גב' סנש שאלה את קסטנר בשנת 1951, כאשר עבד בירושלים:

איך זה יכול להיות, שבזמנים גורליים כאלה, הייתה לך מזכירה כל כך בלתי אחראית, שאפילו לא מסרה [שחיפשתי אותך]?
ואז הוא ענה: תאמיני לי שלאיש לא כואב מה שקרה כמו שכואב לי.
אמרתי: אני מאמינה לך שעכשיו כואב לך הדבר. אבל אז, כשהיה צריך לעשות דבר מה, ואפשר היה לעשות דבר מה, לא יכולתי למצוא אותך.
אז הוא אמר, לא כך, אנחנו עשינו...
אז אמרתי: אני יודעת שזה לא כך. ואני גם לא אומרת, שהיית יכול להציל את חנה ב- %100 . אבל שאתה לא ניסית, זה עוד יותר קשה לי לדעת שלא עשו כלום...
עוד אמרתי לו: לפחות הייתי מרגישה דבר מה, לפחות פעם הייתה נשלחת חבילה, זה אפשר היה לעשות. ולא רק מבחינה זאת שלא היה מה לאכול, אבל איך חנה חכתה לקבל איזה סימן שמתחשבים בה.
הוא אמר: באמת אני לא מבין מה קרה שאף אחת מהחבילות שלי לא הגיעה. אני אמרתי: באמת קשה להבין שהחבילות מהשחקנית הגיעו, וזה לא הגיע.

במשפט עלו עוד עדויות של משה קראוס, ששאל את קסטנר אם הוא יכול לעשות דבר מה בעניינה של חנה, וקיבל תשובה שלא יתערב, כי קסטנר מטפל בעניין.
מסקנתו של בנימין הלוי הייתה כי קסטנר, ביודעין, מנע אפשרות להציל את חנה.
שיטתו של קסטנר בעניין חנה סנש:
א) שלא לנקוף אצבע לטובתה.
ב) להעמיד פנים כאילו הוא מטפל בעניינה.
ג) למנוע אחרים (את אמה, קומולי, קראוס, ועורך דין כלשהו) מלטפל בשחרורה.
קסטנר לא ניסה להציל את חנה סנש, אלא הפקיר אותה ביודעין, ואף הכשיל ניסיונות של אחרים, ובכללם אמה, להצילה.

וכל כך למה? מפני ששחרורה של בחורה אמיצה זאת, בעלת האופי החזק והמרדני, בבודפשט הנאצית, היה מזיק לאינטרסים של קסטנר ונוגד את שיתוף פעולתו עם הנאצים. חנה סנש מעולם לא נכנעה ללחץ של אחרים ולא ויתרה על משימתה. היא נפרדה מפלגי וגולדשטיין וחצתה את הגבול על דעת עצמה, מאחר שנפשה קצה בעצת חבריה הזהירים ממנה. בבית הסוהר עמדה חנה בכל עינוייה ואף בעינוי הקשה ביותר - באיומים להוציא להורג את אמה האהובה עליה, אם לא תגלה את סודותיה הצבאיים (מוצג ל"ה, 197-8). מכל העדויות האחרים, הן של אמה הן של פלגי ואחרים, מצטיירת דמותה של לוחמת לבלי חת, לא הייתה נשמעת בשום פנים ל"עצותיו" של ראש ועדת ההצלה להתפשר בצורה זו או אחרת עם המשטר הנאצי, לא הייתה נלכדת בתחבולותיו של קסטנר להביאה לשיתוף פעולה אתו (ודרכו עם הנאצים) ואף לא הייתה נכנעת לכפייתו המצפונית הכבדה ביותר.

קסטנר, שהודיע על בואם של שני הצנחנים הראשונים לקלגס ומסר אותם בידי השלטונות, לא היה האיש שישחרר את הצנחנית השלישית. אילו היה קסטנר מאפשר לחנה סנש להשתחרר ממאסרה כל עוד הנאצים שולטים בבודפשט, היה מטפח אויב בפועל למשטר הנאצי ויריב בכוח לעצמו. קסטנר לא היה מעונין בשחרורה של צעירה זאת, שהייתה עשויה להוקיע את שיתוף פעולתו הנמשך והולך עם המשטר הנאצי, ולפגוע בקשריו עם אייכמן, קלגס, בכר ויתר ראשי הס"ס. האינטרס האישי של קסטנר הזדהה גם פה עם אינטרס הביטחון של המשטר הנאצי.

מסיבות אלה לא פעל קסטנר למען שחרורה של חנה סנש ואף מנע אחרים מלטפל בשחרורה. שיתוף פעולתו עם האויב הביא את קסטנר גם בפרשה זו לידי הפרת נאמנותו כלפי הסוכנות היהודית, ה"הגנה" והצנחנית האסירה.
השופט אגרנט מניח כי קסטנר ידע על מאסרה של חנה רק באמצע חודש אוגוסט. מכאן שהיו לו רק חודשיים לטפל בעניינה. הוא הצליח לקבוע פגישה בין נציג הצלב האדום ומנהל לשכת הביטחון ההונגרי, וזה לקח זמן. אמנם, קסטנר ריכז את פעולת ההצלה בידיו, ולכן אפשר רק לומר "שקסטנר לא ניצל את כל האפשרויות שיכול היה לנצלן ולמתוח עליו ביקורת בשל כך, אך מרחיק לכת הוא למצוא, מסיבה זו, שלא היה מעוניין שחנה סנש תשתחרר" (עמוד 2187)

והשופט אגרנט מסכם:

לא התעלמתי מהעובדה, כי הטיפול בעניינה של חנה סנש היה מלווה גם בהזנחה גדולה מטעם קסטנר וחברי הוועדה: לא ביקרו אותה אפילו פעם אחת בבית הסוהר, לא שלחו לה חבילות מזון או אות של עידוד, ולא מינו לה עורך דין. להגנתו של קסטנר אפשר אולי לומר כי בספטמבר עמד על הפרק גירושם של יהודי סלובקיה, וכאשר התחיל משטר האימים של סאלאשי באמצע אוקטובר - גירושם של יהודי בודפסט. ראינו לעיל את פעילותו של קסטנר לשם מניעתן של שתי סכנות חריפות אלה בימים ההם. אף על פי כן אין למצוא בכך צידוק מלא לעניין ההזנחה האמורה. עם זאת גם ברי - נוכח המאמץ הפוזיטיבי שעשה קסטנר לשם שחרור שלושת הצנחנים - שאין לגלות באותו עניין יסוד יסוד של "שיתוף פעולה" מצדו.

גם כאן לא דיבר קסטנר אמת בשיחתו עם אמה של חנה בירושלים. ולמעשה הוא כמעט לא נקף אצבע להצלת בתה. הוא לא שלח לה אף חבילת מזון אחת, לא שכר לה עורך דין, ולא עשה למענה כלום, חוץ מן הפעולה האבורטיבית ערב יום ההפיכה של סאלאשי. המניע לשקריו הייתה בושתו העמוקה והמובנת מהתנהגותו זו. אבל אנו כאן לא ברמת מוסריותו הכללית של קסטנר אנו דנים, אלא באשמתו המיוחדת של שיתוף הפעולה עם הנאצים.
והאם שיתוף פעולה זה הוא ההסבר האפשרי היחידי להתנהגותו זו? ושמא הייתה זאת מעילה באימון "רגילה", מתוך מורך לב ופחד... וכיצד לא חשש קסטנר, שמא תישבר צנחנית אלמונית זו תחת לחץ העינויים, ותגלה לגסטאפו כי הוא הוא האיש אשר אליו נשלחה מארץ האויב? דומה כי האינטרס החיוני שלו עצמו, חייב היה להניע את קסטנר הכל-יכול ... להדריך אותה, אם יהא צורך בכך, בהטעיית החוקרים, והוא גם את זה לא עשה.. (פסק דין עליון עמוד .(2261
- חנה סנש נתפסה בידי ההונגרים ביום עברה את הגבול. המשדר שנשאה גילה שהיא הייתה במשימת ריגול. היא סירבה למסור את הצופן של המשדר, למרות חקירות עינויים שעברה. האם אפשר היה לעזור לה? יואל ברנד כותב: "אילו התדפקה יהודיה על שערי בית הסוהר ואמרה כי היא מביאה חבילה בשביל קצינה אנגלית, היו הפשיסטים עוצרים יהודיה כזו ומענים אותה, עד שהייתה מוסרת מה טיב קשריה עם אותה קצינה. רעייתי צריכה הייתה להיות אם נפשעת כלפי שני ילדיה הקטנים ואשת ציבור גרועה ביותר אילו הייתה ממלאה בקשה זו. רק גב' סנש עצמה יכלה לבוא לבית הסוהר ולומר הבאתי לבתי משהו לאכול" (השטן והנפש 164). האם טענה זו מתקבלת?

- היא הייתה במעמד של קצינה בריטית, ואפשר היה לטעון לה למעמד של שבוית מלחמה. במקרה כזה - היה הטיפול צריך להיות באמצעות הקונסוליה השוויצרית, שמשה קראוס עמד אתם בקשר הדוק ואף הציל יהודים רבים בעזרתם.

- לא הוברר בבית המשפט מתי נודע לקסטנר שחנה שבויה בידי ההונגרים. האם סביר להניח כי יואל פלגי, שראה בקסטנר איש אמונו ונציג ההסתדרות הציונית יסתיר ממנו שחנה אמורה להגיע אליו? והרי הוועדה של קסטנר הכינה לה מסמכים, והייתה צריכה לתת לה מסתור?!

- השופט זילברג מבדיל בין הנושא המשפטי "שיתוף פעולה עם הנאצים" לבין הערכת המעשים של קסטנר. איך ראוי להעריך את מעשיו, לא מנקודת מבט של בית המשפט, אלא מנקודת מבט מוסרית-חברתית?

- השופט זילברג שאל: "וכיצד לא חשש קסטנר, שמא תישבר צנחנית אלמונית זו תחת לחץ העינויים, ותגלה לגסטאפו כי הוא הוא האיש אשר אליו נשלחה מארץ האויב? דומה כי האינטרס החיוני שלו עצמו, חייב היה להניע את קסטנר הכל-יכול ... להדריך אותה, אם יהא צורך בכך, בהטעיית החוקרים, והוא גם את זה לא עשה..". כיצד אפשר להסביר תמיהה זו?

לפרטים נוספים על אישיותה ושירה של חנה סנש - לחץ כאן
ב- 7 בנובמבר 1994, ביום השנה החמישים לרציחתה של חנה סנש בידי הגסטאפו, החלה הטלויזיה להציג דרמה בת שלושה פרקים בשם "משפט קסטנר" מאת מוטי לרנר. במחזה מופיעה אימה של חנה סנש, הגב' קתרינה סנש. היא מעידה במשפט הפלילי של גרינוולד. היא נחקרת באולם בית המשפט על ידי עורך הדין ש' תמיר. קסטנר יושב באולם המשפטים ומתערב במהלך החקירה. באחת מהתפרצויותיו הוא מתריס כנגד קתרינה סנש:

איך את מעזה לבוא אלי בטענות? מי בכלל ביקש מן הבת שלך לבוא לבודפשט? מה היא חשבה לעשות? הרי בגלל הפזיזות שלה והיהירות של מי ששלח אותה, היא חצתה את הגבול כמו טירונית, ונתפסה כעבור חמש דקות.
ואני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטיין עומדים להגיע אלי. היא! הבת שלך. חנה סנש הגיבורה!
היא נשברה בחקירה שלה וגילתה הכל. אני מתאר לעצמי איזה עינויים היא עברה. אף אחד לא היה עומד בעינויים כאלה. אבל לא בגללי נעצרו פלגי וגולדשטיין. אלא בגללה!"
קתרינה סנש משיבה על כך "לא נכון".

בתגובה לקטע זה במחזה, הגישו בני משפחתה של חנה סנש ואחרים בג"ץ נגד הטלוויזיה והמחזאי, בתביעה למחוק מן המחזה את המשפט המאשים את חנה סנש בהסגרת הצנחנים. פסק הדין של רוב השופטים, השופט ברק והשופט מצא, היה כי יש להשאיר את המשפט ולא למחקו. השופט חשין, בדעת מיעוט, טען כי חופש הדיבור אינו חופש לשקר.

לקריאת פסק הדין - לחץ כאן