א. שיטת העבודה
כמו כן נערכה בדיקה במקורות, שיצאה מההנחה, שקיימות גם עונות אחרות שאינן מוזכרות בלוח גזר. באופן זה נוספו עונות חקלאיות למקצב. לגבי פעילויות חקלאיות שונות, המוזכרות במקורות, נבדקה האפשרות שאף הן מצוינות כעונות חקלאיות. למרות שאי-אזכורן כעונות במקורות אינו הוכחה חד-משמעית שלא התייחסו אליהן ככאלו, קימת סבירות רבה שאין הן מהוות חלק מהמקצב.
לגבי שלוש עונות, בלוח גזר התעורר קושי בפענוח:
א. שתי העונות, המוזכרות בלוח גזר - 'לקש' ו'עצד פשת' אינן מוזכרות באופן בולט במקורותינו. לאחר בחינת אפשרויות שהציגו חוקרים שונים, המשכתי את קו המחשבה של ש' טלמון, לפיה המדובר הוא בעונה שכינוייה בתקופת בית-שני במקורות חיצוניים, היה 'דשא'.
ב. לגבי העונה בשם 'זמר' הוקדש דיון והוצגו שתי אפשרויות, מדוע מדובר בעונת הבציר.
הבנת המשמעות של כל עונה, התבססה על שילוב של מקורות ספרותיים יהודיים וחיצוניים ומידע אקלימי וחקלאי. להלן שתי דוגמאות:
לגבי עונת האסיף, שחלק מהחוקרים פירשו אותה כעונת המסיק, נבדק הקונטקסט הספרותי של העונה. התיאור עוסק באיסוף ובהבאת התוצרת החקלאית אל הבית. זמנה של העונה הוא בסוף הקיץ. לכן, הרציונל של עונה זו, הן ההכנות לקראת העונה הגשומה ולאו דווקא פעילות הקשורה לענף חקלאי מסוים.
לגבי עונת הבציר - התברר מהקונטקסט הספרותי שעונה זו כוללת גם את הפעולות של הדריכה והפקת היין. עובדה זו מתאשרת, הן מהעובדה שהאקלים של ארץ-ישראל אינו יכול להתיר השהייה בין הפעולות הללו, והן מהעובדה, שהממצא הארכיאולוגי מראה שהגיתות היו מפוזרות בין הכרמים והיו זמינות להמשך פעילות, מיד לאחר הבצירה עצמה.
באופן דומה נבחנו גם העונות האחרות.
ב. מסקנות
1. דפוס החשיבה לגבי מקצב העונות החקלאיות
2. נקודות מגע משותפות רבות בדפוסי החשיבה
3. שני היבטים פיזיים המאפיינים את ארץ-ישראל
א. אקלים
אקלימה של ארץ-ישראל מורכב בעיקרו מעונה גשומה ועונה יבשה - ימות הגשמים וימות החמה. הפעילויות החקלאיות שנבחרו לייצג את מעגל השנה משקפות את העובדה שארץ-ישראל התבססה בעיקר על חקלאות בעל. אין בעונות ייצוג לפעילויות הקשורות בהשקיית שלחין בלבד.
עונת ה'חריש'/'זרע' פתחה את השנה החקלאית. עונה זו הייתה בעלת שני כינויים, משום ששתי הפעילויות נתבצעו בד בבד. החריש החל, כאשר האדמה התרככה בעקבות ירידת הגשמים ואז גם החלו לזרוע. לכן נקבע זמנה של העונה, אמפירית, על פי בואם של הגשמים. זיהוייה של עונה זו, בארץ-ישראל, עם ירידת הגשמים, היה כל-כך ברור, עד שמשמעותה הורחבה כמושג נרדף לעונת החורף כולה, מעבר לזמן הריאלי של העונה החקלאית. מכאן ניתן להבין, שהפעילויות החקלאיות המשמעותיות ביותר שנעשו במשך החורף, היו החרישה והזריעה.
עונת ה'דשא' - מייצגת את זמנו המוגבל של העשב הירוק הנחוץ למשק החי. ה'דשא' מייצג שתי פעילויות - האחת קשורה ברעייה (לקש) והשנייה בהכנת המספוא (עצד פשת). גם לאור המסקנה שהעונות החקלאיות מייצגות את חקלאות הבעל, לא מתקבל על הדעת, כפי שסוברים חוקרים שונים, שה'לקש' יתקשר לזריעת תבואות הקיץ ו'עצד פשת' -לפשתה, משום ששניהם גידולי שלחין.
קציר - בניגוד לארצות שבהם עלול לרדת גשם בעונת הקציר, ולכן זמנו של הקציר קצר, נמשכה עונה זו בארץ- ישראל על פני חודשים רבים. לכן נכללו בעונת הקציר כל השלבים מהקציר ועד המדידה הסופית של הגרעינים בגורן , לפני אסומם. כל התהליכים נעשו בחוץ- דבר המדגיש את העובדה, שבמשך כל אותו זמן לא היה חשש מגשם. בדומה ל'חריש/זרע, הפך ה'קציר' להיות מושג המזוהה עם כל ימות החמה. ריבוי תת-העונות בעונת הקציר, מכיווני התייחסות שונים, מדגיש הן את אורכה של העונה והן את העובדה, שמדובר בגידולים בעלי חשיבות רבה בכלכלתה של ארץ-ישראל.
'קציר השעורים' מבליט את העובדה, שארץ-ישראל נמצאת על גבול המדבר וסובלת מדי פעם מבצורות . גידול זה דורש מעט משקעים, אדמה דלה והבשלתו מוקדמת לעומת שאר הדגנים. 'קציר חיטים' - עונה זו מייצגת את הגידול שהתאים בצורה אופטימלית לכמות המשקעים הממוצעת בארץ-ישראל.
גם אופן עיבודם של הענבים לצימוקים ויין בעונת ה'בציר' (זמר), וייבושן של התאנים ועיבודן לדבלים וגרוגרות בעונת ה'קיץ', הותאם לתנאי היובש של ימות החמה. המונח 'קיץ' מתייחס הן לעונת התאנים והן לימות החמה. לא ברור אם ימות החמה, הם שנתנו לעונת התאנים את שמה או שההפך הוא הנכון.
גם הרציונאל של העונה החקלאית הממושכת המכונה 'אסיף', מתייחס לאקלימה של ארץ-ישראל, שכן זהו אותו פרק זמן, שבו האיכר התארגן להכניס את היבול אל תחת קורת הגג וכך התכונן בצורה הדרגתית לבוא החורף.
המסיק כעונה חקלאית מהווה יוצא דופן במקצב. עונה זו נמצאת בסוף ימות החמה ופולשת כבר אל ימות הגשמים. את איסוף השמן ניתן לעשות הן בטרם בוא הגשמים והן עם ירידתם. המקורות והממצאים הארכיאולוגיים מאשרים עניין זה. ייתכן שזו הסיבה לכך, שהמסיק אינו מוזכר רבות במקצב העונות.
ב. הנוף
במקצב העונות החקלאיות לא באו לידי ביטוי כלל גידוליה של ארץ-ישראל - במיוחד אלו הגדלים בעמק וכן ליד מקורות מים. מיוצגים במקצב, הענפים החקלאיים של אזור ההר. הגפן שנתנה את שמה לעונת ה'בציר', התאנים - לעונת ה'קיץ' והזיתים - לעונת ה'מסיק', כולם גידולי הר. גם העשב, שנתן את שמו לעונת 'דשא', מוזכר במקורות כצומח בהרים:'יהי פסת בר בארץ בראש הרים.'1 הדגנים אמנם גדלים טוב יותר במישורים, אך בשל נחיצותם גידלו אותם בכל מקום. השפעתו של אזור ההר על מקצב העונות הייתה דומיננטית במהלך כל הדורות - גם כאשר התיישבו בעמקים, המאופיינים בגידולים אחרים. לדוגמא, גידול התמרים, עליו ידוע מהמקורות, היה אופייני לאזור עמק הירדן במקומות כמו עין גדי, יריחו והכינרת. חז''ל אף פירשו את הדבש המוזכר ברשימת שבעת המינים כתמר. בכל זאת, לא נכלל גידוד התמרים כפעולה המהווה עונה חקלאית.2 כמו כן, לא באו לידי ביטוי גידולי השלחין האופייניים לאזורי העמק, בהם נחלים ומעיינות.
שני ההיבטים הללו לגבי מקצב העונות, לדורותיו משתקפים בפסוק: 'ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים.' דברים יא,יא.
4. דגשים שונים במקצב העונות כביטוי לשינויים סוציו אקונומיים
עונת קציר השעורים הייתה עונה חקלאית חשובה בתקופת המקרא. חשיבותו של דגן זה כיבול הראשון בשנה החקלאית, זיכה אותו להערכה רבה. דבר זה מעיד על אוכלוסייה ענייה, שכן דגן זה לא נחשב כאיכותי במיוחד למאכל אדם. בשלהי בית ראשון ובמהלך תקופת המשנה והתלמוד, כנראה בעקבות העלייה ברמת החיים, ירדה השעורה מגדולתה כמאכל אדם והפכה בעיקר מאכל לבהמה ולעניים. עונת קציר השעורים המשיכה להימנות עם מקצב העונות גם בתקופות אלו, אך כנראה, יותר מטעמים היסטוריים ודתיים - שהרי ממנה הביאו את מנחת העומר - מאשר מטעמי חשיבותה הכלכלית.
5. ביטוי מקצב העונות בחגי ישראל
6. קביעת זמנן של העונות החקלאיות
א. קביעת העונה החקלאית באופן אמפירי
הדרך הנפוצה ביותר, שבה נקבע זמנן של העונות על פי המקורות, הייתה באופן אמפירי. קביעת זמן העונה, נקבע על ידי סימני העונה עצמה - בשעת התרחשותה. לדוגמא - תחילת עונת הקציר צויינה בביטוי - 'מהחל חרמש בקמה' , סופה - 'משתעקר האלה'. סוף ה'קיץ' - 'קיפול המקצוע' ועוד.
אופן הצגה זה של העונה, התחשב בכך, שאין זמן אבסולוטי לעונה. לכך סיבות שונות: זמני הבשלה שונים הנובעים מהבדלים טופוגרפיים, אקלימיים, סוגי הזנים, השינויים האקלימיים החלים משנה לשנה, זמינות וכמות כוח אדם ובעלי-חיים. כל אלו ועוד, השפיעו על קביעת זמנה ואורכה של העונה. מאחר שהעונות האמפיריות הנן 'עונות זמניות' (על משקל 'שעות זמניות'), הדרך הבטוחה ביותר להביע את זמנה של העונה החקלאית, הייתה באמצעות שיטה זו. הטבלה בנספח 3א מתארת את העונות החקלאיות וטווח הזמן המקסימלי של כל אחת מהעונות.
המקרא השתמש בשיטה האמפירית כלוח שנה ובהעברת מסרים מתחומי חיים שונים. חז''ל השתמשו בשיטה זו לקבוע עניינים הלכתיים שונים.
ב. קביעת העונה החקלאית באמצעות אינדיקטורים (מחוונים)
בספרות המסופוטמית, היוונית והרומית ואף אצל הפלאח, נעשה שימוש רב לקביעת זמנן של העונות החקלאיות באמצעות אינדיקטורים. הדבר נעשה באמצעות סימנים חיצוניים, כגון עלייתם ושקיעתם של כוכבים, הופעתם של צמחים וציפורים בתקופה הנדונה ועוד. לסוג זה של קביעת עונות אין ביטוי רב במקורותינו, אך אין זה אומר שלא נעשה שימוש בכך כמו אצל מרבית העמים. יתכן, שבשל העובדה, שבקביעת העונות בדרך זו, נדף ריח של עבודה זרה, נמנעו המקורות בדרך-כלל להתייחס לסימנים אלו.
יוצאי דופן הם הסימנים המוזכרים בקשר ל'זרע' - זמן שקיעת כימה (עלייתה ביום), כנראה גם הופעתם של ציפורים נודדות (אצל ירמיהו) כמו גם כיוון הרוח שהטתה את עשן המערכה במוצאי חג הסוכות. כל אלו בנוסף לקביעת זמנה של העונה, היוו סימנים לגבי הצלחתה. בעונת 'חריש'/'זרע', בה החשש מכישלון היה חריף, שתוצאותיה היו הרות גורל לגבי עתיד השנה כולה, הרגיש האיכר, שאינו יכול לסמוך רק על עצמו, ולכן היה עליו להסתמך על סימנים חיצוניים על מנת להבטיח את עצמו.
עוד תקופה, שבה היה האיכר חרד באופן מיוחד, הייתה בעונת המעבר שבין החורף לקיץ - זמן השרבים, החל בעת הבשלת הדגן, ובמיוחד בזמן הבשלת החיטה. התייבשות של הגרעינים בטרם עת, בשלב האביב, בשל מכת יובש, עלולה הייתה לגרום לשידפון. גם בתקופה זו נזקק האיכר לסימנים מוגדרים שיעזרו לו לעבור עונה זו בשלום. האינדיקטור שבו נעזרו תרבויות שונות, הוא זמן ה'הסתר' של כימה. זמן היעלמותה על סמך מקורות שונים, הוא בין ארבעים לחמישים יום. כנראה מאותם טעמים של עבודה זרה הסתייגו מקורותינו מלציין זאת. אולם ניתנו לתקופה זו הגדרות אחרות המעידות על כך, שהאיכר נעזר בסימנים חיצוניים כדי לקבוע את זמנה. בספר ירמיהו מכונה תקופה קשה זו 'חוקות קציר' (או 'שבועות חוקות קציר'). כמו כן נותן המקרא סימן מובהק לאורכה של תקופה זו, גם ללא ציון הכוכבים: 'שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות.'3 כנראה שלאחר חמישים הימים שחלפו מאז 'הנף החרמש', הרגיש האיכר שהעונה הקשה כבר מאחוריו.
ג. קביעת העונות החקלאיות באמצעות תאריכים קבועים בלוח
מהמקורות למדים, שהייתה העדפה במקרא ואצל חז''ל לנקוט בציון העונה האמפירית. מצב זה לא היה אפשרי תמיד:
נוצר קונפליקט בין קיום החגים בעונתם החקלאית מחד ובתאריך קבוע מאידך. במיוחד קשה היה עניין קביעת יום הנפת העומר בחודש האביב, שתאריכו הקלנדרי לא הוזכר במקרא. מתקופת בית שני ידוע, שעניין זה גרם לפילוגים קשים. על פי שיטתם, החליטו הפרושים, בשונה מקבוצות אחרות, באיזה יום בחודש ניסן יהיה יום הנפת העומר. על מנת לוודא שההנפה אכן תתבצע במועדה החקלאי, נקטו בשרשרת של צעדים, שאחד החשובים בהם היה, לבדוק באופן אמפירי את מצב התבואה לפני ההינף ורק אז להחליט אם ניתן לחוג את היום במועדו או שיהיה צורך לעבר את השנה. גם לגבי חג הסוכות נתנו את הדעת לכך שחג האסיף אכן יתקיים ב'רוב אסיפה'. באופן זה ניסו לקיים בו זמנית, הן לוח קבוע עבור כלל עם ישראל ועם זאת לקיים מערכת חגים שאותה חוגגים בזמנה החקלאי האמפירי. עם זאת, היכן שניתן היה להימנע מלנקוב בתאריכים מדויקים, כגון זמני הבאת הביכורים, דיני ביעור וכו', נמנעו מלעשות זאת.
גם תאריכי ארבע ראשי שנה, שמבקשים לבטא את המציאות החקלאית למטרות הלכתיות, נוקטים בתאריכים מדויקים לגבי העונות, עם 'מקדם ביטחון'. דהיינו- קצת לפני תחילתה של העונה העיקרית.
במקורות מתקופת בית שני ואילך ישנן חלוקות סכימטיות, עם תאריכים קלנדריים קבועים, המאופיינות כעונות חקלאיות: חלוקה לארבע ושש עונות וחלוקה ליחידות של חמישים יום. מתוך בדיקת הסכימות האלו עולה, שלמרות שהן מציינות את העונות החקלאיות, לא נוצרו הללו באופן טבעי מהחלוקות החקלאיות. התהליך היה הפוך. הסכימות הללו ייצגו השקפות עולם שונות. עליהן הוכלו העונות החקלאיות. לכן קשה לטעון שאילו חלוקות חקלאיות. סכמות אלו מוצגות בטבלה בנספח 3ב'.
גם לוח גזר, שעל פי תכונותיו נראה כלוח שנה, מציג את הפעילות החקלאית בצורה סכמטית. סביר להניח שהעונות החקלאיות המצוינות בלוח, הם שמותיהם של החודשים עצמם.
הערות:
1. תהלים עב,טז.
2. בניגוד למסופוטמיה, בה הפעילות בתמר היוותה חלק ממקצב העונות. לנדסברגר, עונות עמ' 284-285.
3. דברים טז,ט.
