווים הפרה חמורה ומסוכנת של נאמנותו למשטר הנאצי. האינטרס החיוני של קסטנר להתקיים ולפעול בחסות המשטר הנאצי חייב אותו להודיע לקלגס בהקדם האפשרי על בוא הצנחנים.

אסון הצנחנים היה שהם הופנו אל איש חסותה של הגסטאפו, אדם שבגלל תלותו במשטר הנאצי לא היה יכול לשמור סוד, ומה גם סוד צבאי, מפני פטרוניו, אף לא היה יכול להתייחס בחיוב למשימת הצנחנים, ושסופו היה, בגלל תלותו החזקה במשטר הנאצי, להסגיר את הצנחנים בידי האויב.

לקסטנר ולנאצים היה עניין משותף בחיזוק מעמדו הציוני וסמכותו היהודית-פנימית של קסטנר. כבר עמדנו על כך (פסקה 65) שאייכמן לא היה נותן חיי יהודים במתנה לד"ר קסטנר הפרט, אלא לבעל עמדת מפתח בציבור היהודי. הייתה זו השיטה הנאצית הבדוקה בכל אירופה הכבושה, מנורווגיה ועד צרפת והונגריה הכבושה. הנאצים הרימו את קסטנר לראש יהודי הונגריה, כדי לשלוט ולרדות באמצעותו ביהדות הונגריה המתחסלת. כדי שקסטנר יהיה בעל ערך לנאצים, היה עליו להיות בעל סמכות יהודית פנימית. סמכותו היהודית והציונית של קסטנר שמשה כוח מיקוח בהסכם ההצלה שלו עם הנאצים. בלשון פשוטה: הרוצחים הנאצים ויתרו על רציחת כמה יהודים ואפשרו לקסטנר להצילם, על מנת שקסטנר יהיה השליט הממשי על ארגון ההצלה וההגנה היהודית ובאמצעותו יוכלו להחניק כל התנגדות רצינית באיבה. במידה שקסטנר שלט בארגון ההצלה, וההגנה, יכלו הנאצים להיות סמוכים ובטוחים שלא יתעוררו כוחות אנטי נאציים רציניים, כי קסטנר התלוי בחסדי המשטר לצורך מפעלו וקיומו היה מעונין למנוע כוחות כאלה מלהתעורר ומלפעול. לצורך זה היה נחוץ שקסטנר ייהנה מאמון המחתרת היהודית ויהיה "אחד החברים החשובים של המחתרת". בתוקף שיתוף פעולתו עם הנאצים היה קסטנר מוכרח להישאר "נאמן ההגנה" בהונגריה. אין זה מקרה כל עיקר, אלא חלק מהותי משיטת שיתוף הפעולה, שקסטנר, על אף תלותו הגמורה בקומנדו היהודים ובגסטאפו, המשיך להיות "איש מחתרת" ו"נאמן ההגנה" ולשמש כתובת לצנחנים, שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית והצבא הבריטי לשטח האויב. חסות הגסטאפו לא הוענקה לקסטנר למען ייתן מקלט לצנחנים בריטיים ולמארגני מרד יהודי, אלא כדי שיסייע לשרות הביטחון הנאצי לגלות אלמנטים מסוכנים מסוג זה בעוד מועד ולמנוע את פעילותם. פרשת הצנחנים מוכיחה כי קסטנר לא אכזב את תקוות הגסטאפו בנדון זה. [פסק דין הלוי, עמודים 154-157].
אם אמנם רצה קסטנר להסגיר את הצנחנים, מדוע לא בחר בדרך הבטוחה של הלשנה חשאית, תחת ללכת על דרך השכנוע של פלגי, שיתייצב מרצונו הטוב לפני הגסטאפו? הרי לא יכול היה להיות בטוח מראש שהצנחן היהודי, עליו הייתה מוטלת המשימה לארגן פעולות התנגדות במחתרת, ישמע בעצתו. ... אחריות גלויה קיבל על עצמו קסטנר, בתתו לפלגי את עצת ההתייצבות, דבר שהיה עלול לעשותו חשוד בהסגרת הצנחנים... אף מטעם זה יהיה בלתי מוצדק לייחס מניעים בלתי כשרים לקסטנר בשל הציעו לפלגי את התוכנית הנזכרת.

השופט הלוי עונה לדברים אלה: "למה לא מסרו קסטנר וחבריו את גולדשטיין באופן ישיר לריגול הנגדי ההונגרי, בלי לשכנעו למסור את עצמו - התשובה היא שלשיטת "השכנוע" בה נהג קסטנר כלפי שני הנצחנים בזה אחר זה, היו יתרונות רבים. אחד היתרונות היה להשקיט את מצפונם של קסטנר וחבריו. יתרון שני - לשמור על הסמכות הציונית של קסטנר. יתרון שלישי, שהשיטה הייתה נוחה לשלטונות. ברור שבמקרה של אי הצלחת השכנוע... עמדה לרשותם של השלטונות גם אפשרות המאסר הישיר. (הלוי, פסק דין עמוד 163).