סוקרטס: מה השכמת לבוא בשעה זו, קריטון? או אפשר שכבר אין היא מוקדמת?

קריטון: אמנם כן.

סוקרטס: כמה השעה, לכל היותר?

קריטון: שחר עוד לא עלה.

סוקרטס: תמה אני, כיצד נתרצה שומר בית האסורים להישמע לך.

קריטון: רגיל הוא בי משכבר על שאני יוצא ונכנס כאן תכופות, וגם טובת הנאה קבל ממני.

סוקרטס: הזה עכשיו באת או מכבר?

קריטון: זה כמה.

סוקרטס: וכי למה לא עוררתני מיד, אלא ישבת אצלי שותק?

קריטון: לא חי זווס, לא הייתי, סוקרטס, אני עצמי חפץ להיות נדוד שינה כל כך ושרוי בצער. אבל גם עליך אני תמה זה כבר, כשאני רואה, כמה תערב לך שנתך. ובמתכון לא עוררתיך, כדי שתבלה את הזמן בנעימות יתירה. וזה כמה פעמים הייתי אף לפני כן מוצא אותך מאושר כל ימי חייך בשל מידה זו, ואולם ביותר עכשיו, כשאסון זה צפוי לך ואתה מקבלו עליך בקלות ובשלוה.

סוקרטס: הרי חוטא היה אדם שהגיע לשנותיי, אילו היה מתרעם כיון שכבר בא קצו.

קריטון: אף אחרים שהגיעו לשנותיך, סוקרטס, באו עליהם פורעניות כאלה, אבל שנותיהם לא פטרום כלל מלהתרעם על גורלם שעלה להם.

סוקרטס: אמנם כך הוא, אבל על שום מה הקדמת כל כך לבוא?

קריטון: בשורה סוקרטס, בפי, בשורה רעה, לא בשבילך, כפי שנראה לי, אבל בשבילי ובשביל כל אנשי שלומך, רעה וגם כבדה, שלי, דומה אני, תכבדי יותר מלכולם.

סוקרטס: זו מהי? אפשר שכבר שבה הספינה מדילוס, זו שלאחר שובה עלי למות?

קריטון: עדין אמנם לא שבה, אבל דומני שהיום תבוא, כפי שספרו כמה מן הבאים מסוניון שהשאירוה שם. לפי דבריהם של אלו ברור הוא, שתבוא היום, ולמחר בהכרח הוא, סוקרטס, שיושם הקץ לחייך.

סוקרטס: אבל, קריטון, למזל טוב! אם כן טוב על האלים, יהי כך! ואף על פי כן איני חושב, שתבוא זו היום.

קריטון: מנין לך זה?

סוקרטס: אנכי אגיד לך. הרי עלי למות כמדומה, למחרתו של אותו יום שבו הספינה באה.

קריטון: כך, לפחות, אומרים הממונים על כך.

סוקרטס: איני חושב אפוא, שזו תבוא היום הזה אלא למחר. דן אני כך מחלום אחד שראיתי לפני זמן מועט. ויפה כוונת שעה זו שלא לעוררני.

קריטון: וכי מה היה חלום זה?

סוקרטס: נראתה לי מתקרבת אישה אחת טובת רואי ויפת תואר לבושה שמלה לבנה, קוראת לי ואומרת: הוי סוקרטס.

בעוד שלשת ימים בו תבוא לפיתיה דישנת השדמות!

קריטון: מוזר היה החלום, סוקרטס.

סוקרטס: אבל ברור למדי, כפי שנראה לי, קריטון.


קריטון: עד מאוד, כמדומה, אבל, סוקרטס האלוהי, עתה עוד השמע לי והצל עצמך. בשבילי תהא מיתתך לא אסון אחד בלב, אלא חוץ ממה שיינטל הימני רע כמותך, שדוגמתו לא אמצא לעולם, הרי עתיד אני להראות בעיני רבים, שלא הכירו לנכון לא אותי ולא אותך, כאילו היה בידי להצילך, לו הוצאתי ממון על כך, ונתרשלתי. והרי בודאי אין לך שם רע מזה שמוציאים על אדם, כי חשוב עליו ממונו מידידיו. כי הרי לא ייאותו הרבים הרבים להאמין, שאתה עצמך לא חפצת לצאת מכאן, אף על פי שהתאמצנו אנחנו בכך.

סוקרטס: אבל למה לנו, קריטון אלופי, לדאוג כל כך לדעת הרבים? הרי המובחרים שבהם, שדעתם ראויה ביותר להישמע, עתידים הם לחשוב שהדבר כך נעשה כמו שנעשה.

קריטון: אבל אתה הלא תדע, סוקרטס, שעל כורחנו לדאוג גם לדעת הרבים, ואף בדבר זה שלפנינו עכשיו ברור הוא, שהרבים בכוחם להוציא לפעולות לא בלבד הקטנה ברעות אלא כמעט הגדולה שבהן, אם בא לידם אדם שהלשינו עליו בפניהם.

סוקרטס: הלוואי והיה כך, קריטון, שיהא בכוחם של הרבים לעשות הגדולה שברעות, שכן בכוחם היה לעשות אף בגדולה שבטובות, ויפה היה זה אבל הללו אין כוחם לא בזה ולא בזה: שלא מחוכמה או מבערות הם יכולים לעשות מעשיהם, אלא עושים הם מאשר יאנה להם המקרה.


קריטון: ויהי שכך הדבר; אבל זאת, סוקרטס, הגד נא לי. הרי בודאי אין אתה חושש לי ולשאר רעיך, שלאחר שתצא מכאן ישימו לנו מלשיניך עלילות דברים, שגנבוך מכאן, ואנו נהא אנוסים או להפסיד כל אשר לנו, או דמים מרובים, או גם לקבל עלינו ייסורים אחרים בשל זה? שאם זה וכיוצא בזה אתה ירא, תנוח דעתך. והרי בדין הוא, שלשם הצלתך נסכן עצמנו סכנה זו, ובשעת הצורך אף גדולה מזו. אכן, השמע לי ואל תעשה אחרת.

סוקרטס: גם לזה אני חושש, קריטון, ולעוד הרבה.

קריטון: מעתה אפוא אל תירא זאת! והלא גם לא רב הוא הכסף כלל, שכמה מהם רוצים לקבל, כדי להצילך ולהוציאך מכאן. וכי אינך רואה המלשינים הללו כמה זולים הם, ואין צורך כלל בכסף רב בשבילם? והרי לרשותך מסורים הם כל נכסי, שבודאי יספיקו. ומלבד זה, אם משום מה אתה חס עלי, ואינך סובל שאחסיר אנוכי משלי, הנה עוד ידידים אתנו כאן הנכונים להחסיר משלהם. גם הביא אחד די כסף לשם זה עצמו, הלא זה סיממיס איש תיבי; אף קבס נכון הוא לכך, ועוד אחרים רבים למאוד. לפיכך, אומר אני, לא מיראתך זאת תתייאש מהציל עצמך, ואף לא משום מה שאמרת בבית הדין, שיקשה עליך הדבר, כי בצאתך לא יהא לך דבר בעולם שיהיה כדאי לעצמך. כי בכל מקום ומקום ולכל אשר תגיע יקבלוך באהבה. ואילו חפצת ללכת לתיטטליה, יש לי שם ידידים, המוקירים אותך במאוד, והם יהיו למגן לך, שלא יגע בך לרעה איש מאנשי תיטטליה.


ואי לזאת, סוקרטס, אינך נראה לי עושה צדק במה שאתה אומר לעשות: להשליך נפשך מנגד בשעה שאפשר להינצל. ושאתה ממיט על עצמך כל מה שהיו ממיטים עליך משנאיך, וגם המיטו עליך מבקשי רעתך. ומלבד כל זה, הרי נראה אתה לי גם מאבד את בניך שלך, שבידך היה לגדלם ולחנכם; ועתה הנה אתה מניחם ומסלק ידיך מהם, ובמידה שאתה שותף למעשיהם, הרי עתידים הם לעשות מה שיזמין להם המקרה. שעתידים הם להיות מגודלים כדרך היתומים הללו ביתמותם. והרי חייב הוא האדם או שלא להעמיד בנים כלל, או שיעמוד להם בכל תלאותיהם כמגדלם ומחנכם; ואולם אתה נראה לי שהחזקת במה שקל ביותר. ואולם חייב אתה להחזיק בזה, שהיה מחזיק בו איש טוב ואמיץ הלב, הואיל ואומר אתה, כי כל ימיך לא נתת דעתך אלא לצדקה. ושלפיכך מתבייש אני בשבילי ובשביל ידידי שהם ידידיך, שלא יהא נראה הדבר, כי עניינך זה כולו לא הגיע לידי כך אלא בעטיו של איזה מורך לב שבנו; גם תחילתו של המשפט, שנכנסת בדין אף שהרשות הייתה בידך שלא להיכנס, וגם אותו המשא והמתן במשפט עצמו וגם סופו זה, שהוא הנלעג בכל העניין, כי נראים אנו כאלו נמלטנו לנפשנו מתוך איזה רוע או מורך שבלב, ולא הצלנוך אנחנו כשם שלא הצלת עצמך גם אתה, אף שהייתה השעה מוכשרת והיכולת נתונה, אילו רק היה מקצת מן הכשרון בנו. וזה אפוא, סוקרטס, ראה שלא יגרום לנו יחד עם הרעה גם חרפה לך ולנו.

ובכך, היוועץ וגמור בדעתך. או נכון יותר, להיוועץ אין די שהות כבר, אלא צריך שיהא הדבר גמור ועומד. כי אחת היא העצה: הלילה הבא צריך שיהא כל זה עשוי. שאם רק נשתהה במקצת, הרי תינטל הימנו היכולת ושעת הכושר תעבור ללא שוב. אכן, סוקרטס, הישמע לי בכל אופן ואל-נא תעשה אחרת!


סוקרטס: הוי קריטון אהובי, זו דאגתך שאתה דואג לי חשובה היא מאוד, אם אך מתכוון אתה בה לשם דבר ישר; שאם לא כן, יותר שהיא גדולה יותר היא רעה. כי חייבים אנו להסתכל בדבר, אם ראוי לעשותו או לאו. וזה דרכי לא עכשיו בלבד, אלא מאז, שבכל עניניי אין אני משגיח בשום דבר אלא בזו הדעה שהגיתי בה ומצאתיה טובה מכולן. והדעות הללו שהגיתי לפנים, לא אוכל השליכן אחרי גווי עכשיו, משום שגורל זה עלה בחלקי, אלא מטבען לא נשתנה בעיני כלום, ואותן עצמן אני מוקיר ומכבד כמו קודם לכן. ואם טובות מהן לא נעלה בעניין שלפנינו, דע לך כי לא אתן ידי לך, ואפילו יהיו האיומים מרובים משל עכשיו, שבהם יבעתונו כוח הרבים, כשם שמבעיתים ילדים בשדים ומזיקים, בשלחו בנו כבלים ומיתות והחרמות הרכוש.

אבל איזוהי המידה הנכונה להסתכל בעניין זה? הבה נתחיל ראשונה בזה הדיבור שאמרת אתה על אודות דעת הבריות, ונתבונן, אם בכל מקום נכון הדבר, שדעות הבריות מהן צריך לשים אליהן לב ומהן לא. או אפשר שרק קודם שהיה עלי למות היה זה נכון, ואולם עכשיו נתברר, שאין הדבר כן, ונאמר רק לשם דבר בלבד, ולא היה לאמיתו אלא מעשה ילדות ושעשועים? ואולם אני רצוני, קריטון, לעיין בזה יחד עמך, אם נשתנתה דעה זו בעיני, מאחר שכך עלתה לי, או נשארה בעינה, ואם עלינו להזניחה או להישמע לה. אבל כמדומה לי שכמעט בכל מקום הוגד מפי אלה, שנתכוונו להגיד דבר של טעם, מה שהגדתי אנכי זה עכשיו, כי הדעות שנתקבלו על הבריות, כמה מהן יש להוקיר עד מאוד וכמה מהן לאו. וחי-האלים, כלום דבר זה, קריטון, אינו נראה לך יפה? שהרי אתה, עד כמה שהדבר בידי אדם, אין אתה הולך למות מחר, וזה האסון שלפנינו אינו עשוי לדחות אותך משורת הדין. הסתכל אפוא: כלום אין זה נכון בעיניך לומר, שלא כל דעותיהן של הבריות יש לכבדן, אלא כמה מהן וכמה מהן לאו? ואף לא צריך לצאת ידי כל הבריות, אלא של כמה מהן ושל כמה מהן לאו? מה תאמר? כלום אין זה אמור יפה?

קריטון: יפה.

סוקרטס: וכי לא כך, שאת הנכונות לכבד ואת המוטעות לאו?

קריטון: ודאי.

סוקרטס: והנכונות כלום אין הן אלה של הנבונים ואולם המוטעות אלה של הסכלים?

קריטון: הרי זה ודאי.


סוקרטס: ועתה בוא וראה, מה עוד נאמר כיוצא בזה? אדם מאמן גופו, שעיסוקו בכך, כלום ייתן דעתו לשבחו ולגינויו ולדעתו של כל אדם ואדם, או רק לשל אותו האחד בלבד, שבמקרה רופא הוא או מדריך בני הנעורים?

קריטון: של האחד בלבד.

סוקרטס: וכי לא כך הדבר, שצריך לפחד מפני גינוייו ולשמוח על שבחיו של אותו האחד, אבל לא של הרבים?

קריטון: ברור שכך.

סוקרטס: וכך אפוא יהא עליו לעשות ולאמן גופו ואף לאכול ולשתות, כפי שיהא זה רצוי לו לגדול ולמומחה לכך, יותר מאשר לשאר הבריות כלן?

קריטון: כך הוא.

סוקרטס: נניח שכך. וכשיהא זה מסרב לאותו האחד ולא יכבד את דעתו ואת שבחיו אלא יכבד את דברי הרבים, אף שאינם מומחים, כלום אין סופו לוקה?

קריטון: הרי זה ודאי.

סוקרטס: ומה טיבו של ליקוי זה? להיכן הוא נוטה ובמה הוא נופל אצל המסרב?

קריטון: ברור שבגופו. שהרי אותו הוא מקלקל.

סוקרטס: יפה אמרת. וכי אין אף בשאר הדברים כך, קריטון, שלא נלך ונפרטם: באלה העניינים שבצדק ובעוול ובמגונה וביפה ובטוב וברע, שבהם אנו דנים כאן - האם לדעת הרבים עלינו להיות נשמעים ולפחד מפניה, או לדעתו של האחד, כשישנו אחד מומחה, שמפניו צריך לירוא ולפחוד יותר מאשר מפני כל שאר הבריות כולן? שאם בדרכו לא נלך הרי אנו גורמים הפסד וחוטאים לזה, שהצדק משביחו והעוול מקלקלו. וכי אין הדבר כך?

קריטון: חושבני שכך, סוקרטס.


סוקרטס: ועתה הגע בעצמך: דבר זה שהבריאות משביחתו והחולי גורם בהפסדו, אם אנו מקלקלים אותו מתוך שאנו נשמעים לא לדעתם של המומחים - כלום כדאי לנו עוד לחיות לאחר שנפסד הוא? והרי הדברים אמורים כאן בגוף, או אפשר לאו?

קריטון: ודאי.

סוקרטס: וכי כדאי לנו לחיות בגוף ניזוק ונפסד?

קריטון: בשום פנים לא.

סוקרטס: ואולם, כלום כדאי לנו לחיות עם הפסדו של זה, שהעוול מזיק לו והצדק מועיל לו? או אפשר סוברים אנו, שפחות בערכו מן הגוף הוא זה, יהא זה בנו מה שיהיה, שעליו חלות הן גם העולה וגם הצדקה?

קריטון: בשום פנים לא.

סוקרטס: אלא גדול הוא בערכו?

קריטון: הרבה והרבה.

סוקרטס: אין לנו אפוא, בחירי, לחשוש הרבה כל כך למה שיאמרו הרבים עלינו, אלא למה שיאמר המומחה לצדק ולעוול, זה האחד בלבד והאמת בעצמה. נמצא, שבתחילה לא יפה הורית, כשהורית שעלינו לחשוש לדעת הרבים בדברים שבצדק וביופי ובטוב ובחילופיהם. אבל, יבא מי ויגיד, הרי הרבים היכולת בידם להמיתנו. ברור הוא גם זה.

קריטון: אפשר שיהא אדם מגיד כך, סוקרטס.

סוקרטס: אמת דברת. אבל, נפלאי, כלל זה שגמרנוהו עכשיו דומה הוא בעיני לזה שלפני כן. והלז שוב ועיין בו, אם עדין קיים הוא לנו או לאו: שלא את החיים צריך לנשא על כל, אלא את החיים הטובים.

קריטון: אבל קיים הוא.

סוקרטס: ושהטוב והיפה והצדק היינו הך - הקיים זה או אינו קיים?

קריטון: קיים.


סוקרטס: והרי במוסכמות האלה אנו חייבים להתחיל ולהסתכל, אם צדק הוא, שאנסה לצאת מכאן כשאין האתונאים מוציאים אותי, או אין זה צדק. וכשיראה לנו צדק, ננסה, ואם לאו, נחדל. ואותם ההרהורים שהעלית אתה, על דבר הפסד הממון ודעת הבריות וחינוך הבנים, הרי אין הם באמת, קריטון, אלא מהרהורי ליבם של אלה, שקל להם להמית, ושרוצים היו גם לשוב ולהחיות, אילו הייתה היכולת בידם, והכל ללא שום טעם - של אותם הרבים. ואולם אנו, וכך מחייב השכל, אין לנו אלא להסתכל במה שאמרנו זה עתה, אם צדק נעשה כשנשלם גם כסף וגם תודות לאלה שיעבירונו מכאן, ונהיה גם אנו מעבירים אותם על חובתם וגם הם יהיו מעבירים אותנו, או נפעל באמת עוול בעשותנו כל זה. ולכשנראה כעושי עוול בזה, הרי אסור לנו להביא בחשבון לא שסופנו למות, כשנשאר כאן במנוחה, ואף לא שעלינו לסבול מה שנסבול - ובלבד שלא נעשה עוול.

קריטון: רואה אני את דבריך, סוקרטס. ראה-נא אפוא, מה עלינו לעשות.

סוקרטס: נסתכל נא יקירי, יחדיו, ואם אולי יהא לך מה לסתור את דברי, סתור, ואנכי אשמע לך. ואולם אם לאו, חדל לך הפעם, אהוב האלים, מלהגיד ולחזור ולהגיד לי אותו הדבר עצמו, כי צריך שאצא מכאן שלא על דעת האתונאים. שאף אני חשוב הדבר בעיני, שאעשה זאת כשאתה מסכים על ידי, אלא לא שלא על דעתך. לפיכך שוב וראה תחילת הסתכלותנו, אם נראים לך הדברים מיוסדים כל צרכם, ונסה אף עתה לענות על הנשאל באופן הרצוי לך ביותר.

קריטון: הבה אנסה.


סוקרטס: האומרים אנו, כי בשום אופן אסור לנו לעשות עוול מרצוננו, או יש אופן שמותר בו לעשות עוול ויש שאסור? או בשום פנים אינו טוב ואינו יפה לעשות עוול, כפי שהיה זה מוסכם ועומד אצלנו בשכבר הימים, וכפי שאמרנו זה עכשיו? או אפשר, שמכל אותן המוסכמות שלנו משכבר נתרוקנו באלה הימים המועטים, וזה מזמן, קריטון, שאנו, בני אדם זקנים באים בימים, יושבים ומדיינים זה עם זה בכובד ראש ואיננו מעלים על לב כלל, שאין בידינו ובין ילדים ולא כלום? או אפשר, שהדבר לאמ,,יתו כך הוא כמו שהיינו סוברים אז, בין שיאמרו כך הרבים בין שלא יאמרו כך, ובין שיהא עלינו לסבול בגלל זה ייסורים קשים משל עכשיו בין קלים מהם, אחת דעתנו, שהעוול אינו מביא לעושהו אלא את הרע והמגונה בכל האופנים שהם? האומרים אנו כך או לאו?

קריטון: אומרים אנו.

סוקרטס: ובכן בשום פנים אסור לעשות עוול?

קריטון: ודאי שאסור.

סוקרטס: ואף כשעוול נעשה בנו לגמול עוול, כפי שסוברים הרבים, שהרי בשום פנים אסור לעשות עוול.

קריטון: כמדומה שאסור.

סוקרטס: ועכשיו מה - לגרום רעה מותר, קריטון, או אסור?

קריטון: הרי ודאי שאסור, סוקרטס.

סוקרטס: וזה כיצד - אדם שסבל רעה ומשיבה, כפי שאומרים הרבים, העושה הוא צדק או לא צדק?

קריטון: בשום פנים לא.

סוקרטס: שהרי לגרום רעה איזו שהיא לבריות אין בין זה ובין עשית העוול ולא כלום.

קריטון: אמת דברת.

סוקרטס: ובכל אסור לגמול עוול וגם לא לגרום רעה לשום אדם ואפילו סובלים רעה על ידו. ואתה, קריטון, הווה זהיר להסכים עמי בזה, שלא תסכים לדבר שהוא כנגד דעתך. שהרי יודע אני, שרק בעיני המועטים נראה דבר זה וגם עתיד הוא להראות. ואילו שכך נראה להם ואלו שלא כך נראה להם, אי אפשר לשניהם שישתתפו במשא ומתן אחד, אלא בעל כרחם שיזלזלו אלו באלו, כשישמעו הללו נימוקיהם של חבריהם. לפיכך הסתכל גם אתה ודוק היטב, אם משתתף אתה ומצרף הסכמתך בזה, שאז נתחיל לדון מכלל זה, שלעולם אינו מן היושר לא לעשות עוול ולא לגמול עוול, ולא שמי שסבל רעה יתנקם מתוך שהוא משיב רעה. או אפשר פורש אתה ואינך משתתף מעיקרו של דבר? שהרי לי גם לפנים וגם עכשיו הדבר עודנו נראה כך, ואולם אתה, אם אחרת נראה לך משום מה, אמור לי ולמדני. ואולם אם עומד אתה עוד בדבורנו הקודם, שמע מה שנוסף עליו.

קריטון: אבל עומד אני בדבורנו ומצרף הסכמתי; ועתה דבר.


סוקרטס: ובכן אומר מה שנוסף על ענייננו, או מוטב שאשאל: דבר שהוסכם עליו בין אדם לחברו שצדק הוא, היש לקיימו או לזייפו?

קריטון: לקיימו.


סוקרטס: ועתה התחל מזה והתבונן. כשנצא אנחנו מכאן והמדינה לא נתרצתה לכך, העושים אנו רעה למי שהוא ודווקא לאלה שפחות מכל צריך לעשות להם כך, או לאו? והעומדים אנו עוד במה שהסכמנו עליו שצדק הוא, או לאו?

קריטון: אין לי, סוקרטס, מה להשיב על ששאלת, לפי שלא הבינותי.

סוקרטס: ובכן בוא וראה. בשעה שאנו מכינים עצמנו, יהא זה לברוח או יהא זה מכונה כנוי אחר, אפשר להם לחוקות ולכלל המדינה שיבואו ויעמדו עלינו וישאלו כדברים האלה:

"הגידה נא, הוי סוקרטס, מה עם לבבך לעשות? הבמעשך זה, אשר אתה נכון לעשות, אחת תיזום מאשר לעכור אותנו החוקות, ואת כל המדינה, כמה שיכולתך מגעת? התדמה בנפשך, כי כה חזקה המדינה, אשר לא תחרב, אם גם דברי שופטיה לא יהיה להם תוקף, ואך הופר יופרו מאת בני עם הארץ ויושמו לאל"?

- מה נענה, קריטון, על אלה וכיוצא באלה. שהרי הרבה יש לו למי שהוא, ומה גם כשמנוסה הוא בדבור, לבוא ולטעון לשם הגנה על החוק שנפגע, זה האומר, שאין אחרי מעשי בית דין כלום. או אפשר נענה להם, שהמדינה עברה עלינו את הדין ולא דנה דין אמת לאמתו.

קריטון: חי-זוס, כך נשיב, סוקרטס!


סוקרטס: ומה נענה, אם כך יאמרו החוקות:

"הוי סוקרטס, האם גם בזה נכרתה הברית בינינו וביניך, או רק לשמור ולקיים את המשפטים אשר תחרוץ המדינה"?

ואם נהא משתאים לדבריהן, אפשר שכך יאמרו:

"הוי סוקרטס, אל תשתומם על דברינו, אבל תנה לנו מענה, כי הלא לשון למודים אתך לדעת לשאול ולענות. הביטה וראה, מה אנו כי תלין עלינו ועל המדינה וכי תשלח ידך בנו לעכרנו? הלא ראשית חוללנוך אנחנו, וניתן לאביך לקחת את אימך לאישה ולהוליד גם אותך? ועוד זאת הגד נא, הגם אלה החוקות, אשר על הנישואים הועמדו, ירעו בעיניך, כי אין צדק בהן"?

"אין הן רעות בעיני", אומר אני.

"אבל אלה אשר הועמדו על כלכלת הנולדים ועל חינוכם, שעל פיהן חונכת גם אתה? והאם לא טובו אלה מאתנו ולא העמדו יפה, אשר צוו את אביך לחנכך גם ברוח וגם בגוף"?

"יפה", הייתי עונה.

"ולא יהי כדבריך. ועתה אחרי אשר נולדת וגודלת וחונכת, היכול תוכל אמור כי לא שלנו אתה, גם בננו וגם עבדנו, וגם אתה וגם אבותיך? ואם כן הוא הדבר, התדמה, כי משפט אחד לנו ולך, וככל אשר נעשה אנחנו בכך כן תשיב לנו, ועוד תצדק במעשך זה? והלא בעשותך כמשפט הזה באביך לא תצדק וגם באדונך, אם יושם עליך, כי תגמול להם כאשר תסבול אתה בגללם, אשר בחרפם לא תענה דבר, ובהיותך מוכה מהם לא תשוב להכותם. - ואולם כנגד המולדת וכנגד חוקותיה מותר לך הדבר; וכי נאמר אנחנו לשלוח יד בנפשך לכלותה, בחשבנו זאת לצדק, תגמול גם אתה לחוקות ולמולדת ותשלח בנו ידך, כפי יכולתך, לכלותנו, ועוד תחשוב לך את מעשך זה לצדקה, כי הלא אתה האיש השוקד על הצדקה. והאמנם חכמת ואיככה תשכח, כי יקרה מן האם והאב ומיתר האבות הראשונים כולם היא המולדת ונכבדה וקדושה ונשאה גם בעיני האלים וגם בעיני האנשים אשר תבונה בהם, וכי יש לשים כבוד למולדת ולשמוע בקולה ולשית בחלקות לה בהתאנפה יותר מאשר לאב, אם לפתותה או לעשות ככל אשר תצווה, ולסבול ככל אשר תשים עליך לסבול, ולשאת בנפש שוקטה אם תכך ואם תאסרך ואם תוציאך למלחמה למען הפצע או למות, - זה המעשה אשר תעשה למען תצדק, וחלילה לך מלמוש ממקומך או להיסוג אחור או לעזוב את המערכה, רק עשה גם במלחמה וגם בבית האסורים וגם בכל מקום ומקום ככל אשר יצווך המדינה והמולדת, או פתה אותה והורה לה אי דרך הצדק; כי חטא יחטא האיש, אשר בחזקו ייקח את אשר לו מאמו ומאביו ואף כי מאת המולדת".

מה נענה על כן, קריטון? הנודה על האמת שבדברי החוקות, או לאו?
קריטון: כמדומה שכך.


סוקרטס: "וראה נא וחקור, הוי סוקרטס", אפשר להן לחוקות להוסיף לדבר,

"אם אמת דברנו, כי עוול תפעל במעשך זה אשר אתה נכון לעשות בנו; כי הלא אנחנו ילדנוך ונגדלך ונחנכך בתתנו לך ולכל יתר באי שער עירנו חלק בכל אשר היה אתנו מן היפה, ובכל זאת עוד אמרנו עם רשיוננו, כי כל איש מאנשי אתונא, אשר מלאו לו שנות האזרח בעירנו, ויכיר לדעת את מעשיה ואותנו החוקות, ואנחנו לא הוטבנו בעיניו, מותר לו לעזוב אותנו כאוות נפשו וגם לקחת אתו כל אשר לו ולצאת אל כל אשר יחפוץ. ואף אין מאתנו חוק שישים מעצור או יאסור, אם יהיה בכם איש אשר יחפוץ לצאת אל אחת מערי השדה, אחרי אשר לא הוטבנו בעיניו אנחנו ועירנו, או אם ישב במקום אשר הוא בא שמה, כי ילך אל אשר יחפוץ וכל אשר לו אתו. ואולם מי מכם אשר יישאר בקרבנו, בראותו את הדרך בו נשפוט משפטינו ובו נכלכל דברי עירנו, הלא אמר נאמר, כי במעשהו זה נאות הוא עמנו וכי קיים וקבל עליו לעשות ככל אשר נצווה. ואם לא ישמע הוא בקולנו הלא נוכיחהו על פשעים שלשה: כי לא ישמע בקולנו אשר אנחנו ילדנוהו, ואשר גידלנוהו, ואשר קיבל עליו לשמוע בקולנו, ולא ישמע וגם לא יפתנו להבין לנו אם שגינו במעשנו. ואנחנו הלא ערכנו משפטינו לפניכם, ואף לא כמושל עריץ העמדנו עליכם מצוותינו לעשותן, כי נתנו לפניכם אחת משתי אלה, אם לפתות אותנו, או לעשות כדברינו, והוא גם זאת וגם זאת לא עשה".

"ואף גם ימצאוך, הוי סוקרטס, העוונות האלה, אם תפק זממך, והן לא תמעטנה עליך מאשר על יתר האתונאים כי אם רבות וגם גדולות הן בך מאשר בהם".

וכשאשאל אנכי: "וכי זה על שום מה"? אפשר שיציקוני בדבריהן הצודקים, כי יותר מכל אנשי אתונא נשבעתי אנכי להן שבועה זו, וכך יאמרו:

"עדות לנו רבות ונאמנות, כי הוטבנו בעיניך, אנחנו ועירנו: כי מכל יושבי אתונא לא הפליתנו אתה לבדך בהאחזך בתוכנו, לולא נפלינו אנחנו לבדנו בעיניך; ואף גם מעולם לא יצאת את העיר לראות במחזות השעשועים (מלבד הפעם האחת לאיסטמוס) או למקום אחר, מלבד אם יצאת למלחמה. וגם לא עברת מעולם את הארץ, כמעשה כל האנשים, וגם לא תרת אחרי לבבך להכיר לדעת מדינות אחרות או חוקות אחרות, כי השלמנו חפצך אנחנו ומדינתנו; הכי החזקת בנו ולא הרפית ותישבע להלך באורחותינו ותעש על פינו את כל מעשיך ואת בניך, כעשות האיש אשר המדינה תיטב בעיניו. ואף גם עתה בזה דבר המשפט, הלא בידך היה הדבר לבחור בגולה, לא חפצת בה. ואת אשר אתה אומר לעשות למרות רצון המדינה, יכולת לעשות ברצונה. ואולם אז התהללת באומץ לבך, כי לא יצר לך, אם למות תישפט, כי תבכר, כדבריך, את המוות על הגולה. ואולם עתה גם את דבריך אלה לא תנצור, וגם לא תשעה אלינו החוקות בשלחך ידך בנו לרעתנו, ועוד תעשה כמעשה הרע בעבדים, באמרך לברוח ולהפר את הברית והשבועה אשר הקימות אתנו, להלך באורחותינו. וראשונה זאת ענה לנו, אם כן אנו דוברים באמרנו, כי במעשיך ולא במוצא שפתים בלבד, נשבעת להלך באורחותינו, או לא כן הוא".

ומה יש לנו לענות על זה, קריטון? האפשר אחרת מאשר להסכים?

קריטון: בעל כורחנו, סוקרטס.

סוקרטס: "והאם אחרת תעשה אפוא", אפשר להן להגיד,

"מאשר לעבור על דברי הברית והשבועה האלה אשר נשבעת לנו מבלי אשר אנס אותך איש או התעה אותך איש, וגם מבלי אשר אולצת להיוועץ בימים מספר, כי אם בשבעים שנה, אשר היה מותר לך לצאת, לולא הוטבנו אנחנו בעיניך, ולולא מצאת צדק בשבועתך. והלא אתה לא בחרת לך לא את לקידימון ולא את כפתור, אשר תמיד מצאת חפץ בחוקותיהן, וגם לא אחרת מכל ערי יון או מערי הנכרים, כי המעטת להרחיק מעירנו מן החיגרים ומן העוורים ומכל אשר מום בו. והלא ברור אפוא הדבר, כי מכל אנשי אתונא אתה הפליתנו, גם את עירנו וגם אותנו החוקות. כי מי האיש, אשר ימצא חפץ במדינה וחוקות אין לה? איככה אפוא לא תשמור את שבועתך? לו שמענו, הוי סוקרטס! כי אז לא תהיה לצחוק בצאתך את העיר".

"כי ראה נא, בעברך על כל אלה ובפשעך על אחת מאלה, מה בצע בזה לך ולשלומך? כי הלא ברור גם זה עד מאוד, אשר יסכנו אנשי שלומך גם הם, כי יגלום וינשלום מעל ארצם ויחרימו את רכושם. ואף גם אתה הראשון כי תבוא אל אחת הערים השכנות, אם לתיבי אם למיגריס, אשר לשתיהן חוקות טובות - הלא תבוא, הוי סוקרטס, כאויב לחוקת מדינתן, וכל אשר ידאג לעירו יהיה עוין אותך, כי חשבך לעוכר החוקות, ועוד תחזק את לב שופטיך במשפטם, כי יראה לעיניהם אשר בצדק שפטו את המשפט הזה. כי האיש העוכר את החוקות, הלא במאוד ייראה גם כעוכר את בני הנעורים ואת האנשים חסרי-התבונה. והאמנם תאמר לנוס מן הערים האלה טובות החוקה, ומן הישרים בבני האדם? והאם בעשותך זאת עוד ישוו לך חייך? או אולי תיגש אליהם ולא תתבושש להעתיר עליהם דבריך - ואי-הם הדברים, הוי סוקרטס? האם את אלה אשר דברת פה לאמור: יקרים מכל הם הצדקה והמשפט לבני האדם וגם החוקה ומצוותיה? והאם לא תחוש, כי נעווה פנים יהיה בעיניהם המעשה הזה של סוקרטס? הלא יש לחוש את זאת. אכן תיסע מן המקומות האלה ותבוא לתיטטליה, אל חבר מרעיו של קריטון, אשר שם אמנם יפרע העם באין סדרים, ואף אולי עוד התענג יתענגו לשמוע מפיך את דבר הצחוק אשר עשית לך בבורחך מבית האסירים אחר אשר התחפשת בתלבושת זרה, או הליטות את פניך באפר-עור, או עשית עוד מן המעשים אשר יעשו הבורחים בהתחפשם, ושינית פניך למען התנכר. ואולם אחרי אשר זקנת, ורק עוד ימי-מעט נותנו לחייך, חיי אנוש עלי אדמות, איככה מצאת את לבך להתאוות תאוות-חיים כה בזויה בעוברך על הגדולות בחוקות - האם לא יימצא איש אשר ישאל זאת? אולי, אם לא תפגע באיש לרעה; כי לולא זאת הן שמוע תשמע, הוי סוקרטס, רבות וגם קשות לך. ככה תחיה מחליק על כל רעיך ועובד להם - ואי מעשה תעשה? הלא רק תיטיב את לבך בתיטטליה, כאלו למשתה שמנים הרחקת נדוד לתיטטליה; ואולם אלה הדברים על הצדק ועל יתר מעשי הצדקה - איפה יהיו הם לנו? והאמנם רק בגלל בניך תחפוץ בחיים, למען אשר תגדלם ותחנכם? אבל מה זה? האם בהוליכך אותם לתיטטליה תגדלם ותחנכם, אחרי אשר עשיתם לזרים והנחלת אותם גם זאת? ומלבד כל זה, הנה אם גדלו בעודך בחיים, הלא עוד ייטב גידולם וחינוכם, אם לא תהיה אתה אתם? הלא דאוג ידאגו להם אנשי שלומך. והאמנם בהרחיקך עלות לתיטטליה ידאגו להם, ואולם בהרחיקך רדת להדיס לא ידאגו להם? אם רק יש תושייה באלה האומרים כי שלומך הם דורשים - יש לקוות לזאת.

"אכן, הוי סוקרטס, הקשב לקולנו, כי גידלנוך מנעוריך, ואל נא יהיו לא בניך ולא חייך ולא יתר הדברים יקרים בעיניך מן הצדק, למען אשר יהיה לך, בבואך להדיס, במה לעמוד לפני מושליו. כי אם תעשה את המעשה הזה, גם פה לא ייראה בעיניך ולא בעיני איש מאנשיך כי טוב הוא וצודק וישר, וגם בהגיעך שמה לא ייטב עוד. ואשר על כן צא, אם תצא, סובל עוול, לא על ידינו החוקות, כי על ידי בני האדם. כי אם תצא מפה כה נבזה בגמלך עוול ורע, ובעברך על שבועתך ועל בריתך אשר הקימות אתנו, ובהרעך לאלה אשר על המעט שווה להם, לך ולידידיך ולמולדת ולנו, כי אז קצוף נקצוף עליך גם אנחנו, וגם שם לא ברצון יקדמו פניך אחינו החוקות אשר בהדיס, אחרי אשר ידעו, כי גם בנו שלחת את ידך לעכרנו כפי יכולתך. אכן אל נא תיפתה לעשות כאשר קריטון דובר, ולא כדברינו".

כאלה, הוי קריטון רעי האהוב, דע לך, דומה אני לשמוע, כשם שהכוהנים הקוריבנטיים, בצלח עליהם הרוח, דומים לשמוע קול החלילים, ובקרבי יפעום זה הדם של הדברים הללו, ועושני שלא אוכל לשמוע עוד דברים אחרים. ואף זאת דע לך - כפי שהדברים נראים לי עכשיו - שאם תאמר מה כנגד זה, לחינם תדבר. ואף על פי כן, אם דעתך שתועיל מה - דבר.

קריטון: אבל, סוקרטס, אין לי מה לדבר.

סוקרטס: הנח אפוא, קריטון, והבה נעשה ככה, כי כה ינחנו האל.