|
תוכן המאמר: שער א: השער הראשון, היחוד. שער ב: הבחינה. שער ג: עבודת האלוהים. שער ד: הבטחון. שער ה: יחוד המעשה. שער ו: הכניעה. שער ז: התשובה. שער ח: חשבון הנפש. שער ט: הפרישות. שער י: אהבת השם. תמצית: סיכום, בלווי ביקורת, לעתים בוטה מדיי, של הספר חובות הלבבות. מילות מפתח: חובות הלבבות, ביטחון, כניעה לה', תשובה, חשבון הנפש, פרישות, אהבת ה'. |
|
|
"כל אשר תוסיף (תתחזק) הכרת האדם, יוסיף בירור בעניינים. על-כן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבך בתחילת למודיך (בנעוריך) מן העניינים המסופקים והסברות והעמוקות, אבל ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך לעיין בספר תורת אלוהים וכו' כמי שלא למד מהם ספר. ואל תשיאך הגאווה, שתחשוב שהכרתך לא הוסיפה על מה שהייתה עליו בנערותך ושמה שעבר בדעתך בעת הנעורים לא יתכן להשתנות אצלך, כי זה מפתויי היצר לך, שירשל אותך מעיין ומחקור על אמתת העניינים".
"חובות הלבבות", שער חשבון הנפש, פ"ג סמן כ"ד. |
|
הישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא נשמו. תקופות הגאונות באה עד קצה. אחרוני הגאונים ראו בעצב וביגון אחרית תקוותם. גחלת ישראל הנשארה הולכת וכבה, ואזלת ידם להושיע. שבט מושלים של ראשי-גולה, צל שלטון של נשיאות, שהיה לו לעם ישראל בגלות בבל, אף הוא עבר ובטל מעולמו. הגלות, שבתחילה כאלו עוד נשאה פנים לעם, שאף זה-עתה גורש מאחוזתו, מנחלת אבותיו, וכאלו הביאה עדין בחשבון את מצב נפשו המיוחד, נפש אציל שירד מנכסיו, התרגלה לאט לאט להביט עליו כעל נבזה ומתועב-גוי, שבודאי לא לחנם נטש את אדמת מולדתו, אלא שלא היה מוכשר לחיות חיים מדיניים-תרבותיים בלי אפיטרופסות של אחרים... אף עם ישראל בעצמו, שבראשונה, בעוד זכר מחמדיו בימי-קדם היה יוקד בלבו כיקוד אש, היה מנסה מזמן לזמן לנתק את כבלי שעבודו ולהתפרץ ממסגרותיו, הסתגל לאט לאט אף הוא אל מצבו הגלותי והשלים עם הרעיון שהגלות גזרה היא מן השמים שאין לשנותה ואין לדחוק את הקץ עד אשר ישקיף ה' וירא. תקוות השחרור והגאולה הלכה הלוך ורפה מיום ליום. היהודים המפוזרים, שישבו אז ברובם במצרים ועל גדות ים התיכון, חדלו לשלוח תרומותיהם לכלכל את המרכז הרוחני-האוטונומי, כביכול, אשר בבבל. לא הועילו כל תחנונים וכל איומים מצד הנשיאים ראשי-גלותא והגאונים. היהודים נואשו אז מכל תקוה לשחרור ומסרו את כל דבר הגאולה בידי שמים. אז ירד חושך לעולם והגלות חדלה לגמרי להתחשב עם עם ישראל כעם עם, שיש לו שאיפות מדיניות לשחרור ולחיי-לאום, אלא כעם גוי קו קו, מפוזר ונדח, ממושך וממורט, שאין לו כלום בעולמו אלא תורה ותפילה - וקצת משא-ומתן. אף התורה הזו עצמה חדלה להיות תורת-חיים, מנהלת האומה הישראלית לטוב לה כל הימים על האדמה, כאשר הייתה בימי חסנה ותפארתה, אלא תורת-מות, תורה שהעבירה את מרכז-הכובד שלה מן הארץ אל שמי השמים מעל ואל שאול ואבדון מתחת, תורה שריכזה את כל מחשבות בניה-בוניה, מחשבות האינטליגנציה של האומה, רק מסביב לנקודות מתות, מסביב לאותיות פורחות, בכדי לישן את העם בלתי יראה ולבלתי ירגיש את אשר מסביבו במרחבי עולמו של הקדוש-ברוך-הוא... ואם גם קמו אז לעתים איזה יחידים, בני-עליה מועטים, שהתרוממו כנשרים מעל לבקעת "העצמות היבשות" הללו להביט למרחוק, הנה החיים קצצו עד-מהרה כנפיהם, ענני-ערפל הקדירו שמיהם ושכינת-אפקם ירדה עד למטה מעשרה. ובתוך האויר המחניק והמטמטם של תורת-גלות וחיי-גלות נחנקו אף הם ויפלו בנופלים.
אמנם קווי-אורה הופיעו אז לעם ישראל מארץ ספרד. תחת ממשלת-הערבים הנאורה, בשנות המאה העשירית והאחת-עשרה (המאה השביעית והשמינית לאלף החמישי למספרנו), עתקו גם גברו חיל רבים מבני עמנו בשירה ובפילוסופיה, במחקר ובמדעים. השירה והפילוסופיה היונית, שמצאו להן גואלים, מעתיקים ומפיצים, בשפה הערבית, אצלו מרוחן גם על רבים מבני-ישראל, התקרבו אז אל התרבות הערבית ונעשו אף הם סרסורים הגונים לחכמת יוון באירופה. נראה אז כמו שתוף רוחני בין חכמי המושלמים ובין חכמי ישראל, וכמעט שאפשר היה אז להעלות על הלב, שתעשה ספרד ברבות הימים למולדת שניה בשביל העם העברי, שקאה אותו ארץ-מולדתו הראשונה. כמעט שחדלו אז כבר לחלום על היציאה מן הגלות, עד שמתאונן אז החוקר המיוחד בהרגשתו הלאומית: "ואין דבורנו והשתחוו להר קדשו והמחזיר שכינתו לציון וזולת זה אלא כצפצוף הזרזיר והפופגיי, שאין אנו חושבים על מה שנאמר בזה ובזולתו". אף אותו, המתלונן-המשורר בעצמו, שעין-נשר הייתה לו לראות את הארץ מרחוק ולשאוף אליה "מסוף מערב", אף הוא נקצצו כנפיו סוף-סוף ומצא תפקיד מיוחד לאומה הישראלית, סגולת התבל, בשמירת המצוות לכל דקדוקיהן ופרטיהן כאמור בתורה שבכתב ושבעל-פה, באופן שאפשר לו ליהודי להשאר בגלות במנוחה ולהשלים עימה "מבלי התקצף". לעין בוחנת אפשר היה עוד אז לראות מראש את נתיבות הרוחות בקרב בני-ישראל, שחיו ושפעלו בקרב תרבות זרה להם מבלתי האחז בתוכה, ולדעת ולהכיר, שקרני-אור אלה שזרחו להם מספרד קרני אור מתעה הן, שלא ירוממו עם ולא יגבירו רוחו ולא ישחררו נפשו, כי רק "תלושים" יזכו באור זה מן ההפקר, יזכו וילכו להם אל אשר ילכו, אל המרחב הגדול של העולם החופשי החי, שאת תרבותו ינקו וספגו לתוכם, והשאר, העם כולו, ישאר בתוך בית-הגלות בלי רצון ובלי שאיפה לחיים עצמיים. אפשר היה עוד אז לבעל חוש-ריח מחודד להריח את אווירם המיוחד של ימי-הבינים הקודרים ההולכים ומתקרבים ואת אוירו המזוהם של הגיטו, כמו שנתגלה לפנינו אחרי-כן בכל כעורו ונולותו, במשך של שמונה מאות שנה ויותר. ובתוך סביבה זו של היהדות הספרדית חי ויצר רבנו בחיי בר יוסף הדיין. אף הוא, ככל חכמי ישראל של תקופתו, כתב את דבריו ערבית, מפני שרוב העם דברו בה וחשבו אותה לשפת-המולדת שלהם. כל תרבותם של משכילי התקופה ההיא בישראל הייתה תרבות לא-מקורית, כי לא רוחם יצרה ועל אדמת זרים גדלה ושלחה פוארותיה. בתוך אותה התרבות השאירו בני-ישראל לעצמם רק קרן-זוית אחת, פנה נדחה ושוממה, שעין זר לא תחדור שמה - את אמונתם ודתם. וכשחפצו להביט אל עצמם ולהתייחד עם צור ישראל, בה מצאו מקלט לנפשם. אבל אוי ואבוי לנפש זו, שיצאה כבר מן הגוף, שהתפשטה מכל כליה, התהלכה ערטילאית בלי כל תנאי תרבות חיונית ותועה בארץ לא-לה כצל. כמה צער ומדווה הייתה נושאת עוד אז בחובה! שבורה הייתה ורצוצה, לא נשאר בה מתום. דקדוקי הלכות - דקדוקי עניות של רוח, אסכולסטיקה תלויה על בלימה, השתעבדות לאותיות, בלי מרחב ובלי אור ובלי חדות-החיים - זו הייתה מנת-גורלה של נפש האומה. מלחם-שמים זה התפרנסה מאות בשנים, וכאכילתה כך הייתה תורתה... כשבא רבנו בחיי לכתוב את ספרו "חובות הלבבות", ראה לנגד עיניו את המכשלה של אותה אסכולסטיקה הרבנית והתקומם נגדה בדברים חריפים. אמנם גם לפני-זה היו הקראים מתנגחים והמתעצמים נגד הרבנים התלמודיים זעומי-נפשם ונגד דקדוקי-הלכות שלהם והשפילו ערכם עד למאד. אולם אלה הן היו אויבים, אפשר היה לחשוד בהם, כי באיבה הדפום. והן אף הם בעצמם לא ניקו מפלפולי הלכות ודקדוקים יתרים, מבלי להרגיש את הקיסם והקורה שבין עיניהם. אבל דברי רבנו בחיי יצאו באמת מלב כואב, הנחלה על מומי הרבנים חבריו - הן הוא בעצמו היה דיין - שלא ראו את המאור המוסרי ואת התוך הרוחני שבתורה ובדת. הוא מתמרמר מאד על הרבנים, "שהטריחו את-עצמם להבין דברי אנשי התלמוד ולהתיר ספקותיו ולפתוח סתומותיו לקנות בזה השם והתפארת והם מתעלמים מחובת הלבבות ואינם מתעוררים למפסידי המעשים, כלו ימיהם בידיעת העניינים הנכרים (הזרים ורחוקים מן המציאות) מתולדות הדינין והזר הקשה מפוסקי הדינין וזכרו מחלוקת בעלי התלמוד בחדושין הנופלים בדינין והתעלמו לעיין במה שאין להם רשות להתעלם ממנו מענייני נפשותם אשר הם חייבים לחקור עליו" (שער עבודת אלוהים, פרק ד), והוא מספר לשבח על אחד החכמים שנשאל מאת אחד הלומדים על שאלה נכרית (זרה) מעניין דין הגרושין, שהשיב את שואלו: |
"אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהן ואין ראוי לך לפשוע בהן, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהן מעלה יתרה בתורתך ובאמונתך ולא תתקן בהן מעוות במדות נפשך" (בהקדמה). |
|
והוא מוכיח את הרבנים על עסקם בדקדוקי הלכות ועל בלותם את זמנם באסכולסטיקה יבשה זו ללא-פרחים וללא-פרי, ואומר, שלא כך נהגו קדמונינו "שיותר היו זריזים ומשתדלים בחובות עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינין והשאלות הנכריות המסופקות, והשתדלותם הייתה רק בכללי הדינין, ואחר-כך היו משתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם, וכשהייתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינין היו מעיינים בה בעת ההיא (בשעת הצורך) כדרך הסברא ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן" (שם). וכדי להסיר המכשלה הזאת, וכדי להכניס גון חדש לתוך החיים האפורים והיבשים של הרבנים ולתת תוכן חדש, איזו רעננות של קדושה, לחיי האיש הישראלי, יצא רבנו בחיי בספרו "חובות הלבבות". לא לשם מחאה נגד התלמוד והרבנים ולא לשם קנתור וקטגוריה נגדם, שהרי הוא בעצמו האמין בקדושת התורה והמצוה של התלמוד והגאונים ונושאי-כליהם, אלא רק לשם תוספות-קדושה, להוסיף מקודש על החול, להאיר באור צנוע וזך וטהור את חייו הנוגים של היהודי, לרומם את מעשיו ולהעלות את חיי חולין שלו למדרגה מוסרית-רוחנית נעלה. |
|
את ספרו מחלק רבנו בחיי לעשרה שערים והקדמה בתחילתם. בהקדמתו זו הוא מספר לנו, איך התגלגלו הדברים אצלו עד שבא לידי חבור ספרו זה. הוא לא מצא בכל ספרי חכמינו עד זמנו שום ספר מיוחד,
|
"ספר מיוחד שיהא כולל שרשיה ופרקיה של חכמת המצפון והיא חכמת חובות הלבבות",
|
|
בשעה שעל חובות האברים הרבו לכתוב ספרים אין-קץ וחברו הלכות פסוקות וקבצי שאלות-ותשובות, והוא תמה על זה תמיהה גדולה, וחשב בתחילה, שמא אין כל עניינן של חובות הלבבות חובה עלינו כלל ולפיכך נמנעו חכמינו להתעסק בזה, עד שעמד על זה מצד השכל ומצד התורה, הכתובה והמקובלת (תושבע"פ), על יסוד הסברות והפסוקים ומאמרי חז"ל שהוא מביא, שמכולם יש לראות שבכל מעשה צריך שישתתף הלב עם האברים, ושמעשה בלי כוונת-הלב הוא כגוף בלי נשמה. אחר-כך חשב, שמא היו ענייני חובות המצפונים (הלבבות) כל-כך גלויים ומפורסמים באומתנו עד שלא ראו כל צורך לחבר בזה ספר מיוחד, והנה הסתכל וראה, שאין הדבר כך, שרוב בני-אדם גם בימי קדם ועוד גם בזמננו מזלזלים במין זה מן המצוות. וכשעמד על-זה, החליט בנפשו לחבר ספר מיוחד, שיורה דעת את העם, דרך העבודה שבלב לבורא ית', ספר שיהיה "מעורר המתעלם ומישר המקדים ומרגיל המתאחר ומאשר המתחילים ומראה הדרך לנבוכים". ואולם כשכבר בא לידי הסכם על חבור ספר זה - כמעט שהתחרט בו על מה שנכנס אליו ונסוג אחור מלהפיק מחשבתו, מפני שהרגיש בנפשו, כי קצרה ידו לחלקו למחלקותיו כפי הצריך, וביותר לפי שראה את -עצמו בלי בקי כל-כך בצחות הלשון הערבית. אבל כשעיין שוב בדבר ושם אל לבו, שאולי יש בחרטה זו ופחדו זה רק תחבולה של התרשלות ועצלות, והוא הרי יודע "שכמה שכלים אבדו לנו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותו הפחד", ונזכר עוד בדברי החכם "מן הזהירות שלא תרבה להזהר", שהרי אם היה כל מתעסק בהוראת הדרך הישרה לאדם שותק ועומד מפני הפחד לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים "והיו בני אדם ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות ושבים במרוצת תוחלת נכזבה והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד נעזבים", ונפשות בני-אדם הלא תאוותן רבה ללכת אחרי הרע וכל אדם "אויבו בין צלעיו", לולא עזר מעם האלוהים "ושלטון גובר ומוכיח מזומן לנפשו שיקשר אותה בחבק (בחגורת-משא) העבודה ויבלמנה ברסן הצדק ויכנה בשוט המוסר", לפיכך הכריח הוא את נפשו לסבול חבור זה בספר וגם למהר למגרו בטרם יקדמהו המות. הוא עוזב בספרו את המחקר הדק והעמוק, זולתי בשער הראשון על היחוד האל, מפני דקות ענינו, ומשתמש בכל הספר רק בראיות מספיקות, שתתישב הדעת עליהן מן המושכל והכתוב והמקובל וגם מדברי החכמים והחסידים של אומות-העולם. א. השער הראשון, היחוד והרי כן הוא גם מכתב אלוהים, שהוא חרות על לוחות העולם, לא ימלט מכוונת מכוון יחידי בעולמו. ולא זה בלבד, אלא שעל כורחנו עלינו לבוא לידי מסקנה הגיונית, שהאלוהים הוא אחד אמת, יחיד מוחלט, לא אחד עובר ויחסי, אפילו לא כאחד זה שבמספרים, שאף אם הוא מופשט ונמצא רק בשכל, עם-כל-זה הוא מצטרף בהכרתנו לשאר מספרים ומתרכב עימהם לאחריו, מה שאין כן הבורא יתברך, שאין אחר זולתו. - בסוף השער הזה משתדל המחבר לבאר לנו את המידות והתארים שאנו מיחסים לבורא, הנראים כמגשימים אותו, והוא מחלק אותם לשני סוגים, והם מדות עצמיות (מהותיות), שאנו מיחסים לבורא מצד עצמותו ומהותו, מבלי כל התייחסות לנבראיו, והן שלוש: שהוא נמצא, יחיד וראשון. ועניין המדות הללו הוא להרחיק את ההפך מהבורא, כלומר, שאינו לא נעדר ולא מתרבה ולא מחודש, וכמו שאמר אריסטו, שהשוללות במדות ה' אמתיות יותר מן המחייבות, לפי שהמחייבות מוסיפות לבורא מקרים והמקרה הרי הוא עניין נוסף על המהות. והסוג השני של המידות הן היפעליות, שאנו מיחסים לאל מצד פעולותיו הנכרות בברואיו, כמו: וינחם ה', וירא ויזכר ה' וכיוצא, שצריך להבינן לא על-פי פשוטן, אלא שדברה תורה כלשון בני-אדם, כדי שיבינוה ההמונים, כי אילו הייתה התורה נוהגת בעניין זה כמו שראוי לאמתו של דבר, היו נשארים רוב בני-אדם בלי תורה ובלי דת מפני קוצר שכלם, ואילו היו מציירים את הבורא בעניין הראוי לו מן המלות הרוחניות והעניינים הרוחניים, לא היו מבינים לא המילות ולא העניין. אלא שדברה התורה ברמז לאנשי-העיון, והרחיבה המליצות הגשמיות כפי הבנת ההמון, לשבר את האוזן. ואולם על דרך האמת אין לנו אפשרות להכיר את הבורא מצד עצם מהותו, אלא מצד מעשיו ופעולותיו. והוא "קרוב מכל-קרוב מצד פעולותיו ורחוק מכל-רחוק מצד דמות עצם כבודו", ואמר אחד החכמים: תכלית ידיעתנו מן הבורא שאין אנו יודעים אמתת עצמותו, כי כמו שלכל חוש מחושינו יש תפקיד מיוחד ויש גם גבול ידוע, שאין לשמוע, משל, על-ידי העין וגם על-ידי האוזן אי-אפשר לשמוע אלא עד גבול מרחק ידוע, כך גם בעניין ההכרה השכלית: יש לשכל תפקיד ידוע וגם גבול ידוע. לבקש את הכרת מציאות האלוהות ומהותה בעזרת השכל זהו כמו לבקש מוחש גשמי על-ידי חוש שאין זה מתפקידו. לפיכך עלינו להסתפק במה שנדענו מצד מעשיו לא לבקשהו במקום שלא נמצאנו. שער ב: הבחינה שער ג: עבודת האלוהים והנה יש מעלות להערה התוריה מה שאין להערת השכל: שההערה השכלית אינה יודעת לקבוע גבולם ושעורים למעשי העבודה, כתפילה וצום וצדקה וגמילת-חסדים, גם יש מצווה שמעיות, שבאו אלינו רק מצד הקבלה, מפי השמועה, מבלי שיש לשכל כל מבוא בהן, והוצרכו לגבולים ושעורים גם-כן רק על-ידי התורה והערת הנבואה. נוסף לזה, שהעבודה הבאה מתוך הערה שכלית אין בני-אדם שוים בה ומי ששכלו רופף ישאר בלי עבודה ראויה, וכמו שהיה העם, שלהם נתנה התורה, בעת קבלתם אותה נוטים לתאוות בהמיות ושכלם היה חלש, לפיכך נתנה להם תורה כדי שיהיה מנהג אחד נוהג אצלם במצוות השכליות והשמעיות. ואולם מי שעולה מזה אל העבודה מתוך הערה שכלית, הוא מגיע למדרגת בחירי-עליון והנביאים ויהיה גמולו בעולם השמחה במתיקות עבודת ה' וגמולו לעולם הבא לחזות באור עליון. חוץ מזה, התורה שנתנה באותות ומופתים היא שהשפיעה על כל בני עמנו בשוה מצד הרגשתם באופן שלא יוכלו לדחותה, מה שאין כן בהערה שכלית, שאפשר לטעות בה, והעם שהגיעו אליו טובות מיוחדות באופן מורגש להם, או למשפחה או לשבט או גם לאיש מאישי העם, הרי הוא מתחייב ומתיחס בתוספות עבודה לה' על זולתו. - ואולם כנגד זה יש יתרונות לעבודה מתוך הכרה שכלית, שהיא אינה מגבלת במספר מצוותיה, כתרי"ג מצוות התורה, וזמנה ומקומה בכל שעה ובכל מקום, ועוד שהיא יותר צפונה בלבבות ולא כחובות התורה, שהן יותר חובות האברים, ועבודה זו של הערה שכלית היא תכלית כל עבודה, כתבואה זו הבאה מן האדמה לאחרי החרישה והזריעה, כשישקה אותה מטר השמים. זוהי המדרגה העליונה של עבודה. - התורה מתחלקת למצוות-עשה - "צווי", - ללא-תעשה - "אזהרה" - ולדברים שאפשר לעשותם או לחדול - "מותר". והנה הרבה מדרגות יש בהבנת חכמת-התורה. יש שמכוונים רק פרוש המילות ולא העניין והתוך שבהן, והם במדרגת "חמור נושא ספרים", ויש שסומכים על קבלת-אבות מבלי עיון, ויש שמשתדלים לעיין בענייני התורה ולדקדק בהלכותיה ומתעלמים מחובות הלבבות. ואולם יש שמגיעים למדרגה הראויה גם בהבנת חכמת-התורה ושרשיה וגם בחובות הלבבות, ואלה הם המעולים שבכל המדרגות. כמו-כן יש מדרגות הרבה בקבלת מצוות-התורה ועשיתן, שיש שחושבים אותן רק לנימוסים בלבד, כדי לתקן ענייני עולם הזה, ויש שמסתפקים (שמטילים ספק) בנבואה או בשכר ועונש לעתיד לבוא, מצד מה שבספרי-הנבואה נזכרים תמיד רק הגמול והעונש בעולם הזה, וכנגדם כבר השיב תשובות נמרצות רבנו סעדיה. ויש שעובדים על-מנת לקבל פרס בעולם הזה או בעולם הבא. ואולם יש גם אנשים שעובדים לבורא יתברך בלי תקות גמול ויראת עונש לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אלא רק לאהבתם וליראתם את הבורא בלבד מצד גדלו ורוממותו. |
"זאת היא מעלת הנביאים והחסידים אשר נמסרו אל אלוהים וכרתו עמו ברית ונתנו לו נפשותם ובניהם וקנייניהם ועמדו באמונתם". |
|
- מפרק ה עד סוף השער מנהל המחבר את הרצאת דבריו בסגנון של דיאלוג בין השכל בתור מורה ובין הנפש בתור תלמיד, כדי לבאר את אופני ההערה השכלית על מה שיש להעיר, ואומר, שההערה השכלית היא הזכרת אלוהים את האדם באמצעות שכלו לדעת אותו ולהכיר סמני חכמתו בעולם, והשכל מלמד לנפש באיזה דרכים להגיע לידי-כך. בסוף השער הוא מדבר על שאלת ההכרח והצדק (הגזרה הקדומה והבחירה), ואומר, שמה שאין אנו מבינים דבר זה איך הוא, הוא גם-כן מחכמת הבורא, והעיקר הוא, שאף-על-פי שאין ספק לנו כי לבורא יתברך הכל צפוי מראש, בכל-זאת הרשות הנתונה לאדם לבחור בטוב ועליו לכונן אשוריו כאילו אין כאן שום ידיעה קדומה, שהרי רואה הוא בפועל שיש ביכולתו לעשות מה שהוא רוצה. והשכל מלמד לנפש איך להשתמש בכל המדות והכוחות שיש באדם כדי לעבוד את ה' באמת ובלב שלם, שאף במדות המגונות שבין ה' לאדם זו לעומת זו אפשר להשתמש לטוב, כשישים האדם לבו על דרכיו. שער ד: הביטחון והנה הבוטח בה' מסתפק במועט מטרף מזון בלבד, ואף אם יתעכב טרפו יום מן הימים, יאמר בלבו, שמי שהוציאני אל העולם בשעה ידועה וביום ידוע ולא קודם לכן ולא לאחר-כן הוא מעכב גם טרפי ליום ידוע ולשעה ידועה, מפני שהוא יודע את הטוב לי. וכן אם יקבל טרפו לא באופן שחפץ בו ולא במקום שחפץ ולא על-ידי איש שחפץ, יאמר בלבו: האלוהים אשר יצר אותי בתבנית ידועה ובתכונות ידועות ועל ידי אבות ידועים הוא בוחר לי גם טרפי באופן זה ועל ידי איש זה ובמקום זה לטוב לי. ואם לא יקבל טובתו מאדם שבטח בו, לא יאשימו, כי הוא רק כמו האדמה שתתן זרועיה בחפץ אלוהים וכמו שאין להאשים את האדמה, אם ברצון האלוהים לא תצמיח ולא תעשה פרי, כן אין להאשים את האדם, כי ה' לא צוה. כי רק הוא לבדו הנותן כח לעשות טוב. - ההפרש שבין הבוטח באלוהים לאשר אינו בוטח הוא גדול מאד, כי אשר אינו בטוח לבו לא ידע מנוחה ושבעה, והוא בדאגה תמידית ובצער טרדות, שוכח אלוהיו מפני צרכי עולם עובר והוא שנוא לאלוהים ולאדם, וכשישאלהו אדם: עד מתי? ישיב תמיד: עד שתהיה לי די פרנסתי וספוקי לי ולבני-ביתי עד סוף ימינו, וכאשר תנוח נפשי מדאגות העולם אז אחשוב על צידה לדרך יום המועד. זהו מכת בעלי המשכנות, שהם חפצים למשכן את ה' תחלה כדי שיבטחו אחר-כך, וזהו גנאי גדול לאדם שאין למעלה ממנו. נגד-זה הבוטח בה' הוא תמיד לבו שלם עם כל בני-אדם ואינו דואג דאגת מחר, נפשו רק לה', דואג לאחריתו כל היום, שומר פיקודי אלוהים לעשותם ולא ייגע לריק, להבלי העולם, ולא יפת לבו לכשפיו, ואלוהים יגמלהו בשני המעונים, בעולם הזה ובעולם הבא. וחסד אלוהים על בחיריו וסגולתו ברוב טובות אשר לא נוכל לספרן, ואופן יושר הבטחון בזה הוא, שינהג האדם במנהג אנשי-הפרישות מואסי עולם הזה, וימסר רק לאהבת הבורא להשתעשע בו ולהשתומם (להתבודד) מהעולם ויושביו, ויהיה לבו בטוח בה' שיגמלהו כרחמיו וכרוב חסדיו, כמו שאמר הכתוב: מה-רב טובך אשר צפנת ליראיך. שער ה: יחוד המעשה שער ו: הכניעה שער ז: התשובה שער ח: חשבון הנפש שער ט: הפרישות |
"כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל-חטאת ולא נטה העם (האדם) אל תאוות העולם עד שנטו מן התורה ומדרך אבותיהם להתנשא ולהתעדן בעולם עד אשר צללו במצולות ימיו וחייבם היצר לסבול צער גליהם, והעולם מושל בהם ואוטם אזניהם ומעצים את עיניהם, ואין אחד מהם שלא מתעסק בתענוגו והוא תורתו ודתו עד שהטריד אותו מאלוהיו... וכל אשר התערבו (בענייני עולם הזה) רחקו, וכל אשר רחקו מאור האמת... התאבכה האפילה עליהם וגדל העולם בלבם... ושמוהו לחוק ולמוסר, ויורישו אותו האבות את בניהם, והעיר עליו משכילם וצוו בו המונם, והתקנאו עליו שריהם, והאוחז ממנו (רק) די ספוקו נקרא עצל... ובעבורו מתחברים וכועסים ורוצים, ובעבור הגבול בו עושים בטנם אלוהיהם ותורתם מלבושיהם ומוסרם חזוק משכנותיהם"...
|
|
והנה יש אנשים שפורשים מן העולם כדי למשוך תועלות מן העולם על-ידי-זה, והם מחניפים באמונה ובפרישות בעבור שיבטחו בני-אדם בהם ויפקידו אצלם ממונותיהם ויגלו להם סודותיהם ויוכלו להזיקם, והם הכת הרעה שבכל כתות בני-אדם. |
"הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו. לבו רחב ונפשו שפלה. מואס בגדולה ושונא בשררה, מיושב, רב בושת... רק מחמאה ומתוק מדבר... צרותיו רבות ותלונתו מעטה... כל מעשה אצלו זך ממעשהו וכל נפש בעיניו יותר ברה מנפשו".
|
|
האדם צריך להרגיל את אבריו לבלום אותם, כמו הלשון שלא ידבר דברים בטלים, שאם יהיה הלשון מפקר ולא ייטיב לשמור מה שיש במצפונים, יהיה שער האוצר פתוח ויצא מה שאינך חפץ ביציאתו. וכן בחוש-השמע, פרוש ממה שיביאך להמרות אלוהים - ממיני הזמר והנגון והשחוק והרנה. ובחוש-הטעם, להמעיט במיני הלפתן (כל תבשיל ומאפה תנור מחוץ ללחם) והתכוון בו רק להגיע הלחם אל בטנך ולא לתענוג... ואם תוכל לעזוב הלפתן עזבהו ותסמוך על מה שאין בו שום יגיעה כזיתים ותאנים... ואחר-כך תתנהג בתענית, אם יהיה גופך חזק, אפילו יום אחד בשבוע. וכל ליסרה עשה, ושים כוונתך בו יותר לרפואה מלמזון וכו'. והוא מסים השער במליצת אחד החסידים: |
"ואתה בני ישימך אלוהים מאשר ישמעו ויאזינו, ויאזינו ויחשבו, ויחשבו וידעו, וידעו ויעשו, ואל ישימך מן האנשים הטובעים בתעות, השכורים ביין הסכלות... ביקשו המנוחות ונפלו באנחות, השתדלו להשיג הנעימות והשיגו היסורים הקשים, ונפשותם עיפות וגופותם יגעות... ומחזיקים הארמונות ושוכנים בקברות, ובונים אשר לא יושיבו ויקבצו מה שלא יוציאו... והסתכל בני במי שהרחיב הבורא את לבו והמשילו במחשבתו... עיניהם נחות ולבותם בטוחות, והם בזכר האלוהים משתעשעים בבדידות... יקרים יותר מכל אדם ושמורים יותר מכל עם, ותפארתם ומעלתם גדולה מכולם, מכובדים בבתי-אלוהים וגדולים בעיני הברואים.. הם בחירי האלוהים הברים וסגולות החסידים.. אישרו אל אלוהים ואושרו, וסחרו עמו והרויחו, בררו מצפונם ונבררו, וזכו לבותם ונבחרו... " |
|
שער י: אהבת השם - יש מדרגות שונות של אהבה: יש כזו שאדם נכון להפקיר בשבילה ממונו, אבל לא גופו, ויש אהבה עזה כמות, שאדם נכון לתת בשבילה חייו ונפשו, וזוהי המדרגה העליונה של אהבת-אלוהים, שאינה באה לא לתקוות גמול ועונש, אלא רק לכבודו ועוצם רוממותו וגבורתו. וזאת היא העליונה שבמדרגות יראי-אלוהים והיא המביאה אל הכוסף המצער. ומי שהגיע אל המדרגה הזאת לא יאהב ולא יירא זולתי הבורא, כמו שספרו על אחד מהיראים שמצאוהו ישן באחד המדבריות, אמרו לו: האינך ירא מן האריה, שאתה ישן במקום הזה? אמר: אני בוש מאלוהים שיראני ירא זולתו. על אוהב ה' להתענות ביום, אם יכול לסבול זה, ולהתפלל בלילה, כי תפילת הלילה היא יותר זכה מתפילת היום, כמו שנאמר: נפשי איויתך בלילה, על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, קומי רוני בלילה. והוא מאלה אשר קרא אותם הכתוב אוהבי ה' ואוהבי שמו, שאלוהים ירצנו ויאיר פניו אליו ובאהבתו יתעלס עד העולם... |
