הרב אהוד אחיטוב

 

הפרשת תרומות ומעשרות מפירות ייצוא

 

    שאלה:

 

    חקלאי מהשומרון המגדל ירקות לייצוא – האם הוא חייב להפריש תרומות ומעשרות מיבול זה?

 

    תשובה:

    לדעת הרמב"ם (תרומות פ"א הכ"ב) פירות א"י המגיעים לחו"ל פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות, וז"ל:

"פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר: אשר אני מביא אתכם שמה…"[1].

    לעומת זאת דעת הראב"ד (שם) שבכל מקרה יש חיוב מדרבנן להפריש[2], משני נימוקים:

 

    כמו שפירות שגדלו בארצות הסמוכות לא"י חייבים בהפרשת תרו"מ מדרבנן, כ"ש פירות שגדלו בארץ.

    אם נתיר לאכול פירות שיצאו מהארץ לחו"ל, עלולים להסיק מכך, שמותר לאכול פירות טבל גם בארץ[3].

    השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יב) פסק להלכה כדעת הרמב"ם (תרומות שם) שפירות שיצאו לחו"ל פטורים מתרו"מ גם מדרבנן.

אולם המפרשים נחלקו בדעת הרמב"ם והשו"ע (שם) באיזה מצב פוטרים פירות אלו מתרו"מ:

    דעת הב"ח (יו"ד סי' שלא ד"ה ומ"ש) שהם פטורים מתרו"מ אף אם נגמרה מלאכתם בארץ, וכן דעת המהר"י קורקוס והכס"מ (מעשר פי"ג ה"ד)[4].

    מאידך, דעת הרדב"ז (תרומות פ"א הכ"ב ד"ה פירות א"י) שפירות שנגמרה מלאכתם בארץ חייבים בתרו"מ, כיוון שכבר נעשו טבל גמור, ולא יתכן שייפקע מהם איסור זה על ידי הוצאתם לחו"ל[5].

    יש שכתבו שאם בשעת גמר המלאכה דעת הבעלים להוציאם לחו"ל הם פטורים מתרו"מ[6].

    יש שהסתמכו על דעת הב"ח (שם) בצירוף צדדים נוספים להקל, כגון שבשעת גמר המלאכה דעתו היתה למוכרם[7]. 

    למעשה: פירות המיועדים לייצוא אם נגמרה מלאכתם בארץ, יש להפריש מהם תרו"מ[8], ללא ברכה[9].

     ב. חיוב הפרשת תרו"מ לקונים פירות הארץ בחו"ל

     אדם הקונה בחו"ל פירות או ירקות מא"י והוא מסופק אם הפרישו מהם תרו"מ – כיצד עליו לנהוג? 

    במשנה (דמאי פ"ב מ"א): "ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום וכו'[10]. ונחלקו המפרשים בפירוש המושג "בכל מקום" האמור (שם):

    בפיהמ"ש לרמב"ם עפ"י תרגומו של הגר"י קפאח זצ"ל (מהדורת מוסד הרב קוק דמאי פ"ב מ"א) כתב שהמושג "בכל מקום" הוא: "בין בארץ ישראל שהחזיקו בה עולי בבל בין בשאר הארץ", ואין הכוונה שחייבים בכל מקום בעולם[11]. וכך דייקו בדבריו בהל' מעשר (פי"ג ה"ד) המהר"י קורקוס ובכס"מ (פי"ג ה"ד) שלדעתו החשש קיים רק לגבי פירות א"י שיצאו לסוריא, ולא בפירות שיצאו לשאר ארצות חו"ל. שהרי כתב:

"פירות שידוע שהן מפירות הארץ... מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא וכן כל כיוצא בפירות אלו".

    משמע מדבריו שאין צורך להפריש תרו"מ מפירות הארץ שהגיעו לחו"ל, באם יתכן שהפרישו מאותם פירות תרו"מ קודם לכן.

    כך נראה היה לכאורה שזו גם דעת הר"ש והרע"ב (דמאי פ"ב מ"א ד"ה בכל מקום) שכתבו (שם):

"אפילו מכזיב ולהלן אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץ ישראל באו דמינכרן",

    אולם הרא"ש (דמאי שם) כתב כלשון הר"ש בתוספת שתי מילים: "אפילו מכזיב ולהלן בחוצה לארץ", ודייק מכך המעדני ארץ (תרומות פ"א הכ"ב אות א ד"ה וזה שרבים) שזו גם כוונת הר"ש והרע"ב (שם) שפירות הארץ נוהג בהם דין דמאי גם "בחו"ל ממש"[12].

    בנוסף לכך יש מקום לומר שאף הרמב"ם שהיקל, זהו דווקא בפירות דמאי כשרוב ע"ה היו מעשרים, ורק מיעוט אינם מעשרים, אך כאשר המצב הוא מצב של ספק טבל יודה הרמב"ם שהם חייבים בתרו"מ.

 

    למעשה: מי שקונה בחו"ל מפירות הארץ ומסופק אם הפרישו מהם תרו"מ, עליו להפריש תרו"מ ללא ברכה, ואין לו להקל בחו"ל מחמת הספק.