התוכן ההלכתי של הקמת מדינת ישראל ומצוות ישיבת ארץ ישראל בשעה זו

עלינו לברר, אם הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, שבאה על ידי הכרזת האו"ם על הזכות להקים המדינה בט"ז כסלו אותה שנה, הביאה שינויים במעמדנו כעם בגלות בתגרת יד ה' ובמצוות ישיבת ארץ ישראל כיום הזה.

ה"אבני נזר" (תנד, נו), לאחר שביאר שיטתו שמצוות ישיבת ארץ ישראל היא גם לרמב"ם מן התורה, אלא שהפטור הוא מכוח השבועה שלא יעלו בחומה, מסיק שכל זה כשהעלייה היא בלי רשות המלכות, אבל יחיד שקיבל רשות להיכנס לארץ ישראל חייב במצוות ישיבת ארץ ישראל, כי גם רבים אילו היו מקבלים רשות הייתה בהם המצווה, שלא נאסרו אלא על עלייה בחומה, דהיינו ביד חזקה.

כאשר יש רשות להקים מדינה

השבועה שלא לעלות בחומה קיימת רק בהיות עול מלכות זרה עליהם. אבל אם תינתן רשות להקמת מדינה חופשית מעול זרים, מותר לעלות, ואז חוזר הדבר להיות מצווה. ובכל אופן נתבאר, שגאולת ישראל תהיה על ידי הכרת האומות בזכותם. וכן נראה מהרמב"ם בסדר ימות המשיח, ששלב ראשון יהיה פריקת עול זרים מעל צווארנו וקבלת רשות לעלות לארץ ישראל ולכונן בה מדינה עצמאית. ולפי זה נראה, שהפירוש במה שנאמר בשבועות הללו, "עד שתחפץ", אין הכוונה עד שתבוא עת רצון ותתבטל השבועה, אלא עד שיגיע הזמן שלא יהיה צורך לעבור על השבועה, והיינו כשתבוא רשות מן העמים, שממילא לא יהא בזה עיכוב מצד תוכן השבועה. לפי כל זה יוצא שהקמת המדינה בימינו, על פי הכרזת העמים, היא היא השלב הזה שעליו נאמר "עד שתחפץ", והוא שלב ראשון בדרך הגאולה, שעל ידו מתכונן ציבור בעל כוח שלטון עצמאי בארץ ישראל, שהוא הקדמה למלכות מלך המשיח.

הקמת המדינה כמפנה

אך גם אם לא נקבל כל זה, ולא נראה זאת כשלב ראשון בתהליך הגאולה, למרות שהדברים, לעניות דעתנו, נראים נכוחים וברורים, על כל פנים יש לראות את הקמת המדינה כמפנה בקורות ימינו. כי תוכן השבועה "שלא יעלו בחומה", שכוללת אזהרה ברורה שכל התמרדות בחוזק יד נגד גזרת ה' לא תצליח, הייתה תלויה עלינו ועומדת בכל אימתה, וגזרה עלינו, נוסף על עובדת היותנו בגלות, גם גזרת שעבוד, בלי יכולת להמיש צווארנו הימנו, וכן סגרה עלינו את מבוא הארץ, חמדת אבות, במנעולים לא ייפתחו. ועליית כולם יחד, שלא הייתה מצוירת אלא "ביד החזקה", הייתה נמנעת מאתנו בתוקף השבועה והאזהרה שבה. והנה שבועה זו, שגזרה עלינו להיות עם גולה, ללא ארץ וללא כושר הגנה עצמית, ותלויים בקיום נסי בלבד, כשהננו כל היום לעג וקלס בגויים, שבועה זו בטלה מעלינו, וניתנה הרשות לכל ישראל לעלות לארץ שלא ב"יד חזקה". מעתה בידינו לשוב לארץ ולכונן בה מדינה כרצוננו, להקים בה צבא שישמור עלינו מאויב ומשחית ולא ייתן את דם ישראל ניגר ללא יד נוקמת.

דבר גדול זה בא לנו בהקמת המדינה: ניצלנו מאימת השבועה. והרי עניין זה חשוב לאין ערוך מצד עצמו. אפילו אם לא נראה זאת כשלב לגאולה השלמה, בדין הוא שנעריכו כראוי, כגילוי חסד אלוקי שרק דורנו זכה לו.

התוקף בגלל הכרזת האו"ם

והכרה זו של האו"ם בזכות ישראל ודאי מספיקה להיחשב שלא "ביד חזקה", אף על פי שעמי ערב השכנים והערבים מתושבי הארץ התנגדו לה. שהרי אדוני הארץ נחשבים אלה שקנוה בקניין של כיבוש מלחמה, ואלה היו האנגלים, שכבשו הארץ והמשיכו למשול בה על ידי ייפוי כוח של העמים האחרים, שלהם מסרה את זכות קניינה ובשמם קיבלה את המנדט בשעתו. אם כן, החלטת האומות הללו, אשר להם הייתה הארץ, היא בעלת תוקף, ועמי ערב אין להם שום זכות על הארץ.

וכיוון שהאו"ם החליט בדין, הקמת המדינה על ידי ישראל היה בה משום קניין בהסכמה וברצון בכל הארץ, וממילא המדינה היא חוקית מהשקפת התורה. מעכשיו, אפילו אילו היו האומות חוזרות בהן, שוב לא היה להן כוח לעשות זאת, כי כבר זכינו במקום, ושמירה על זכויותינו אינה עלייה בחומה, שאין כאן אלא שמירה על הזכות שבידינו. וכן כתב ה"אבני נזר" (תנד, נד), שאין איסור השבועה כולל אלא עלייה לארץ שלא ברצון בעליה, אבל אלה שכבר נמצאים בארץ, יש להם זכות הגנה על עצמם ועל ישיבתם כאן, כי זו לא עלייה בחומה היא. ואם כן, את המדינה שוב אין בכוחם לבטל, וממילא העולה לכאן בהתאם לחוקי המדינה אינו עולה בחומה.

מלחמת הערבים במדינת ישראל

מכיוון שהקמת המדינה הייתה מותאמת להלכה, המלחמה שניהלו נגדה המדינות הערביות היה לה דין עזרת ישראל מיד צר (רמב"ם, מלכים ה'), שזו מלחמת מצווה היא, והייתה מותרת גם אם נאמר שהשבועה שלא יעלו בחומה עדיין קיימת. אין כאן טענה שאילו היו מוותרים על הקמת המדינה כי אז לא היו נלחמים בנו. שכיוון שהקמת המדינה היתה בדין, תביעתם אינה אלא תביעת גזלנות, ואין אנו מצווים להיענות לה. ולא זו בלבד, אלא מצווים ועומדים להתנגד לה, כיוון שעצמאות מדינית היא מכשיר חשוב לשמירת הנפש, ואסור לוותר עליה לטובת הרצחנים ולהשאיר עצמנו ללא הגנה, תלויים ברצונם ובתעלוליהם. מכל שכן שהקמת המדינה היא נכס שיש בו משום השתחררות מאימת השבועה שרדפה אחרינו תמיד, ועוד יותר על פי מה שביארנו, שהיא שלב מוקדם לגאולה השלמה, בוודאי שאסור היה לוותר עליה. והייתה המלחמה מלחמת הגנה של מצווה. וכן כל מה שכבשנו במלחמה זו קנינו זאת בקניין מוחלט של כיבוש מלחמה.

ואף אם נאמר שעדיין אנו מצווים ועומדים שלא נעלה בחומה ביד חזקה באותם חלקים מארץ ישראל שלא ניתנו לנו ברשיון העמים, כי שבועה זו לא תבוטל אלא עם בוא עת פקודה, וזו עוד לא באה כל עוד שאין הגאולה שלמה, מכל מקום מלחמה זו, שהייתה מותרת ומצווה עלינו, כנאמר למעלה, לא פגעה באיסור זה, כיוון שהייתה בעיקרה מלחמת הגנה, וממילא גם תוצאותיה, דהיינו כיבושי השטחים שבאו על ידה, בדין הם, והכיבוש תורת כיבוש מלחמה עליו וקנייננו קניין מוחלט בהם.

יום העצמאות

מעתה צא וראה מה גדול יום הכרזת המדינה לישראל. לעתים קרובות שומעים אנו עוררים ואומרים: מה יום מיומיים? ואף אם קרה נס לישראל בעמדו מול אויבים בשער, לא יום זה הוא שגרם. ואדרבא, ביום זה פלשו כוחות האויב לארץ, ולולא ה' שהיה לנו, כי אז היה ח"ו יום זה צרה ומצוקה. ועל כן אין לדעתם לציין יום זה כיום נס.

אך על פי האמור יש להוכיח עד כמה אין טענתם טענה ועד כמה יום זה הוא העיקר. על ידי שעשינו מעשה ביום זה, והפכנו את החלטת האו"ם לעובדה מוחלטת מבחינת הדין, בזה פקע כוח השבועה ש"לא יעלו בחומה", שרדפה אחרינו וכבלה את ידינו בכל ימי הגולה. בזה נעשינו לעם בן-חורין, אשר הזכות והמצווה עליו לעמוד על נפשו נגד אויביו ולהגן על זכותו להיות בארץ הזאת. ואילולי יום זה, גם החלטת האו"ם עמדה להתבטל, כידוע, וכלעומת שבאה כן הייתה חוזרת, ללא כל תוצאה. נמצא שיום זה ומעשה זה של ההכרזה החזירו לנו חלק עיקרי של זכויותינו, וביטלו מאתנו את הגלות בתור גזרה שאין להימלט ממנה. ומיהו זה אשר יישאר עיוור וחירש מבלי לראות ומבלי לשמוע את גודל הנס שעשה ה' אתנו בזה? נמצא שאפילו אם לא מצד היות מאורע זה כהכנה ושלב ראשון לגאולה השלמה ראוי הוא היום שייחשב כיום גילה ושמחה. מכל שכן שכפי מה שביררנו נראים הדברים שאין זו אלא אתחלתא, והוא שלב הכנתי לביאת הגואל שיבוא במהרה בימינו.

ואין גם מקום לטענה שאין שמחתנו שמחה, מכיוון שעדיין לא חזרה עטרת התורה ליושנה, והמלכות השלטת בישראל אינה רואה בתורה את חוקת המדינה. כי אם אמנם כן הוא, ודאי שהלב דואב על מעמד התורה במדינה, וודאי שאנו מצווים להיאבק להחזיר עטרה ליושנה. מכל מקום אין נפגמת על ידי כך העובדה, שחל כאן מפנה עצום בחיינו בתור עם ה', ששוחררנו מעול הגויים ונפטרנו ממארת הגלות. ומעתה יש להפנות את כל המאבק כלפי פנים, לחזק ולהאדיר את הציבור שומר התורה והמצווה, בכדי שיגיע למעמד של רוב במדינה זו.

מצוות ישיבה בארץ עם קום המדינה

ועכשיו נברר דין מצוות ישיבת ארץ ישראל עם הקמת המדינה. לדעת הרמב"ן, שמצווה זו קיימת תמיד, מכל מקום היו פטורים ממנה מחמת אונס, כשהמלכות הגבילה העלייה. אולם לא כן עכשיו, שהדלתיים פתוחות וכל ישראל מותר להם לעלות יחד, מבלי שיהא בזה משום עלייה בחומה. אם כן המצווה קיימת עכשיו של כל אחד ואחד מישראל מן התורה, לפי הרמב"ן.

ולדעת הרמב"ם, לפי מה שפירש דבריו ב"אבני נזר", שבזמן שתנתן רשות לכולם לעלות ודאי תהיה מצווה על כולם לעלות. והרי במובן זה הגיעה השעה והרשות נתונה לכל ישראל לעלות; אם כן חזרה אלינו המצווה במלואה.

וכן נראה לפי שיטת ה"מגילת אסתר", שבזמן הגלות בטלה מצוות ישיבת ארץ ישראל, והזכיר בלשונו "שאין מצווה זו נוהגת עד עת בוא המשיח", מכל מקום, לפי סברתו שעיקר המצווה של כיבוש לישיבה היא ישיבה ללא עול זרים, ישיבתנו כיום הזה, שהיא ללא שעבוד הגויים, מחזירה אלינו מצווה זו במלואה. וכן מוכח לשונו שכתב שם, "ומה שכתב הרמב"ן כי כיבוש הארץ היא מלחמת מצווה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות". הרי שתלה הכול בשחרור מעול שעבוד הגויים.

ולפי "פאת השולחן", שמצוות ישיבת ארץ ישראל לדעת הרמב"ם היא מדרבנן בכל הזמנים, על כל פנים מדרבנן ישנה עכשיו המצווה במילואה. מה שאין כן בזמן שלא הותרה העליה על ידי המלכות, או שהותרה בהגבלה, שאז לא הייתה המצווה יכולה להתקיים מחמת אונס. ואף שלדעה זו היא מצווה דרבנן, מכל מקום הרי אמרו עליה ששקולה ככל המצוות, וודאי שראוי לכל אדם מישראל להשתדל לקיימה. וכן הדבר לפי מה שצדדנו לפרש בדעת הרמב"ם, שהחיוב הוא מן התורה, מצד המצווה להכיר בטובת ה' עלינו בהנחלת הארץ. אם אמנם היו פטורים מזה בזמן שהמלכות עשתה קשיים, עכשיו, משנסתלקו קשיים אלה, חזר החיוב, והימנעות מלעלות לארץ עושה את דברי הודאתנו על הארץ בברכת המזון פלסתר.

וכן לפי שיטת רבי חיים שבתוספות, שהיא מצווה מצד קיום המצוות התלויות בארץ, קשה להשתמש עכשיו בפטור שלו מצד הקשיים בקיום המצוות, כי ודאי שזה לא נאמר אלא בזמן שהארץ הייתה חרבה וישיבה בכפרים הייתה כרוכה בסכנת נפשות, ובערים, מחמת רוב הדוחק הכלכלי, אי אפשר היה לקיים מצוות אלה. מה שאין כן בתנאים שלנו, שהארץ מיושבת, אין מי שמונע בידינו מלקיים, שהמצווה קיימת ועומדת.

בסיכום הדברים: עם הקמת המדינה סולקו הגורמים שמנעו בעד קיום המצווה לשיטות השונות, ומעתה המצווה קיימת בתוקפה לרוב רובן של הדעות מן התורה, ולאיזה מהן - מדרבנן. אולם ערך המצוה לדעת כולום גדולה לאין ערוך, בהיותה שקולה כנגד כל המצוות. ואשרי מי שמקיימה מתוך ידיעה והכרה.