דבר המעכב יציאת הנפש
ד"ר י. לוק נועם
ספר אסיא א', 1979
השאלה:
האם יש להמשיך ולטפל בחולים במצבים הבאים: חולה בתרדמת (Coma); שכיב מרע; חולה הצמוד למכונת הנשמה?
תשובה:
א. חולה בתרדמת (Coma) - בקובץ "הדרום", (חוברת ל"ב, תשרי, תשל"א) כותבים הרב רבינוביץ וד"ר קניגסברג, שיש לסמוך על "מות מוחי", היינו הפסקת פעילות המוח כפי שמתבטא באא"ג, ומותר להפסיק כל טפול והזנה לחולה בתרדמת. יסוד הדין הזה הוא על פי הרמ"א (יורה דעה, סימן של"ט, סעיף א'), שמותר להסיר המונע את יציאת הנפש, כגון מלח על הלשון או קול דופק. המחבר דוחה שיטתם, ולדעתו - על פי דעות מומחים - אין לסמוך על מות מוחי כפי שמתבטא באא"ג אלא יש לקבוע את המות לאחר הפסקת פעילות הלב והנשימה. לדעת המחבר - אם מפסיקים הזנה תוך ורידית לחולה בתרדמת הרי זה דומה לדין "כפתו ומת ברעב", שלפי הרמב"ם (הלכות רוצח, פרק ג', הלכה י') - נחשב כרוצח. אין מצב זה דומה לדינו של הרמ"א, כי כאן מפסיקים פעילות פיזיולוגית חיונית, בעוד שאצל הרמ"א מדובר בהפסקת פעילות צדדית. גם מבחינת הפרוגנוזה אין בטחון מספיק, שחולה בתרדמת אכן ימות ולכן אין לקרב מיתתו.
ב. שכיב מרע - חולה העומד על סף המות והרופאים התייאשו מחייו, ומדובר רק ב"חיי שעה" - ברור, לדעת המחבר, שגם כאן אסור להפסיק את ההזנה התוך ורידית מדין הריגה. המחבר מסתפק, במקרה שהעירוי נפסק מאליו, או שנגמר הבקבוק המכיל את נוזל-העירוי - האם יש חיוב לחדש זאת מדין "לא תעמוד על דב רעך", או שהחובה להציל היא רק כשיש סכויים סבירים וכאן -שלדעת הרופאים אין סכוי לחייו - אין חיוב להצילו. בדין הארכת חייו לחיי שעה חלוקים הפוסקים, ולכן יש להתייעץ בכל מקרה עם מורה הוראה.
ג. חולה הצמוד למכונת הנשמה - יש מרבני דורנו, שרואים את המכונה כדבר המעכב את יציאת הנפש ומדמים מצב זה לדינו של הרמ"א, וממילא מותר להפסיק את פעולות המכונה, במקרה שנראה לרופאים שאין סכוי לחיים ספונטניים. לדעת המחבר, אין מצב זה דומה לדינו של הרמ"א, כי כאן מדובר בהפסקה של עזרה פיזיולוגית-חיונית בעוד שהרמ"א מדבר על הפסקה של פעילות צדדית. כמו-כן הרמ"א מדבר על חולה גוסס הקרוב למיתה וכאן מדובר על מצב של ספק חי ספק מת. המחבר מציע להפסיק את פעילות המכונה לכמה רגעים ואם לא חוזרים חיים ספונטניים וגם האא"ג מראה על הפסקת פעילות המוח והפסקת מחזור הדם והנשימה - לא לחדש את פעילות המכונה.
מקורות נוספים:
