עונת ה'זמר' בלוח גזר ממוקמת בין 'קצר וכל' ל'קץ' . כלומר, בתקופת הקיץ. במקרא ישנו אזכור של עונה בעל שם דומה - 'עת הזמיר' : 'כי הנה הסתו הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו. הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו.'1 לפי התיאור המקראי 'עת הזמיר' הוא לאחר הגשם עם הופעת הניצנים - הפרחים. תקופה מוקדמת יותר מזו המוזכרת בלוח גזר, מכאן שאין המדובר באותה עונה. אתייחס, תחילה, אל סוגיית 'עת הזמיר' שבמקרא.
המקרא מזכיר את מלאכת הזמירה - פעולה חקלאית מוערכת ביותר: 'שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר.'2 רש''י מפרש: 'לא תזמר - שקוצצין זמורותיה.' גם בספר ישעיהו מוזכרת מלאכה זו כחיונית: 'ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר ...'3 חז''ל ראו בזמירה פעולה שוות ערך בחשיבותה לזריעה: 'אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן.'4
בפעולת זמירה קוצצים את הזמורות. בענף הראשי משאירים 6-7 עיניים. ומהם מתפתחים הענפים נושאי הפרי החדשים. ללא פעולת הזמירה, לא ייווצר הפרי כראוי, כשם שללא זריעה לא ייווצר פרי כלל. זמן הזמירה האופטימלי הוא לפני התעוררות הגפן ויציאת הפקעים. החודשים האופייניים לפעולה זו, הם החודשים ינואר - פברואר- מרס.5 לאור חשיבותה, ראויה הזמירה להיות מצוינת כתקופה חקלאית.
קיים קושי בזיהוי 'עת הזמיר' שבמקרא עם זמירת הגפן, בגלל עיתויה במחזור השנתי. לכאורה, מתרחש 'עת הזמיר' שבשיר-השירים בשעה שכבר חלה התעוררות בטבע, בעוד שהזמן האידיאלי לזמירת הגפן הוא לפני כן. לפיכך, בהתייחסות חז''ל לפסוק בשיר השירים, לא מצוינת פעולה חקלאית זו.6 גם הפרשנות המסורתית מחפשת פתרונות אחרים, ואבן-עזרא מדגיש במיוחד שב'עת הזמיר' אין מדובר בזמירת הגפן.7 בניגוד לאלו, סבורים התרגומים העתיקים (תרגום השבעים, הוולגטה והפשיטא), הרשב''ם וגם טור-סיני, וכן גרלמן, שהפסוק אמנם כן עוסק בעונת זמירת הגפנים.8
אם נצא מהנחה שהפסוק מציין את זמירת הגפנים תיתכנה האפשרויות הבאות:
א. לא כל החקלאים אכן מקפידים לזמור בטרם ההתעוררות. על זמירה בעיצומה של הבשלת הפרי ניתן ללמוד למשל מבוכארדט מהר ציון, המתאר פעולה שכזו באזור בית לחם בחודש מאי.9
ב. הזמן המתואר בפסוק אינו כל כך מאוחר בעונה. יתכן שהניצנים המוזכרים, אינם אלא שפע פרחי הבר היוצאים בחודשים פברואר-מרץ עוד בטרם ההתעוררות בגפנים.10 לדוגמא, מועדו של ט''ו בשבט, בתקופה בה מרובים ה'ניצנים', נקבע בתקופה על סף ההתעוררות של עצי הפרי (זמן גבולי). בדיון על זמנו של ראש השנה לאילן, מציינים חז''ל, שבתקופה זו 'כבר יצאו רוב גשמי השנה כולה'.11 יתכן שבאופן זה אפשר להסביר שגם ה'גשם שחלף', בשיר-השירים, חלף לפחות ברובו.
ג. המושג 'סתו' והמושג 'גשם' הינם מושגים זהים הבאים לציין את עונת הגשם המרכזית של 'ימות הגשמים'.12 הוגו קליין טוען, שנהגו לחלק את ימות הגשמים לשלושה חלקים עיקריים: לגשמי היורה, למלקוש ולעונת הגשמים המרכזית שכינויה הוא - גשם או סתו.13 במרוצת הזמן ה'גשם' וה'סתו' איבדו את משמעותם הראשונית והפכו לביטויים המציינים את כל 'ימות הגשמים'.14 לפיכך, העונה המצוינת בשיר-השירים היא סיומה של העונה הזו, לאחר ירידת גשמי החורף החזקים ולפני המלקוש. זהו זמן אידיאלי לזמירה. לאחריו, שילוב של גשמי מלקוש ועלייה בטמפרטורה יגרמו להתפתחותם של הפקעים. מכאן, ניתן להבין, מדוע התקשו חז''ל והמפרשים לפרש את הזמירה כזמירת גפנים.
הזמירה נעשית באותו פרק זמן המצוין בלוח גזר כ'עצד פשת'. כבר צוין שעצד פשת הוא קיצוץ עשבים בכלל, המיועד לשמש כאספקת מזון לבעלי-החיים, יתכן שפעולה זו כוללת גם את זמירת הגפן. מהמקורות נלמד, שגם ענפי עצים שימשו כמזון: ' ... וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה ...'15 לפיכך יתכן שגם זמורות הגפן, שנזמרו בעונה זו וניתנו כמאכל לבעלי-חיים במשק החי, נתווספו לאותה פעולה המכונה 'עצד פשת'.16
דלמן מסביר שאצל הפלאחים קיימות שתי עתות לזמיר. הראשונה כפי שצוין לעיל, והשניה, נהוגה בחודשים יולי - אוגוסט, (פחות או יותר מותאם לזמנו של לוח גזר). לאחר הופעת הענבים, מסירים את הענפים הלא פוריים. מסירים גם עלים המכסים את האשכולות המונעים את הבשלתם.17 דלמן סובר, שזו משמעות ה'זמר' בלוח גזר, (ראה: טבלה 1). אולם, למרות שהזמירה השנייה מתאימה לעיתוי המצוין ב'לוח גזר', יש לחפש פעילות חקלאית משמעותית יותר. 18 קאסוטו מעלה את ההשערה שהמילה 'זמר' משמעותה 'בציר'. להלן הסברו:
על פי ההוראה הידועה של שורש זה במקרא ובעברית שלאחר המקרא ... שומעים כאן את גיזום הגפן... אבל הרי עיקר עבודת הגיזום של הגפן זמנה באביב, וכאן העניין בעיצומו של קיץ... מתקבל יותר על הדעת שהכוונה היא לגיזום מאוחר ומוגבל יותר שזמנו בקיץ, אבל, אם ייתכן שעל שם פעולה שחשיבותה מועטת ייקרא חודש אחד, קשה להניח שעל שמה ייקראו שני חודשים, מצד שני מוזר שנעדרת מכאן הזכרת הבציר, שחשוב הוא ביותר, ובדומה לקציר השעורים ולקציר החטים, באמת נקראה על שמו אחת מעונות השנה החקלאית גם בימי המקרא וגם אחריהם... מעניינת במיוחד בהקשר זה הבריתא המובאת בת' ירושלמי יבמות טו ב: יצא קציר שעורים ונכנס קציר חטים, יצא קציר ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק. ומטעם זה אפשר ראוי לנו לקבל את הפירוש שנתן וינסן למלה זמר, כלומר לפרשה במשמעות בציר (זמר, עקר משמעו ''כרת''); אלא שאין בידינו לקבלו בלי היסוס מה, שכן פעולה זו נקראת תמיד בציר גם במקרא וגם בכתבים המאוחרים יותר, כפי שראינו.19
טור-סיני המשיך בקו מחשבה זה והראה שמבחינה סמנטית המילים 'זמר' ו'בצר' דומות: בשתיהן המשמעות היא כח. מהשורש 'בצר' נובעות מילים כגון מבצר; ביטוי כגון 'לא ייבצר ממך דבר', וכן בצורת. גם השורש 'זמר' מתקשר לכוח, לדוגמא: 'עזי וזמרת יה'; ' הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה.'20 לאור זאת נראה שהכוונה ב'זמר' היא לעונת הבציר.
בדומה למילה 'זמר' שמשמעותה - הסרה, מכונה פעולת הבצירה באשורית 'קיטיף קראנים' (qitip kar?nim) ובערבית מכונה הפעולה - קטיעה (קטע) או קטיף ענבים (קטף אל ענב). 21
אפשרות נוספת - המילה 'זמר' באה לסמל - בתקופת הבציר - את הריקודים, ההילולים בכרמים והזמרה בעת דריכת היקבים. את זאת שולל טור-סיני: 'על עבודות עיקריות מדובר כאן ולא חגים והילולים.' 22 הסתייגות מדבריו תפורט בהמשך. בין כך ובין כך, נראה שהאפשרות הסבירה ביותר לגבי עונת ה'זמר' היא לפרשה כעונת הבציר.
'עונת הבציר' כללה מספר פעולות: בצירה, דריכה בגת ומילוי היין בחביות. ניתן ללמוד זאת מדוגמאות שונות:
אם אדם נודר עד הבציר:'... עד הבציר: קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאיני טועם עד שיגיע משתה.' 23 מדוגמא זו נלמד, שהבציר כלל את העונה שהיה בה כבר יין וניתן היה לשתות ממנו. גם הדוגמאות הבאות ממחישות זאת: 'ובשעת הבציר היה משייר להם שיורי הגת.'24 גם מבחינה לשונית נראה שהפעולות כלולות זו בתוך זו - במקום לכנות את מקום הדריכה 'גת' הוא מכונה אצל חז''ל גם 'בית הבצירה': 'אין עושין בתוכן לא בית הבד ולא בית הבצירה.' 25 וכן: 'שנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת ...' 26
ביטוי נרדף לעונה הוא - זמן ענבים. המקורות מפרטים את העבודות הנעשות בעונה זו לקראת שנת השמיטה: 'הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר.'27 מהתיאור להלן לגבי הכנת המנחות ניתן להבין, מדוע נכללו כל הפעולות הללו כעונה חקלאית אחת: '...בוצרין אותן ודורכים אותן מיד ולא היו כונסין אותן לא בחצבים גדולים ולא בחביות קטנות אלא בכדידיות בינוניות ...'28 המילה 'מיד' מעידה על כך, שאין להשהות את הבצירה מהדריכה, כי אז עלול הפרי להתקלקל, כמו במקרה הבא: 'ומודה רב אשי בעינבי דכדום.'29 מהסברו של רש''י ניתן להבין שהשהייה גרמה לקלקול ענבים: 'וכך הענבים שהתליעו בין בציר לדריכה, וכגון דלא איחרו יותר מן המנהג'.30
גם המקורות הבאים מראים ששתי הפעולות, בצירה ודריכה נעשו בסמיכות זו לזו: 'דורכין עם הנכרי בגת אבל לא בוצרין עמו וישראל שהוא עושה בטומאה לא דורכין ולא בוצרין עמו אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת'31; 'שראה גתו מלאה ענבים והכרם לבצור אמרו לו והיכן אתה נותן שאר ענבים בשביל שהגת קטנה אמר להם אני עושה גת שתטול לכל הענבים שבכרם מה עשה רפש הענבים ובעט ראשון ראשון ואח"כ הביא את הענבים שבכרם והחזיק הגת כל הענבים...'32 ; 'בוצרין ודורך על ידיהן ...'33
הממצאים הארכיאולוגיים הרבים של גתות בין שרידי המדרגות החקלאיות, מצביעים על הקרבה הגיאוגרפית של הכרם לגת, דהיינו על סמיכות הבציר לדריכה, והמקורות אף מציינים זאת: 'והגת שבכרם'34; 'גפן שהיא נטועה בגת'35 טריסטרם מציין, שבכפרי הפלאחים במאה התשע-עשרה, עדיין, כמעט לכל כרם הייתה גת.36
האמרה: 'מה בציר משאתה מתחיל בו אי אתה יכול להניחו.'37 מבטא כנראה את רצף הפעולות הכוללות קטיף, דריכה ומילוי החביות, כעונה חקלאית אחת.
יחד עם הנאמר לעיל, עונת הבציר כללה תת-עונות. לגבי הפרי מבחינים בשלוש תקופות עיקריות:
בכורי ענבים, בציר, עוללות
על עונת בכורי הענבים למדים מסיפור המרגלים: 'ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים.'38 ההדגשה על ימי הביכורים בסיפור המרגלים באה, משום שרצה הכתוב להדגיש שזו הייתה העונה, בה הענבים היו במיטבם, בדומה לדמוי הבכורות בתאנים (ראה להלן).39
נעשתה אבחנה ברורה בין ענבי בציר לענבי עוללות. העוללות אלו האשכולות המאחרים בהתפתחותם, שמראם שונה מהאשכולות הרגילים. בעוד שאשכול ענבים רגיל הוא בעל שדרה מרכזית, וצורתו הכללית היא כשל משולש (כתף) ונטף, הללו חסרים בעוללות.40 הכורם היה מחויב להשאיר אותם לעניים, בסוף עונת הבציר העיקרית. האבחנה בין עונת ה'בציר' ל'עוללות' היה דבר כה ברור ומובן מאליו, ומובא במקורות בהקשרים שונים.41 חז''ל נצלו את האבחנה גם למטרות הלכתיות '... אין לעניים בעוללות קודם לבציר.'42
'גת'
את זמן הדריכה בגת כינו בפשטות 'גת', 'שעת גת' או 'שעת הגיתות':
'באו רדו כי מלאה גת'43; 'בשעת הגיתות והבדים אף על התרומה עברו הגיתו' והבדים.44 ; 'קודם לגת שבעים יום'45 ; 'בית הבד כל שעת בית הבד בית הגת כל שעת הגת.'46
על פי תנאים אמפיריים נפלה ההחלטה, מתי יש להתחיל לבצור. בדיקתם של חז''ל הייתה כזו: 'פעמים שאדם הולך לכרמו לידע אם הגיעו ענבים לבצירה או לא, ונוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף על גבי ענבים ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם.' 47
קולומלה מציין מספר אופנים בהם נוקטים אנשים על מנת לקבוע, אם הענב בשל. ישנם הקובעים זאת, משנעשה צבעם של חלק מהענבים ירוק. דעה אחרת - כאשר מקבלים הענבים צבע חזק והם שקופים. עוד דעה - כאשר הקנוקנות והעלים נופלים. יש הטועמים אם הענב מתוק או חמוץ.48 אולם לדעתו, כל הסימנים הללו מטעים, משום שהחום והשמש יכולים לגרום לתופעות אלו גם כן ועדיין אין הענב בשל. לבסוף הוא מציע לקבוע את הבשלות על פי צורתו וצבעו של החרצן. מכיוון שהחרצן המוסתר בענב, רק הוא עובר, למעשה, תהליך טבעי של הבשלה.49
בארץ-ישראל נהגו לבצור את הענבים המיועדים ליין ולצימוקים מאוחר ככל האפשר, כדי להגדיל בהם את כמות הסוכר. את ענבי היין עבור בית המקדש היו בוצרים אפילו לאחר חג סכות. 50
זמן ההבשלה לא היה זהה לכל הפירות, לכן בין העולים לירושלים היו שהביאו את הפרי, והיו שלא יכלו עדיין להביאו: 'פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלם יחזור מעשר שני שלהן ויאכל בירושלם ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת וסלי תאנים למוקצה.'51
-אביצור מגדיר את משך העונה כך: תקופת הבציר מתחילה ביוני (בקעת הירדן, עין-גדי) ומסתיימת בדצמבר. העונה ה'בוערת' היא מאוגוסט לאוקטובר.52 העדויות לגבי זמן ההבשלה במקורות השונים אינם אחידים. פעמים העדות נסמכת על מידע מקומי ולעתים על תוצאות של שנה מסוימת. להלן מגוון דעות בעניין:
-דלמן מדווח שאת הענבים הוא מצא החל מיוני ועד נובמבר בשווקים.53
-הרב משה פורת מפראג, מהתקופה העותומנית, מציין שתחילת הבציר מתחיל בתחילת חודש תמוז ומסתיימת בחנוכה. את היין נוהגים להכין לאחר ראש השנה.54 המרטיר אנטוניוס פלצנטינוס, המדווח שבחג העלייה (40 יום אחרי הפסחא) ובשבועות - חמישים יום לאחר הפסחא, כבר ניתן לרכוש בהר הצופים בירושלים, ענבים ויין שנאספו ביריחו (כלומר, בראשית יוני).55
מספרות חז''ל ידוע על זנים שונים. מתוארים זני ענבים אפילים כגון 'ענבים לבלוניות' וענבים המבשילות בחורף - 'סתווניות'.56 ריבוי התאריכים וריבוי הטווחים מצביעים על כך שזמנו של הבציר השתרע על פני חלק גדול של הקיץ ואף בראשית החורף. כל אזור וזן וה'אמת' שלו.
למרות שמהאמור לעיל, לא ניתן לקבוע כללי ברזל לגבי תחילתה וסופה של התקופה. ישנן מסורות קלנדריות למועד הבציר: במגילת המקדש מצוין שתאריך מועד ביכורי התירוש הוא ביום הראשון, השלושה בחודש החמישי - דהיינו בג' באב. שם מוזכר במפורש שאסור לענבים להיות במצב 'בסר': '... [ולוא יאוכ]ל[ו] כל ענב פר[י] ב[ו]סר מן הגפנים כי [ביו]ם הזה יכפרו על התירוש ...'57 תאריך אחר מוצע ע''י יהודה האלכסנדרוני, בסוף חודש תמוז (יולי):' ובכורי תירוש נ' יומא פיכון... אכר שהר תמוז'.58
הפלאח הערבי, המחלק את השנה לחלקים סכמתיים זהים פחות או יותר, של חמישים יום לכל עונה חקלאית, מכנה את זמן הבציר: 'מין איל מנטרה לה ל- מע'סרה' - דהיינו מזמן שמירת הכרמים ועד סחיטת הענבים. כנקודת אחיזה לציון הזמן, הוא משתמש בחגים הנוצריים, לכן תקופה זו מתרחשת בין ה-20 ביולי (2 באוגוסט בלוח הגרגוריאני), (שבו מציין את מר-אליאס) ל-14 בספטמבר, זמנו של חג הצלב (27 בספטמבר בלוח הגרגוריאני).59 מסורת פלאחית אחרת קושרת בין תחילת הבציר ב-19 באוגוסט, יום ה'ההשתנות' על פי המסורת הנוצרית, ואת שיא העונה גם כן ב-27 בספטמבר, בחג הצלב, שאז אמורים הענבים להיות בשיא מתיקותם. העדויות השונות וה'גירסאות' הקלנדריות המגוונות של עונת הבציר מראות, שוב, עד כמה קשה ל'מסד' את העונה החקלאית בתאריכים בלוח.
מעבר לכך, שעונת הבציר היא עונה ארוכה, הרי מה שהופך אותה לתקופה חקלאית מודגשת, היא העובדה שלקראת תקופה זו עזבו, על פי רב, בעלי הכרמים את ביתם ועקרו עם משפחותיהם אל הכרם, על מנת לשמור עליו ולעבוד בו.60 המעבר לכרם התרחש עוד בטרם החלה עונת הבציר העיקרית. השמירה הייתה חשובה, משום שרבים חמדו את הפרי - האדם והחיה. ואפילו בשלבי ההתפתחות המוקדמים, כבר קיים היה החשש: 'שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר'61
על השהות הממושכת בכרם ניתן ללמוד ממגוון הביטויים המציינים את המבנים שהיו בו. המקורות מציינים את הסוכה (במקרא), סוכת הנוצרים, המגדל, מגדל הנוצרים והשומרה (אצל חז''ל), כמבנים בהם התגוררו השומרים בתקופה זו.62 על עצם השהות נלמד מהמקור ששח לתומו: 'מעשה באחד שבצר את כרמו ולן בתוכו ונשבה הרוח ופגעתו.'63
גם הממצאים הארכיאולוגיים הרבים של שומרות באזור יהודה ושומרון מעידים על שהות ממושכת בכרמים.64 כמו כן נמצאו שומרות, כגון בהר חברון, בהר בעל-חצור ועוד המצטיינות בגודל ובמרכיבים של בית מגורים ממש ובהן גומחות אחסון בקירות ועלייה נוחה לגג. ברבים מהן הייתה סוכה מצלה, שבה ניתן היה לנוח ולישון. 65
דלמן וא' כהן מציינים, שמשפחות שוהות בשומרות ממחצית יולי (ויש כבר מסוף מאי) ולמעשה חיות שם עד תום תקופת הבציר - כשלושה חודשים. כהן משרטט צורת חיים רוגעת:
ישיבת כרמים מקצתה מלאכה ורבה בטלה ומנוחת הגוף והנפש. המלאכה מהי ....אשכולות שהבשילו נקרצים ונשטחים לצימוקים. מקצת ענבים נשלחים לעיר למכירה, ומקצתם נדרכים בגתות שבסלעים לעסיס. ממנו יין לכל ימות השנה וממנו מרקחים דבש ענבים לימות החרף. ויש שמכינים עוגות ענבים בצורת דפים. ואפילו פסלת של ענבים, כגון פרט ונפל ושירים יש להם שמוש. נותנים אותם בכד חרס ומוסיפים מים, והם תוססים עד שנעשים חמץ בן יין משבח קמעא, קמעא נעשית המלאכה, בלא דחק ובלא בהילות שבעות צנה בבקר ובין הערבים ... באלול מגיעים הענבים לגמר בשולם. הגרגרים של הזנים השחורים השחירו יפה יפה ועסיסם נתמתק. עכשיו הם יפים לדריכה. מתחיל הבציר. האשכולות נקטעים בסכינים והדליות מתרוקנות שורה אחר שורה, עד שכל הכרם מתפרק מפרותיו ועומד ריק ומרוקן, אלא שמקצת תאנים ושיירי ירקות אינם מניחים לכורם לעקור...66
יותר מכל עונה אחרת מלווה עונת הבציר בשמחה רבה - הן בבציר והן בדריכה. ישעיהו וירמיהו מתארים זאת (אם כי על דרך השלילה): 'ונאסף שמחה וגיל מן הכרמל ובכרמים לא ירנן לא ירעע יין ביקבים לא ידרך הדרך הידד השבתי.'67 אף חז''ל מציינים את העובדה שהכרמים היו מוקד החיים בתקופה זו: 'אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.' 68 אצל הכנענים היה נהוג לחגוג בעת הבציר: 'ויצאו השדה ויבצרו את כרמיהם וידרכו ויעשו הלולים ויבאו בית אלהיהם ויאכלו וישתו...'69 וגם בעם ישראל: 'ויאמרו הנה חג ה' בשלו מימים ימימה ... ויצוו את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים: וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן'70
חוץ מאשר הווי עליז, הייתה לזמרה גם תפקיד חשוב בעידוד דורכי הענבים. ישעיהו וירמיהו מדמים את קריאותיהם של הדורכים לשאגות: 'ואתה תנבא אליהם את כל הדברים האלה ואמרת אליהם ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו הידד כדרכים יענה אל כל ישבי הארץ.'71 גם חז''ל מציינים זאת כחלק אינטגרלי בעבודה: 'כלום קוטף אדם את כרמו קודם שיתבשל, אלא מאחר שהוא מבושל הוא קוטפו ונותנו בגת ודורכו ומזמר והן עונין אחריו.'72 כמו כן: 'ורבנן אמרי לישראל, שאין מזמרין לא על הקציר, ולא על הבציר, ולא על המסוק, אלא על הגת, שנאמר למנצח על הגתית.'73 אמנם, אין מקור זה מדייק, שהרי הזמר והשמחה נטלו חלק גם בכרמים בבציר עצמו, אך הוא מהווה עדות לאווירה ששררה.
על רקע שמחת העונה, ניתן להבין את העצב בהיפרד המשפחה מהכרם. הכרם העזוב בתום התקופה השמחה שימש כהשראה לנביאים: 'ונותרה בת ציון כסכה בכרם כמלונה במקשה כעיר נצורה'74; 'אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל ואתן להם יעברום'75; 'אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעללת בציר אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי'.76
זמרה, שמחה וריקודים מהווים את אחד ממאפייניה הבולטים ביותר של עונה זו. לנוכח זאת נראה שיש בסיס לפרש את המונח 'זמר' בלוח גזר כמושג נרדף (ומלודי יותר) ל'עונת הבציר'.
הערות:
1. שיר השירים ב,יא- יב.
2. ויקרא כה,ג- ד.
3. ישעיהו ה,ו.
4. ספרא (מהדורת וייס דף קה ) בהר פרשה א .
5. תאריכים אלו באים מדיווחים שונים שקבל דלמן. דלמן IV עמ' 313. קולומלה, המתייחס למספר זמירים במהלך השנה, מציין באופן מיוחד את התאריכים מה-1 למרס ל - 23 במרס כזמן אופטימלי לזמירת הגפן
בתנאי שעדיין לא נראו פקעים. קולומלה III 2,11 עמ' 73; שם עמ' 85. אלא ש'עת הזמיר' אצלו מאוחר יותר.
6. חז''ל מפרשים את הפסוק, כך: 'הגיע זמנה של ערלה שתזמר' שיר השירים רבה (מהדורת וילנא דף י''ז) פרשה ב.
7. רש"י, שהיה בעל כרמים, ובוודאי התמצא במלאכות הכרם מציג את הפרשנות הבאה: 'עת הזמיר הגיע - שהעופות נותנין זמר וקול ערב להולכי דרכים.' אבן-עזרא מציג את הבעיה באופן ישיר: 'הזמיר - כמו וזמיר עריצים יענה וענינו זמירות העופות ויש אומרים כי הוא מן וכרמך לא תזמור ואיננו עתו'. אבן-עזרא, שיר-השירים ב,יב.
8. טור-סיני עמ' 47 הערה 2. קליין, יעקב עמ' 37; סנייט עמ' 38.
9. גור עמ' 37- 38. על פי קייזר ופירוש דעת מקרא עוסק ישעיהו יח,ה בזמירת הכרם, בתקופת הקציר (או =בציר. דעת מקרא, ישעיה עמ' קצב הערה 33), על פי הסברם - מטרת הזמיר היא הסרת ענפים יבשים ועלים שיכלו לשמש כחומר בעירה. קייזר עמ' 95, דעת מקרא עמ' קצב-קצג. אולם, המשמעות של הפסוק , נראה שהולכת לאיבוד על ידי פירוש זה שכן הפסוק בא לתאר את הזמירה בעיתוי גרוע הגורם להשמדת הפרי- בשלב הבוסר לפני ההבשלה. דלמן IV עמ' 331.
10. המילה 'נצנים' קשורה למילה 'ניצה', ו'נץ' שפירושם פרח. 'נצה', גזניוס עמ' 516.
11. ירושלמי, ראש השנה א,ב (נז ע''א).
12. 'ימות הגשמים' בניגוד ל'ימות החמה' היא ההגדרה של חז''ל למושג 'חורף' ומבטאת את מהותו.
13. חלוקה דומה לזו נהוגה גם בימינו. ניתן לראות זאת בדוחות הגשמים השנתיים של השרות המטאורולוגי.
תקופת הגשם הראשונה היא מספטמבר לנובמבר , העונה הראשית דצמבר - פברואר העונה השלישית מרס-מאי. ואכן בתקופה המרכזית יורדים כ - 70% מכלל הגשמים ושאר הגשמים מתחלקים בין שתי העונות האחרות.
14. קליין, אקלים עמ' 30 הערה 1.
15. משנה, שבת יח, ב; תוספתא, שבת (עמ' 67) יד,י; בבלי, שבת קכו, ע''ב.
16. 'אמ' לו ר' נתן אם כן יטלטלו חבילי זמורות מפני שהוא מאכל פילין זה הכלל כל שהוא מן המוכן מטלטלין אותו וכל שאינו מן המוכן אין מטלטלין אותן.' תוספתא, שבת (עמ' 67) יד,ח. יש לשער שבמציאות של ארץ-ישראל לא רק פילים אכלו מהזמורות!
17. דלמן IV עמ' 330.
18. כמו כן קשה לקבל את דעתו של פליקס ש'זמר' אלו חודשי אסיף פרי, במיוחד כאשר העונה החקלאית 'קץ' עוסקת בפרי. פליקס, טבע עמ' 284, או שמדובר אך ורק בטיפוח הגפן והכרמים. בורובסקי עמ' 97.
19. קאסוטו עמ' 182.
20. ישעיהו יב,ב.
21. לנדסברגר, עונות עמ' 294; אביצור, אסיף עמ' 107.
22. טור-סיני עמ' 46.
23. ירושלמי, נדרים ח, ג (מא ע''א).
24. מדרש תהלים (עמ' 482) מזמור קיח,ז.
25. ירושלמי, מכות ב,ו (לא ע''ד).
26. משנה, דמאי ו, ז.
27. תוספתא, שביעית (עמ' 200) ח,א.
28. שם, מנחות (מהדורת צוקרמאנדל, עמ' 527 ) ט,י.
29. בבלי, בבא מציעא קו ע''ב.
30. רש"י, שם.
31. משנה, עבודה זרה ד,ט; ירושלמי, שם ד,ט (מג ע''ג).
32. שמות רבה (דף ל) פרשה טו. וכן 'ראה גתו מלאה ענבים ויש לו כרם לבצור אמרו לו להיכן אתן שאר הענבים והגת קטנה, מה עשה דרך את הענבים שבגת ואח"כ הביא שאר הענבים והחזיקה אותן ואת כל הענבים שלו' מדרש תנחומא (מהדורת ורשא) פרשת חיי שרה סימן ג
33. תוספתא, שביעית ( עמ' 181-182) ד,יב
34. משנה, כלאים ה,ג.
35. שם ה,ד.
36. גור עמ' 43.
37. ספרי דברים (עמ' 90 ) פיסקא מב.
38. במדבר יג,כ.
39. בקדמונית ספר ג, יד, ב. עמ' 104 מתאר יוסף בן-מתתיהו את מסע המרגלים אך אין ציון של העיתוי החקלאי. לכן על מנת להדגיש את טיבם של הפירות אומר זאת יוסף בן-מתתיהו מציין זאת במפורש: 'הם הביאו גם פירות שהארץ מגדלת ועוררו את העם למלחמה על-ידי יפיים של אלה ...'
40. פליקס, מקרא עמ' 20-21. 'ואי זו היא עוללת כל שאין לה לא כתף ולא נטף אם יש לה כתף ונטף של בעל הבית אם ספק לעניים עוללת שבארכובה אם נקרעת עם האשכול הרי היא של בעל הבית' ירושלמי, פיאה ז,ג
( יט ע''ד) ; שם, חלה ג,ה (נט ע''ג).
41. האבחנה נותנת את ביטויה בנושאים שונים 'ויאמר אליהם מה עשיתי עתה ככם הלוא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר' שופטים ח,ב; 'כנקף זית כעוללת אם כלה בציר.' ישעיהו כד,יג; 'כאספי קיץ כעללת בציר' מיכה ז,א; 'ענבי בציר עם ענבי עוללות' משנה, חלה ג,ט; 'זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף עינבי בציר שנתערבו עם עינבי עוללות' ירושלמי, פיאה ז,ו (כ ע''ג) ; שם, מעשרות ה,א (נא ע''ד).
42. מדרש תנאים לדברים (מהדורת הופמן עמ' 162) כד,כא וכן משנה, פאה ז,ז.
43. יואל ד,יג.
44. ירושלמי, חגיגה ג,ד (עח ע''ג).
45. שם.
46. תוספתא, בבא מציעא (עמ' 109 ) ח,כז; ירושלמי, שם ח,ו (יא,ו).
47. בבלי, שבת יז ע''א
48. בן יוסף מציין ששיטה זו עדיין קיימת במקומות שונים. תפקיד זה ניתן לזקן הכפר שהוא בעל הניסיון הרב ביותר הקובע עם טעימת הענבים מתי להתחיל בבציר. בן- יוסף עמ' 45.
49. קולומלה III 11, 2 עמ' 109.
50. פרנקל עמ' 12, בן-יעקב עמ' 50.
51. ירושלמי, מעשר שני ג,ג (נג ע''ד).
52. אביצור, אסיף עמ' 106. ראה נספח 3א'.
53. דלמן IV עמ' 336-337.
54. גור עמ' 39.
55. שם עמ' 35.
56. ירושלמי, ביכורים א,ג (סג ע''ד); משנה,שביעית ט,ד.
57. מגילת המקדש ב, לוח 36,עמ' כא,7 , עמ' 68-69.
58. מגילת המקדש א עמ' 97 וכן חיוטין עמ' 24-25. ראה להלן: חלק ב, מקצב העונות החקלאיות וביטוי..., ד. העונות החקלאיות והתבנית השביעונית
59. כנען, לוח עמ' 272, סטפן עמ' 164.
60. סטבסקי עמ' 174.
61. שיר השירים א,ו; שם ב, טו; ראה גם נחום ב,ג; תהלים פ,יד.
62. ישעיהו א, ח; שם ה, ב; איוב כז, ח; מלכים ב יז, טו; שם יח,ח; מתי כא,לג; מתי כא,לג; מרקוס יב,א.
משנה, עירובין ב,ה; פסיקתא דרב כהנא ( עמ' 102) פרשה ה; ירושלמי, עירובין ב, ה (יט ע''ד) ; בבלי, עירובין כג ע''א; שם, בבא בתרא סח ע''ב; שם, בבא בתרא סט ע''א; ירושלמי, בבא בתרא ד,ח (יד ע''ב ).
63. בראשית רבה ( עמ' 114) פרשה יג, ב.
64. אפלבאום עמ' 95-97 ועוד.
65. פרנקל עמ' 16.
66. כהן, אמוץ עמ' 159- 158. ראה גם תיאורו של דלמן IV עמ' 337.
67. ישעיהו טז,י; ירמיהו מח,לג.
68. משנה, תענית ד, ח. ראה: פרק ז, אסיף, ו. זמן האיסוף של הדגן והיין וכן: חלק ב, ג. השתקפות מקצב העונות החקלאיות בחגים.
69. שופטים ט, כז.
70. שם כא, יט-כא.
71. ירמיהו כה, ל.
72. שמות רבה (עמ' 104) פרשה ל.
73. מדרש תהלים (דף לז) מזמור ח, א.
74. ישעיהו א, ח.
75. ירמיהו ח, יג.
76. מיכה ז,א.