פרק ד: עונת הקציר
א. ציון עונת הקציר במקורות
בית שני: 'מועד קציר לקיץ, ומועד זרע למועד דשא'4
מקורות חז''ל: 'חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר'5
ב. מה כוללת 'עונת הקציר'?
1. חיטה - Triticum durum
2. שעורה -vulgare, durum Hordeum.
3. שיפון - Triticum spelta
4. כוסמת - Triticum dicoccum
5. שיבולת שועל - Hordeum sativum, distichum
הנזכרים ביותר במקורות אלו, הם החיטה והשעורה. בתנאי בעל, בכמות גשמים סבירה, אין גידול אשר יוכל להתחרות בחיטה מבחינת רווחיותה.7 ואילו יתרונה של השעורה, היא עמידותה ליובש וחום, יותר מאשר החיטה, ויכולתה להניב יבולים גבוהים ממנה בתנאים שוליים.8 יתר הדגנים אינם מוזכרים במקורות פעמים רבות.
בלוח גזר מתחלקת לכאורה עונת הקציר לשתי תת-עונות: 'קצר שערם', ו'קצר XXלX'. הראשונה להבשיל היא השעורה ולכן היא מוזכרת ראשונה. דלמן חושב שהנוסחה 'קצר XXלX פירושה קציר כל שאר היבולים. אך כאמור הדגן, שהיה המשמעותי ביותר, לאחר השעורה, היה החיטה. לכן, יתכן שבעונה השנייה אין הכתוב מפרט באיזה קציר מדובר, כי היה מובן שהמדובר הוא בחיטה. אכן, אצל חז''ל השימוש במילה 'קציר' מתייחס לקציר החטים בלבד. לדוגמא - לגבי אדם הנודר נדר עד ה'קציר', מציינת המשנה: 'עד הקציר - עד שיתחיל העם לקצור קציר חטין אבל לא קציר שעורים.'9 עם זאת יש להדגיש שבמקרא, השימוש במושג הזמן 'קציר', כלל את קציר השעורים החיטים גם יחד. להלן דוגמאות הממחישות זאת:
בסיפורה של רצפה בת איה מסופר בתחילה, שבניה הומתו בתחילת קציר שעורים ואילו בהמשך נאמר: 'ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ...'10
בועז מבקש מרות שתישאר אצלו כל עונת הקציר: 'ותאמר רות המואביה גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין עד אם כלו את כל הקציר ...' ואכן היא נשארת: 'ותדבק בנערות בעז ללקט עד כלות קציר השערים וקציר החטים.'11
הפלאח שכינה את מכלול התקופה הזו - 'חצידה' יצר גם כן אבחנה בין עונת קציר שעורים ועונת קציר החיטים.12
עונת הקציר כללה לא רק את פעולת הקצירה, אלא גם את עבודות העימור (מלשון עומר) והעירום (מלשון ערימה), ההובלה מהשדה לגורן, הכנת הגורן, הדיש והזרייה. חלק מפעולות אלו זכו להיחשב, גם כן, כעונות חקלאיות בזכות עצמן (ראה להלן). את השלב האחרון של עבודות הקציר חתם הכיול. חוקרים רבים מפענחים את המילה 'XXכX' בלוח גזר כ'כיול'.13 אם כך, מבטא לוח גזר לא רק את עונת קציר השעורים וקציר החיטים אלא את כל אותן הפעולות כולל הכיול. דעה זו לגבי מכלול 'עונת הקציר', מצוייה גם אצל חז''ל: 'א"ר יוסי קצירת שיבולת הראשונה דומה למירוחו.'14 מריחת הכרי זהו הכיול. המדרש מזכיר את מכלול הפעילויות הנכללות תחת עונת הקציר: והארץ חנפה תחת יושביה (ישעיה כד ה). מראה לך קמה, ואינה מראה לך גדיש, מראה לך גדיש ואינה מראה לך גורן, מראה לך גורן ואינה מראה לך ערימה.'15 הערימה, כפי שנראה להלן, אף היא זהה לשלב הכיול.
הואיל וכך, עונת הקציר על מגוון הפעילויות שבה, הנה עונה ממושכת. בשל חשיבותה ואורכה של העונה, נהגו לכנות את עונת הקיץ (summer) בכינוי הנרדף - 'קציר' .16
'חוקות קציר' - אפיוניה האקלימיים של עונת הקציר אצל הקדמונים
1. מבוא
2. שרבים
תקופת הקציר מאופיינת בשרבים ובחום רב. הטמפרטורות הגבוהות ביותר בארץ חלות בימי החמסין שבאביב ובסתו.20 זהו הזמן של רוחות מזרחיות, ודרום מזרחיות יבשות הבאות מהמדבר. המקרא מכנה אותם בשם רוח קדים.21 במדרש הדן בלכתו של יעקב מבית-אל נאמר: 'אמר רבנן אמ' כבר הבר מצוי ועונת גשמים עברה ועדיין השרב לא בא.'22 דהיינו, האיכר ציפה להגעתם. רוחות חמות ויבשות אלו, הגורמות לצמחייה להבשיל בקצב מזורז, חשובות להבשלת הגרעינים והתקשותם.23 הפלאח מכנה את חודש מאי - ג'ומאד(י), שפירושו חודש ההתקשות, הכוונה היא להתקשותם של גרעיני התבואה.24 המעבר לשלב ההבשלה הסופית יכול להתרחש מהר מאד, ואז אין להשהות יותר את פעולת הקצירה. שהות מיותרת תגרום להפסדים עקב נשירה של שיבולים וגרגרים.25 במיוחד יש להזדרז בקצירם של המינים והזנים הנוטים לנשירה כגון שעורה.26
שידפון
נוצרת בעיה כאשר מתחילים השרבים עוד לפני סיום תהליך ההבשלה. דבר העלול לגרם לשידפון, כלומר, לעקרותם החלקית או השלמה של השיבולים, ולפגיעה קשה בתהליכי מילוי הגרגרים בחומרי התשמורת. כתוצאה מכך הגרגרים יצטמקו, משקלם יקטן מהנורמאלי וצורתם תהא מקומטת. סוג הבשלה זה מכונה בשפה המקצועית העדכנית בשם: 'הבשלת אונס'.27 המקרא וחז''ל מתארים מצב זה כאירוע קשה, שמשמעותו - רעב. להלן דוגמאות: 'וארא בחלמי והנה שבע שבלים עלת בקנה אחד מלאת וטבות: והנה שבע שבלים צנמות דקות שדפות קדים צמחות אחריהם'28 ; 'רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון וירקון ארבה וחסיל.'29 השידפון הפך כדימוי לרעב עצמו: 'ושדפה לפני קמה'30 וראו בו עונש על חטאים: 'שאם אין אתם מוציאין מעשר כראוי, רוח אחד של קדים אני מוציא ומשדפתן.' 31 לכן גם רוח הקדים, הגורמת לשידפון, נתפסה במקורות כדבר שלילי.32
חז''ל התייחסו בדקויות לעניין מידת הפגיעה מהשידפון. אחד המצבים הגבוליים, בו ניתן להגדיר אם הייתה פגיעת שידפון אם לאו, היה כאשר התייבשו הגרעינים והגיעו למצב סופי של 'הבאת שליש'.33 כנראה, מלכתחילה, הייתה הכוונה בהגדרה זו לכך, שהגרעינים הגיעו רק לכדי שליש ממה שמשקלם הסופי אמור להיות.34 אולם חז''ל הוסיפו קריטריון חשוב נוסף בהגדרת מצב זה:
'... כיצד יודע אם הביאה שליש ואם לאו אם זורעה ומשצמחה הדבר ידוע שהביאה שליש ואם זורעה ואינה מצמחת הדבר ידוע שלא הביאה שליש.'35 דהיינו, עקרותם של הגרעינים היה העיקרון למידת הפגיעה מהשידפון. במצב זה ניתנו 'הנחות' במצוות שונות: 'אלו חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות ...תבואה שלא הביאה שליש ר' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה.'36; 'אין תורמין מן התבואה שלא הביא שליש ...'37
פגיעה בבריאות
השרבים ובמיוחד הקדים, הכבידו במאוד על מלאכתם של הקוצרים. חוץ מאשר החום הגדול, לעתים גם האוויר ספוג האבק, הקשה על הנשימה.38 המקורות מציינים את השפעתו הפטאלית לעתים של מזג אוויר זה: 'ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקצרים. ויאמר אל אביו ראשי ראשי ויאמר אל הנער שאהו אל אמו. וישאהו ויביאהו אל אמו וישב על ברכיה עד הצהרים וימת.'39 בפירוש חז''ל לפסוקים אלו נאמר: 'שאין החמה קופחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר.'40 גם בעלה של יהודית מת בעת הקציר: 'והוא מת בימי קציר השעורים, כי עמד על מאלם האלומה בשדה, והשרב על ראשו וימות.'41 גם המדרש מציין עד כמה קשה מכת השרב: 'שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן תשעים ותשעה מתים בשרב ואחד בידי שמים'42 גם יונה 'שאל את נפשו למות' כשהגיע רוח הקדים והשמש הכתה על ראשו.43
היו ניסיונות להקל במעט על הקושי בעת הקציר. בפירוש חז''ל להצעתו של בעז לרות, לטבול את הפת בחמץ הם מסבירים: 'שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פיתן בחומץ בשעת השרב. אמ' ר' יונתן מיכן שמוציאין מיני חומצין לגרנות.'44 וההסבר לכך: 'אמר רבי אלעזר: מכאן שהחמץ יפה לשרב.'45 גם לבוש מיוחד לבשו להגנה מפני השרב: 'עור שעשאו שטיח להיות נותנו על לבו בשעת הקציר מפני השרב'46
3. טללים
ישנו יתרון נוסף לטל. הקוצר משכים לקום, לא רק כדי לנצל את שעות הטל הקרירות הנוחות לקציר, אלא, בזמן שהטל רובץ על הקמה, אין הגרגירים נשפכים מן השבלים בשעת הקציר.54 על-פי פליקס, לכך התייחס הפסוק: 'נרדם בקציר בן מביש.' 55 במעבר של הגדיש לגורן חשוב, אם כן, שהשבלים תהיינה לחות ולא תתפזרנה.
שני היתרונות הללו של הטל בעת קציר - הנוחיות לאדם ושמירת השיבולים לבל תתפזרנה, באים לידי ביטוי במדרשים הבאים לאיוב כט, יט: א. 'בזמן שהיה איוב קוצר את שדהו שהיו עננים קשורין על קצירו, בשביל שלא ישיב ליחו מן השרב ...' 56 ב. 'אמר איוב על ידי שהיו דלתי פתוחות לרוחה היו הכל קוצרין יבשות ואני קוצר מלילות.' דהיינו - השבלים עדיין אינן קשות לחלוטין (ראה לעיל ולהלן).57
אך מעל לכל, ראו גם הקדמונים וגם הפלאח בטל כמסייע בהתפתחותן התקינה של השבלים. למרות שדבר זה לא נאמר במקורות במפורש, ניתן אולי ללמוד זאת מהדמיון בין מה שמצוין בגמרא, לבין אמרות הפלאח בתקופת ההבשלה של החיטה: 'הפלאח אומר: את הטל תן לנו, הוי אלוהים, בעת התפתחות התבואה, אם תרצה אז שיבשילו הזיתים או שלא! לעומתו: מגדל הזיתים אומר: את הסמע'ון [הרוח השרבית. הערה שלי ר''מ] תן לנו, הוי אלוהים, בעת התפתחות הזית, אם תרצה אז שיבשילו הזרעים או לא!' וכן: 'את הטל ומזג אויר הקריר תן לנו הוי אלוהים, בזמן התפתחות החיטה את הטל והרוח הדרומית (סמ'עון), הוי אלוהים, בעת פריחת הזית'.58 בגמרא נאמר: 'רוח צפונית - יפה לחטין בשעה שהביאו שליש, וקשה לזיתים בזמן שהן חונטין. רוח דרומית קשה לחטין בשעה שהביאו שליש, ויפה לזיתים בזמן שהן חונטין.'59
הבשלת החיטה מסתיימת לאחר ירידת הגשמים. לפיכך, נראה, שהרוח הצפונית המוזכרת אצל חז''ל, בדומה לפתגמי הפלאח, בעונה זו של השנה, מביאה עמה משבי אויר קרירים העוזרים לטל להישאר על האדמה ולהעניק את השפעתו המבורכת, בניגוד לרוח הדרומית המביאה את השרבים ואת היובש.60
אולם גם בטל במהלך הקציר יש צורך ב'חוקיות'. על פי השקפת הקדמונים, עלולה להיות לו השפעה מזיקה. אחת הסיבות שהמדרש מונה בעניין שינוי משטר המים, בראשית ספר בראשית, הוא: 'ובשביל להדיח טללים רעים.'61 חז''ל ראו בטללים הרעים סכנה שוות ערך לשרבים: 'ישמר לנו מן השרב ומן הרוחות קשים ומן הטללים הקשים ...'62 הם מסבירים מהי השפעתם של הטללים הרעים: 'אמ' רבן שמעו' בן גמליאל תדע שנתאררו טללים שבראשונה כשהיה טל יורד על גבי תבן ועל גבי הקש היה מלבין שנ' והנה על פני המדבר דק מחספס עכשיו משחיר. בראשונה כל עיר שהיו טלליה רבים מחברותיה פירותיה היו מרובין עכשיו ממועטין.'63 פליניוס מזכיר את הטל השורף (rorem inustum) כגורם הראשוני למחלות בתבואה.64 הטללים הרעים נחשבו בעיני הקדמונים כישויות נפרדות מהטל הטוב, כפי שניתן ללמוד מדברי חז''ל: 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים. מכון - שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים, וחדרה של סופה [וסערה], ומערה של קיטור, ודלתותיהן אש, שנאמר ... יפתח ה' לך את אוצרו הטוב.'65
חוקרים שונים מנסים לתת הסבר מדעי ל'טללים הרעים'. פליקס מסביר שה'טל הרע', אלו מחלות כגון קימחון וחילדון. כיום ידוע, כי הטל אכן מסייע להתפתחותן של פטריות מיקרוסקופיות המזיקות לצמחים.66 יתכן ש'הטל השורף' עליו חשב פליניוס, זוהי מחלת החילדון - Puccinia, הנגרמת מפטריות זעירות החודרות לגופם של צמחים שונים, ובמיוחד הדגניים ומכסות אותם בצבע כעין החלודה.67 לדעתו של שלם ה'טללים הרעים', זו תופעה אקלימית מסוימת אותה הוא מגדיר כ'ערפלי טללים'. אלו ערפילים ממושכים, המזיקים גם לפירות האילן ולשאר חלקי הצמח על-ידי הידבקותן באותן פטריות.68 פוגלשטיין טוען, שאצל חז''ל התרחב המושג 'שידפון' וכלל לא רק את התייבשות השיבולים כתוצאה משרב, אלא גם את מחלת החילדון הנגרמת, לדעתם, מהטללים הרעים. לדעתו, מתייחס המאמר הבא לשידפון כתוצאה מטללים רעים: 'בשעת הקציר בא שדפון וירקון וחילקה ואין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש ועדר וכיסה ובשעת הקציר בא שדפון וחילקה הרי שיניו שלו קהות.' 69
4. מזג האוויר בדיש ובזרייה
דיש
את הדיש יש לבצע רק בשעות החמות של היום אחרי שיבש הטל מעל הקש.72 האיכר מחכה לרוח המזרחית המשפרת את הדיש בכך, שמסייעת בשבירת הקש.73 לעומת זאת הטל בעת הדיש מזיק, שכן הלחות מדביקה את המדושה ולכן קשה הן להפריד בין הגרעינים מהשיבולת, והן לקצוץ את הקש. לעתים אפילו משעולה החום והטל נעלם, עדיין השפעתו המדביקה לא נמוגה. ואז מתעוררת השאלה אם להמתין ליובש או לוותר על הדיש באותו יום.
זרייה
שעות הרוח מוקדשות לזרייה: 'זורה ורוח מסייעתו.'74 בפעולת הזרייה מעונינים להפריד בין התבן, המוץ, הקש והבר. לשם כך יש לנצל את סוגי הרוחות השונים. לכן נאמר אצל בן-סירא: 'אל תהיה זורה לכל רוח.'75 סטבסקי מציין, שאת הערימה עורכים בצורה של סוללה מול רוח הבוקר הנושבת מכיוון דרום-מערב. רוח הבוקר הנמשכת ונפסקת עד לרבע ושליש היום, טובה לזריית התבן הראשון ('ביכר'), המשמש מאכל לבקר למשך כל השנה. אחר-כך הרוח משנה את תדירותה, וכיוונה, והזרייה נפסקת. כאשר מתייבש האוויר והטל מתאדה, עוברים לפעולת הדישה. בתום עבודת הדיש היומית שוב מכינים את הסוללה של המדושה וזורים למחרת בבוקר בשנית. התבן שנזרה בפעם השנייה, נופל באיכותו מזה של היום הקודם. לבסוף יש להפריד בין הבר והקש. לשם כך יש לזרות מול רוח ים הנושבת בחוזקה. פעולה זו מתבצעת משעות אחר הצהרים ועד הערב.76 רוח זו אמורה להפריד בין הגרעינים: 'כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת מהם דבקה לחבירתה.'77 גם בועז שזרה בלילה, עסק למעשה בזרייה המפרידה את הבר מהקש: 'הנה הוא זרה את גרן השערים הלילה.' 78
מדידות עדכניות מראות שהרוחות האטזיות, הנושבות בקיץ, ובריזת הים שכיוונן הוא מערבי-צפוני-מערבי, מגיעות לשיאן בשעה חמש אחר הצהרים, ואילו בבוקר שולטת רוח דרומית, חלשה יותר בעוצמתה, המסיימת את חיגתה לקראת הצהרים.79 כמו כן נמצא, שרוחות חודש יולי חזקות מאלו של אוגוסט.80 יש לשער שגם נתון זה הובא בחשבון לגבי תכנון מועדי הזרייה.
גם קולומלה מדגיש שהרוח המערבית של הקיץ היא הרוח המתאימה ביותר לזרייה. אם כי לדעתו לא כדאי לחכות לה, אלא להכין את הערימה באופן כזה, שכל רוח קלילה תוכל לזרות אותה. תיאורו מזכיר את אופן הזרייה אצל הפלאח.81
אמרתו השנונה של הפלאח: 'כשהרוח טובה זרה על זקנו של שכנך!' (דהיינו, אל תתחשב, גם אם המוץ יעוף על מדושת השכן), מעידה על נחיצותה ורגישותו הרבה של האיכר לרוח המתאימה.82
5. שריפות, גשם
נדירים יותר ומאד לא רצויים היו גשמים בעת הקציר, כשהשבלים כבר בשלות ומוכנות לקצירה, כבימיו של שמואל: 'הלוא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר.'84 מצב זה עדיין אפשרי בזמן קציר שעורים ופחות סביר בעת קציר חטים. הפחד הגדול הוא מהשחתת התבואה הנקצרת.85 לאור זאת קבעו חז''ל, שגשם לאחר פסח נחשב לקללה: 'יצא ניסן וירדו גשמים - סימן קללה.'86 יחד עם זאת, כנראה מתוך חשש זה נאמר בקהלת: '... וראה בעבים לא יקצור.'87
6. איזון התקופה - 'חוקות קציר'
בדומה לירמיהו ה, כד (ראה לעיל) ניתן לראות את רעיון האיזון השנתי הכולל של השנה, הן בתפילתו של הכהן הגדול והן במדרש. הירושלמי מתאר זאת כך: 'כיצד הייתה תפילתו שלכהן גדול ביום הכיפורים בצאתו מן המקדש, אומר יהי רצון מלפניך שתהא שנה גשומה שחונה טלולה.'88 כמו כן, במדרש מביעים חז''ל את התפעמותם מיכולתו של הקב''ה לאזן בין הגורמים האקלימיים: 'והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ומנגבן.'89
7. מנהגים הקשורים לאקלים העונה
גם בשירה האוגריתית, נמצא תאור של התנהגות טקסית בעת הקציר, המבטא את החשש מהשידפון.100 להלן קטע המתאר זאת:
ודניאל הקריב ויסובב חרבתוגסטר מדגיש שהקטע לעיל מתייחס לתחילת תקופת הקציר, לתקופת השרבים בסוף אפריל.103 חיבוק השיבולים נועד להשפיע לטובה על מצב השיבולים בהמשך התקופה. החיבוק הוא פעולה מאגית של חיקוי פעולת הקצירה, בה הקוצרים, למעשה, מחבקים את העומרים והאלומות.104 לדעת גסטר שירה זו מזכירה גם מנהגים עתיקים אחרים שרווחו בעולם העתיק.105
מלילה ראה בחרבה 101
מלילה ראה בצמאה
את המלילה יחבק וינשק:
אחלי, אנא, המלילה!
תגדל מחרבה מלילה,
תגדל מ......שרב! וכו'
את השבלת יחבק וינשק:
אחלי, אנא, השבלת!
תגדל משדפה שבלת, ...102
הטקסים היו נפוצים בווריאציות שונות במצרים וביוון והיו קשורים באמונה בסיסית, אותה מכנה פריזר בשם 'רוחות התבואה' הדואגות לצמחי התבואה. לדעתו של אשבל גם מנהגי הלקט, הפאה והשכחה שרווחו בימי קדם ורווחים עד
היום בכפרי הפלאחים בכל ארצות המזרח עד ימינו נובעים במקורם מתוך חשש הרגזת רוחות אלו.106
רמזים לצורת חשיבה זו ולפעולות מעין אלו, עולים גם במקורות חז''ל. לדוגמא: 'אמר ר' סימון אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדול.'107
כמו כן, על פי חז''ל, גם פעולת הנפת העומר אמורה להיות בעלת השפעה על תקופת הקציר: 'רבי סימון ברבי יהושע אמר מוליך ומביא כדי לבטל רוחות קשות מעלה ומוריד כדי לבטל טללים קשים.' 108 גם נענועי הלולב בסוכות היו אמורים למנוע, בין היתר, בעיות שעלולות לבוא בעונת הקציר: 'במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.'109 הבבלי טורח להדגיש, שהשקפה זו הייתה שלטת בארץ ישראל.
8. הגדרת זמנה של העונה וסימניה
יתכן שגם אצל הסיוד ישנה התייחסות לפרק זמן אקלימי זה, עוד בטרם מתחיל קציר הדגן הבשל. בפרק זמן זה, נעלמת זמנית קונסטלציית כימה: 'כאשר הפליאדות, בנות אטלס עולות, התחל בקציר... ארבעים ימים ולילות הן מוחבאות ושוב מופיעות כאשר השנה מתקדמת, בהשחיזך לראשונה את המגל.'114 תקופת 'ההסתר' של כימה מוזכרת גם אצל הפלאח ומתייחסת לאקלים הקשה השורר בתקופה זו. דלמן ליקט מגוון פתגמים בהקשר לתקופה: 'כאשר כימה שוקעת נעלם השומן מבעלי-החיים והם נעשים חולים'; 'כימה שוקעת תחת עשב רב ועולה מעל עומרים יבשים'; 'כשכימה שוקעת והגשם אינו מגיע, נשרף היבול'. הכוונה היא שההבשלה לא תתבצע כראוי וההתייבשות תחול לפני ההבשלה. 'כשכימה שוקעת העשבים נשרפים בחום.' ולאחר סיומה של התקופה: 'כשהיא זורחת, העשבים טובעים בטל.'; ' כשכימה עולה נעשה קריר.'; 'כשכימה זורחת (עולה), חי היבול ונעשה ירוק.' כלומר שוב מגיע זמן קריר עם טל שמרענן את התבואה וכך מסתיימת תקופת ההבשלה. 115 מעניין לציין שקזוויני, המלומד הפרסי מהמאה השלוש-עשרה מציין ב'קוסמוגרפיה', שמשך העלמות כימה, בתקופה זו היא חמישים ימים.116
קשה להתעלם מהדמיון בין תקופת ההסתר של כימה לתקופת ספירת העומר מבחינת עיתויה והתיאור האקלימי והחקלאי שניתנו להן. לכן, ישנה סבירות שקיים קשר ביניהן. גם אם קשה להוכיח עניין זה בצורה ישירה, ברור הוא, שבשניהם נעשה ניסיון להגדיר את אותה תופעה האקלימית - חקלאית בפרק זמן מוגדר הדומה במשכו .117 כמו בתקופת החריש/זרע, הסיבה להגדרות הזמן המדויקות ולאותות הכוכבים, נבעה מהצורך להיתלות בגורמי חוץ, בתקווה שיסייעו לעבור את התקופה הקשה בהצלחה.
תת-עונות בעונת הקציר
ד. עונת קציר השעורים
1. היבול הראשון
עונת קציר השעורים, כעונה הראשונה ליבול, הייתה כה ברורה בתקופת המקרא, כך שלא היה צורך לפרט כי את העומר, ראשית הקציר, יש להביא מהשעורים. השעורה עמדה לנגד הכותב המקראי גם בפסוק: '... כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן.'122
2. חשיבות השעורה בתקופת המקרא
בנוסף, הייתה לשעורה בתקופת המקרא גם חשיבות כלכלית רבה. נהגו לאוכלה כלחם, כקלי וככרמל (ראה פירוט להלן), וניתן היה לגדלה גם בתנאים קשים.126 לפיכך דימוי עם ישראל כשעורה מבכירה - 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתה ...' היה כינוי מחמיא. 127
3. עונת' קציר שעורים' לאחר תקופת המקרא?
בברית החדשה, המשקפת את מציאות תקופת בית שני, מוזכר שבנס הלחם והדגים, האכיל ישו את חמשת האלפים בלחם שעורים. קשריו של ישו היו עם עניי הארץ, לכן, יש בציון העובדה, שמדובר בלחם שעורים, כדי לחדד את מהלכיו של ישו בקרב העם מהמעמד הנמוך.129 על ערכה הכספי הנמוך של השעורה ביחס לחיטה, ניתן ללמוד מהתיאור הזה בחזיון:' ...קב חטים בבקע כסף ושלשה קבים שערים בבקע כסף.' 130
בתקופת המשנה והתלמוד לומדים ממקורות חז''ל, שאין השעורה נחשבת למאכל יאה לבני אדם. בהקשר למנחת אישה סוטה, קובעים חז''ל: 'כל המנחות טעונות שמן ולבונה וזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה כל המנחות באות מן החטין וזו באה מן השעורין ...כשם שמעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.'131 וכן: 'מי שלקה ושנה בית דין מכניסים אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת'132; 'פת חטין ופת שעורין מברך על של חטין פרוסה של חטין ושלימה של שעורין מברך על פרוסה של חטין פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורין והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין שבעה וכוסמין אינן ממין שבעה '133; 'משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים אמר להם מפני שאין לי פת חטים מפני מה אתה אוכל חרובים אמר להם מפני שאין לי דבילה'134; 'שעורים שהן מאכל בהמה'.135 'אבל קמחא דשערי, הואיל וקשה לקוקיאני - לא לבריך עליה כלל'136; 'ג' דברים ממעטין את הזרע. פת שעורים. ופת קיבר תירוש וירק.'137
הואיל והשעורה ירדה כל-כך ממעמדה, הרי ששתיקת המקרא לגבי זן הדגן במנחת העומר, לא הייתה עוד עניין ברור מאליו. חז''ל נזקקו לטיעונים 'רציונליים' ולא כאלו הלקוחים מהראלייה, על מנת להסביר, שהמדובר הוא במנחה משעורים: 'מנחת העומר מנין היא באה מן השעורין או יכול מן החטין, אמר ר' אליעזר נאמר כאן אביב ונאמר אביב במצרים מה אביב אמור במצרים שעורין אף כאן שעורין, ר' עקיבא אומר נאמר לצבור הבא בכורים בפסח והבא בכורי' בעצרת כמה מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו ממנו יהא הצבור מביא בכוריו בעצרת, אף ממין שהיחיד מביא חובתו ממנו יהא הצבור מביא בכוריו בפסח, מאי זה מין היחיד מביא חובתו מן השעורין אף צבור לא יביא אלא מן השעורין, אם תאמר מן החטין אין שתי הלחם בכורים.'138
לאור זאת, האם ניתן לומר ש'עונת השעורים' כבר חלפה מ'לוחו' של האיכר? מקורות חז''ל מלמדים שלא לחלוטין: 'אמרו להן בית שמאי והלא כל ימות השנה קציר יצא קציר שעורים ובא קציר חיטין יצא קציר חיטים ובא בציר יצא הבציר ובא מסיק נמצאו כל ימות השנה קציר.'139 אולם לא הייתה לעונה זו אותה חשיבות, כי עיקר חשיבותה היה כמזון לבעלי החיים. ה'קציר' האמיתי התייחס לחיטים. יתכן שחז''ל ראו, שמי שנדר עד ה'קציר' ורצה להפסיק כבר בעת קציר שעורים 'מתחכם', המסיים את הנדר שלא בזמנו ולכן ציינו: '(הנודר)... עד הקציר עד שיתחיל העם לקצור קציר חטין אבל לא קציר שעורים.'140
הערות:
1. ירמיהו נא, לג.
2. שם נ, טז.
3. יהושע ג, טו.
4. ראה: פרק א, הערה 10.
5. ראה: מבוא, הערה 10.
6. פליקס, חקלאות עמ' 162.
7. ארנון עמ' 18.
8. שם עמ' 20.
9. משנה, נדרים ח, ד.
10. שמואל ב כא, י.
11. רות ב כא, כג.
12. סטבסקי עמ' 222, 224.
13. לגבי דעות אחרות ראה טבלה 1 וכן - קאסוטו, לוח עמ' 180; דלמן III עמ' 149. לגבי אלו המפרשים 'וכל' ככיול ראה: טור-סיני עמ' 44 ופליקס, טבע עמ' 284.
14. ירושלמי, פיאה א, א (טו ע''א).
15. פסיקתא דרב כהנא (עמ' 166) פרשה י, ה, וכן מדרש תנחומא (דף יב) פרשת ראה סימן יא, יא.
16. ראה גם: פרק א חריש\זרע, ו. העתקת משמעות העונה החקלאית.
17. ירמיהו ה, כד.
18. טור-סיני, פשוטו, ירמיה עמ' 170.
19. רד"ק, ירמיהו ה, כד.
20. אשבל טור 643. ראה גם: גרפים בנספח 2א' ו2ב'.
21. הראל עמ' 105.
22. בראשית רבה (עמ' 983) פרשה פב, טז.
23. דלמן I עמ' 326.
24. קריספיל עמ' 247.
25. פליקס, חקלאות עמ' 157-158.
26. שם עמ' 176; אפרת, חורף עמ' 300.
27. אפרת, מבוא עמ' 287; אפרת, חורף עמ' 292.
28. בראשית מא, כב-כג.
29. דברי הימים ב ו, כח.
30. מלכים ב יט, כו.
31. מדרש תנחומא (עמ' 26), ראה טז.
32. יחזקאל יז, י ; שם יט, יב; על השפעת רוח הקדים: ישעיהו כז, ח; איוב כז, כא; יונה ד, ח; מכילתא דרבי ישמעאל (עמ' 103), בשלח, ד; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (עמ' 61) יד, כא.
33. ראה גם 'עונת האביב' בהמשך.
34. פליקס, חקלאות עמ' 158.
35. תוספתא, תרומות (עמ' 115) ב, יד; ראה: פליקס, טו בשבט עמ' 380 הערה 101.
36. משנה, חלה א, ג.
37. ראה הערה 287. כמו כן: 'עד שלא הביא שליש פטור בלקט שכחה ובפאה משהביא שליש חייב בלקט בשכחה ובפיאה ר' שמעון אומר אף משהביא שליש פטור בלקט ושכחה וחייב במעשרות.' תוספתא, מנחות (מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 529) י, לב.
38. הראל עמ' 106.
39. מלכים ב ד, יח-כ.
40. ירושלמי, יבמות טו, ב (יד ע''ד).
41. ספר יהודית (עמ' 130) ח, ב-ג.
42. ירושלמי, שבת יד, ג (יד ע''ג).
43. יונה ד, ח.
44. ויקרא רבה (עמ' תשפט)) פרשה לד.
45. בבלי, שבת קיג ע''ב.
46. תוספתא, כלים (ב''ב) (מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 594) ד, ד.
47. גולדרייך, האקלים טור 204.
48. בראשית כז, כח; הושע יד, ו; מיכה ה, ו ועוד. על ערך הטל ראה מאמריהם של י' רוזנסון, טללים עמ' 49-51. ושל נ' שלם - שלם, עמ' קיט-קכז
49. ישעיה יח, ד.
50. משלי כה, יג.
51. שלם עמ' קכב, בן-סירא (עמ' 163) מג, כב.
52. סטבסקי עמ' 136, 142.
53. רד"ק, ישעיהו יח, ד.
54. פליקס, חקלאות עמ' 187.
55. משלי י, ה.
56. מדרש תנחומא ( עמ' 133) פרשת תולדות סימן יג.
57. בראשית רבה (מהדורת וילנא דף קלא) פרשה סו. לדעתו של י' רוזנסון, מתייחס המדרש רק ליתרון השני שצוין. רוזנסון, טללים עמ' 50.
58. כנען, לוח עמ' 295. (הפתגמים מתורגמים על-ידי מגרמנית. ר''מ)
59. בבלי, יומא כא, ב.
60. י' רוזנסון מתאר את נזק הגשמים (רוח צפונית) לפריחת הזית בחודש מאי תשנ''ד. רוזנסון עמ' 165. אולם יש לזכור שה'רוח צפונית' אליה מתייחס רוזנסון אינה חיובית גם לחיטה בעת התקשותה ואף לה נגרם נזק.
61. בראשית רבה (עמ' 119) יג, ו.
62. פסיקתא דרב כהנא (עמ' 138) פרשה ח. וכן: פסיקתא רבתי ( עמ' צא) פרשה יח; ראה גם: ויקרא רבה (עמ' תרנב) פרשה כח.
63. תוספתא, סוטה (עמ' 238-239) טו, ב; ירושלמי, סוטה ט, יד (כד ע''ב).
64. פוגלשטיין עמ' 52, 56 הערה 57; פליניוס V, 18, 68 עמ' 362-363.
65. בבלי, חגיגה יב, ב.
66. פליקס, טבע עמ' 241.
67. 'חלדון', אבן-שושן, עמ' 218.
68. שלם עמ' קכו.
69. ספרא בחוקותי (מהדורת וייס דף קיא) פרשה ב פרק ה; פוגלשטיין עמ' 56.
70. ספרי דברים (עמ' 90) פיסקא מב; מדרש תנאים לדברים (עמ' 35) יא, יד.
71. סטבסקי עמ' 147.
72. שם עמ' 155; אביצור, אסיף עמ' 61.
73. כנען, לוח עמ' 294 הערה 2.
74. בבלי, בבא קמא ס ע''א; אביצור, אסיף עמ' 61.
75. בן סירא (עמ' 26) ה, ט.
76. סטבסקי עמ' 155-157.
77. ספרא בחוקותי (מהדורת וייס דף קיב) ב, ו.
78. רות ג, ב.
79. גולדרייך עמ' 67.
80. שם עמ' 62.
81. קולומלה I 2, 20 עמ' 218-219.
82. דלמן I עמ' 551.
83. שופטים טו, ה.
84. שמואל א יב, יז.
85. פליקס, חקלאות עמ' 187.
86. בבלי, תענית ב ע''ב; שם יב ע''ב.
87. קהלת יא, ד.
88. ירושלמי, ברכות ד, ג (ח ע''א).
89. ויקרא רבה (עמ' תרן) פרשה כח; ובדומה: קהלת רבה (דף ב) פרשה א, ג וכן שהש''ר (דף לו) ז, ד.
90. פרזר בספרו הקלאסי The Golden Bough, מראה שקיים דמיון במערכת הטקסים בקרב תרבויות רבות בקשר לתקופת הקציר. J. G. Frazer, The Golden Bough: A Study in Magic and Religion (a new abridgement from the second and third editions), London-New York 1994.
91. ירמיהו ה, כד. הולדיי עומד הן על הדמיון הצורני והן על הדמיון ברעיון החוקיות בין ירמיהו ה, כב לבין ה, כד. הולדיי עמ' 197.
92. יחזקאל ח, יד.
93. תמוז טור 597.
94. זכריה יב, יא; אשבל, קציר עמ' 121.
95. ישעיהו יז, י-יא.
96. תמוז טור 589.
97. קוטשר עמ' 59-61.
98. המיתוסים של תמוז הבבלי, דומוזי השומרי, אדוניס הפיניקי והקפריסאי וכן אוזיריס המצרי הנם בעלי אותו דגם - של האל הגווע והקם לתחייה. תמוז טור' 596- 598.
99. אשבל, קציר עמ' 121.
100. הטקסט הזה כמו טקסטים אחרים מראס שמרה, שבצפון סוריה של ימינו נכתבו במאה ה-14 לפנה''ס. מקובל לחשוב שהטקסטים משקפים אורחות חיים המשותפים גם לאזורים דרומיים יותר.כגון לאזור שמאוחר יותר נחשב לארץ-ישראל. הוידברג עמ' 19, 77.
101. 'חרבה' היא אדמה יבשה וחרבה. קאסוטו, דנאל עמ' 161 הערה 14.
102. קאסוטו, דנאל עמ' 161-162. ראה תרגום של קטע זה אצל דרייבר עמ' 61 וגסטר עמ' 360.
103. גסטר עמ' 360.
104. קאסוטו, דנאל עמ' 161.
105. גסטר עמ' 359.
106. אשבל, קציר עמ' 121.
107. בראשית רבה (עמ' 79 ) פרשה י.
108. ויקרא רבה (מהדורת וילנא דף מא) כח, ג.
109. ב' סוכה לז, ב; בבלי, מנחות סב, א.
110. ויקרא רבה (מהדורת וילנא דף מא) כח.
111. קהלת רבה ( דף ב) א.
112. הראובני, טבע עמ' 54.
113. דברים טז, ט.
114. הסיוד עמ' 19 שורות 383-385 [תרגום שלי מאנגלית. ר''מ]. ראה גם: פרק א, הערה 62. על המשמעות האסטרונומית של ההעלמות להלן הסברו של ר''ה ון גנט, האוצר שלעבר של מוזיאון הטבע בלהוה בליידן, הולנד:
The forty days refer to the period when the Pleiades are invisible due to the close proximity of the Sun. Technically this is known as the period between the heliacal setting and the heliacal rising of the Pleiades (roughly from early April to late May in Hesiod's time).
115. דלמן I עמ' 285-286. [תרגום הפתגמים מגרמנית שלי. ר''מ]
116. עוד על כך דלמן I עמ' 286. על קזויני ראה: קזויני עמ' 865-866.
117. בפולקלור המודרני אכן מכונה תקופה זו 'חמסין'. אלא שמקורה של המלה ממצרים. חמסין- רוח דרומית במצרים המנשבת בתקופת שבועות. 'חמסין', מילון ספיר, עמ' 317. כנראה שמילה זו שאולה מהמסורת הנוצרית הקופטית.המסורת נדדה מהמסורת היהודית לנוצרית וחזרה שוב לאזורנו. מנדל, מטאורולוגיה עמ' 1926. לפיכך, אינו צודק חיוטין הרואה ב'חמסין' ביטוי הנגזר מלוח הפלאח. חיוטין עמ' 25.
118. שמואל ב כא, ט; ראה לעיל: מה כוללת 'עונת הקציר'?
119. ירושלמי, קידושין ד, א (סה ע''ב).
120. מצודת דוד, שמואל ב כא, ט
121. קאסוטו, לוח עמ' 180.
122. ויקרא כג, י.
123. מלכים ב ד, לח -מב.
124. קאסוטו, דנאל עמ' 162-163
125. תוספתא, סנהדרין (מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 417) ב, ט.
126. על חשיבות השעורה בתקופת המקרא ניתן ללמוד מדוגמאות מאזכורים שונים. 'צליל שלחם שעורים' - שופטים ז, יג ; '...הבי המטפחת אשר עליך ואחזי בה ותאחז בה וימד שש שערים וישת עליה ויבא העיר.'רות ג, טו; 'הוא היה עם דויד בפס דמים והפלשתים נאספו שם למלחמה ותהי חלקת השדה מלאה שעורים והעם נסו מפני פלשתים: ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה ויכו את פלשתים ויושע תשועה גדולה' דברי הימים א יא, יג-יד; 'והוא נלחם עם מלך בני עמון ויחזק עליהם ויתנו לו בני עמון בשנה ההיא מאה ככר כסף ועשרת אלפים כרים חטים ושעורים עשרת אלפים זאת השיבו לו בני עמון ס ובשנה השנית והשלשית: ויתחזק יותם כי הכין דרכיו לפני ה' אלהיו' דברי הימים ב כז, ה-ו.
127. ירמיהו ב, ג.
128. יחזקאל ד, יא - יב
129. יוחנן ו, ט, יג.
130. חזיון ו, ו.
131. משנה, סוטה ב, א (במדבר ה, טו).
132. שם, סנהדרין ט, ה.
133. תוספתא, ברכות (עמ' 21) ד, טו.
134. ספרי, במדבר ( עמ' 90) פיסקא פט.
135. ירושלמי, ביצה א, יא (סא ע''א)
136. בבלי, ברכות לו ע''א.
137. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן (עמ' 132) נוסחא ב פרק מח.
138. ספרא - דבורא דנדבה פרשה יג (מהדורת פינקלשטיין, ב, עמ' 94); ירושלמי, סוטה ב, א (יז ע''ד).
139. תוספתא, עדויות (מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 455) א, ו.
140. משנה, נדרים ח, ד.
