השאלה:

"האם מותר לקרב מיתתו של החולה, באותו מצב הייאוש, אשר המיתה תחשב לו לגאולה ופדות מיסוריו הקשים?"

תשובה:

במשנה (שבת, קנ"א):

"אין מאמצין (מסגירין עיניו) את המת בשבת. ולא בחול עם יציאת הנפש (תיכף ליציאת הנפש, דשמא נתעלף), והמאמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים".

והטעם נתפרש בריש מסכת שמחות: "גוסס - הרי הוא כחי, לכל דבריו". וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע (יורה דעה, ס' של"ט). בשלטי גבורים (מועד קטן פ"ג, מובא ברמ"א יו"ד, שלט) ובס' חסידים, סימן תשכ"ג - כתבו לאסור קירוב מיתתו של הגוסס גם אם זה לטובתו, אבל התירו להסיר גורמים המעכבים יציאת נשמה, כגון מלח על לשונו. ובחכמת אדם (כלל קנ"א) פסק:

"אסור לגרום שימות מהרה, אע"פ שהוא גוסס זמן ארוך ויש צער גדול לו ולקרוביו".
"נמצינו למדים מזה, שאסור לתת לחולה הנוטה למות סממנים הממיתים אותו, גם אם החיים גורמים לו צער גדול, שזה כמו שופך דמים".

במס' ברכות, ד"י, בעובדא דחזקיהו המלך, שחלה למות ונגזר עליו כך ע"י ישעיהו, בכל זאת ע"י תפלה נוספו לו 15 שנה, "כ"ש בחולה דעלמא, שאין אנו יודעים האם באמת נגזר דינו למות, ואף עם הרופא ישפט בדעתו שאין תרופה למחלתו, לא מיבעיא רופא יחידי בודאי יש לתלות שטועה בדעתו ואולי אינו מסוכן כ"כ, אלא אפילו אם החליטו כן רופאים הרבה... בכל אופן הלא אפשר שיבריא". "ובפרט שאנו רואים בחוש... כי אחוז מסויים מן החולים... מוכרים לחסרי-תקוה להשאר בחיים, יש אחוז מסויים, שחוזר לאיתנו מסבה בלתי ידועה לנו, וגם חכמת הרפואה מתפתחת מיום ליום ומשעה לשעה, חדשים לבקרים מתגלים תרופות לרפאות חולים חסרי ישע ומחזירים אותם לחיים ובריאות.

אם כן לא מבעיא, שאסור לקרב מיתתו, אלא מחייב כל אדם בכל האופנים לחדש ולבקר רפואות וסמים לרפאותו ולחיותו, אף אם כפי דעתו מאריך יסוריו ולא חייו, כי צריך לקוות ולצפות לישועת ה' עד נשימתו האחרונה - הן יקטלני לו איחל".

במדרש רבה (בראשית, פל"ד) ובשו"ע (יו"ד, סי' שמ"ח) נפסק, שמותר להמית עצמו כשירא שיבא לידי ענויים גדולים ע"י הגויים כמו שאול, שהפיל עצמו בחרב שלא יתעללו בו הפלשתים. ומה לי אם היסורים באים ע"י גויים או יסורי מחלה ? זאת דוחה המחבר, כי אולי כוונת המדרש רק שאין על אדם כזה דין של מאבד עצמו לדעת שהיא עבירה חמורה ו"אין מתעסקין עמו לכל דבר" (יו"ד, ס' שמ"ח), אבל לכתחילה אסור לעשות כן.

והנה בשו"ת בשמים ראש, סי' שמ"ח פסק, שאם איבד עצמו לדעת מתוך רבוי צרותיו, דאגות ויסורי עוני גמור, אין לו חטא ודין של מאבד עצמו לדעת. אבל בספר הר אבל כתב, דלאו גושפנקא של הרא"ש חתום עלה (כידוע יצאו עוררין נגד הספר הזה שהוא מזוייף) וגם בחת"ס (אבן העזר ח"א, סי' ס"ט) כתב, דבלי ספק הוא עוון פלילי וכתב, שבזה נזדייף ספר בשמים ראש, ואפילו המיצר, מכל מקום רוצח הוא ומת בפשעו.

ובפרט בנידון דידן, הרי אנו סבורים, שיש ערך גם לחיי שעה, שיכל לעשות תשובה ומעשים טובים, ומפקחין את הגל ומחללין את השבת להצלת נפשות אפילו לחיי שעה (יומא, פ"ה ; רמב"ם, הל' שבת, פ"ב ; שו"ע או"ח, ס' שכ"ט).

וכבר ביאר במשנה ברורה, שגם אם הוא במצב כזה שאינו יכול לעשות תשובה, כגון חולה במחלת רוח וכד', בכל זאת חייבים לדחות כל המצוות בשביל להאריך ימיו של אדם מישראל, אפילו לשעה. והנה בר"ן (נדרים, ד"מ) מבואר, שאם רואה שמצב החולה בכי-רע צריך לבקש רחמים על החולה שימות. אבל זה דוקא שאינו עושה מעשה בידיים לקרב מיתתו - רק ע"י תפלה, וזה תלוי בדעת עליון אם לקבל תפלתו זו או לא.

מסקנה:

"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ולא להמית, אף אם חושב הוא לתועלתו ולטובתו של החולה או של אלו הנשארים בחיים, אסור לו לעשות כן, כי סמכותו מוגבלת לטפל רק ברפואתו. ואם הרופא נותן לו סמים להמיתו, הנה הוא רצחו נפש, אשר לא נתנה התורה לו רשות על זה. ואם לא יכל לרפאותו, אז יסלק ידו ממנו וה' ישלח לו עזרו מקודש באיזה אופן שהוא . .. וגם אם החולה בעצמו מתחנן להזריק לו רעל ולהחיש מיתתו - אינו רשאי, ועל זה אמרה התורה: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ועל כגון דא אמרו חז"ל: "על כרחך אתה חי".

מקורות נוספים:

ספר אסיא ג', עמ' 457-424; 466-463; 472-469; ספר אסיא ד',עמ' 300 ;גשר החיים, ח"א, פ"ב, סעיף ב'; שבילין, אייר, תשכ"ג, עמ' ל"ד; התורה והמדינה, ה-ו, עמ' רכ"ז; שם, ז- ח, עמ' שט"ו; אנציקלופדיה עברית, ע' אותנזיה ; קול תורה, ניסן, תשי"ח ; הרפואה והיהדות, פרק 11, 150-4; שו"ת בנין ציון, סי' קי"א ; נועם, פרק ו', עמ' רע"ב ; דיני ישראל, ז, עמ' צ"ט - קכ"ז ; תורה שבעל פה, יח,ל"ח-מ"ה; שם, פ"ב - פ"ח ; המאור, רי"ח, 19 ; בשבילי הרפואה, א, תשל"ט, עמ' ע"ד: הלכה ורפואה ב ל"ה.