"הקיצה אחי, הוא קורא, משנת פתיותך וחמול על נפשך, שהיא הנכבדה שבפקדונות הבורא אצלך, וכמה ועד-מתי העיכוב הזה? וכבר כלית ימיך ברצון תאותך, הלא תשוב לכלות שאר ימיך ברצון בוראך, ואתה יודע כי ימי האדם קצרים... הייתה לך, אחי, רוח יקרה ונכבדה, כבדת בה העולם הזה הנבזה והכלה, והנחת (ועזבת) אחריתך הנשארת לך. הלא תנשא רוחך אל המקום הנכבד והמעין הרם, מקום שאשר לא תשפלנה הרוחות העולות אליו לעד. מהר אחי ומהר קודם בא פחדך... ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים" (שער התשובה, פרק י). "אל תאחר אחי, הוא אומר עוד, מעשה יומך למחרתו ותהיה מנושיו, וקשה מזה אם יבוא קצך ותצר עליך האמתלא ותפסק טענתך, כי העולם כשוק שיתקבץ ואחר יפרד, ומי שסחר והרויח שמח ומי שהפסיד התחרט, ועל-כן אמר החכם וזכור את בוראך בימי בחורותיך" (חשבון הנפש, פ"ג י"ג). ועוד: "כמה טבענו עבה וערפנו קשה ואמונתנו מעוטה, וכמה אנו קשים להמשך אחרי האמת!... הקץ אחי מן השינה הזאת וגול מעל לבך את מסך יצרך אשר נסך עליך עד שהבדיל בינך ובין אור-שכלך, כעכביש אשר יארוג על מאור הבית וכאשר יתמיד יעבה ויסתום עד שימנע הגעת אור השמש אל הבית, ובתחילת אריגתו הוא חלוש ודק עד-מאוד... וכן מעשה היצר בלבך... על כן מהר להציל את נפשך" (שם, שם, י"ד).

"נפשי, הכיני צדה לרוב אל תמעיטי, בעוד בחיים חיתך, ויש לאל ידך, כי רב ממך הדרך, ואל תאמרי מחר אקח צידה, כי פנה היום, כי לא תדעי מה ילד יום, ודעי כי תמול לעד לא ישוב, וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחישוב, ואל תאמרי מחר אעשה, כי יום המות מכל-חי מכוסה, מהרי עשות בכל-יום חוקו, כי המות בכל יום ישלח חצו וברקו, ואל תתמהמהי מעשות דבר יום ביומו, כי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו".

"יודה אותו ביומו ובלילו... ולא יהגה כי אם בזכרו, ואל יביט כי אם אל דרכיו, ולא ישמע כי אם אל דבריו... ולא ישמח כי אם בעבודתו, ולא יבקש כי אם רצונו, ולא ירוץ כי אם בשליחותו, ולא ישב כי אם בביתו, ולא יקום כי אם באמונתו, ולא יקרא כי אם ספרו, ולא ילבש כי אם סות (כסות) יראתו, ולא יישן כי אם על יצועי אהבתו, ולא תתדמה לו כי אם תמונתו, ולא יעור כי אם במתיקות זכרו, ולא ימצא קורת-רוח כי אם עמו, ולא יאבל כי אם בעת כעסו, ואל יפחד כי אם מפחדו עליו... ולא יברח כי אם מהמרותו... ולא יקוה כי אם חסדו, ולא יעתיק רגל ולא יניד עפעף אלא להפיק רצון אדוניו" (שער עבודת אלוהים, פרק ה). "אהבת האל ית' היא תכלית התכונות וסוף המעלות במדרגות אנשי העבודה... היא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באותו העליון... וכאשר יבקע לה אור השכל - תניח כל ענינה אל הבורא החונן, תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו ותבזה הגופות וכל תאותם... ותכיר האמת מן השקר ויגלו לה פני אמתת בוראה ומנהיגה, וכאשר תבין גודל יכלתו ועוצם מעלתו תכרע ותשתחוה לו ביראה ופחד ואימה, ולא תסור מזה עד אשר יבטיחנה הבורא יתעלה וישקיט פחדה ומוראה, ואז תשוקה כוס האהבה באלוהים ותתבודד בו ליחד לבבה לו ולאהבה אותו ולבטוח עליו לכסוף לו, ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו לא יעבור על רעיונה זולתו לא יעלה במחשבתה בלעדיו, ואם ייטיב לה תודה ואם יעניה תסבול ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו ובטחון עליו, כמו שנאמר על אחד מן החסידים, שהיה קם בלילה ואומר: אלוהי, הרעבתני ועירום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני ועוזך וגדלך הורידני, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך" (שער אהבת ה', פתיחה, פרק א).

"ראוי לך אחי שתבין, כי רוב העניין המכוון במצוות, שהם בגופים ובאברים, הוא להעיר על המצוות אשר תהיינה בלבות ובמצפונים, מפני שעליהם משען העבודה והם שורש התורה... ומפני שהיה זה למעלה מכוח האדם ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות ויכריח טבעו ויקשר תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכלתו עד שיקל לעמוד בהם. וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכלתו, ויפתח לו אלוהים שער המעלות הרוחניות ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו ויעבוד הבורא ית' בגופו ובנפשו, בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד המלך: לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (חשבון הנפש, פ"ג).

"שאם חייבין לחקור על היחוד בדרך העיון... והמתעלם מחקור הרי זה מגונה - וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתב וידעת היום והשבות אל לבבך - והראיה שההשבה אל הלב הוא עיון השכל מה שאמר הכתוב ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך" (שער היחוד, פ"ג ובהקדמה)

"ונעזוב ראית הקראים במצות דוד לבנו ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו, וראיתם מזה שצריך לדעת את האלוהים ידיעה ברורה... אבל הזהיר לסמוך על אביו וזקניו להאמין" (ספר הכוזרי, בחתימתו).

"שמפני שיחוד האלוהים הוא שרשה ויסודה של התורה והוא ראש אמתת הדת, ומי שנטה ממנו לא יתכן לו מעשה ולא תתקיים לו אמונה, מפני-זה היה תחילת דברי אלוהים אלינו על הר סיני אנכי ה' אלוהיך לא יהיה לך אלוהים אחרים על-פני" (שער היחוד, בתחילתו)

"וכן פתח אלוהים את דבריו אל המון ישראל אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר אני בורא העולם - מפני שזה שייך להדת המיוסדת על היקשי העיון, ונכנסים בה ספקות רבות" (הכוזרי, מאמר ראשון, סמן י"ג וכ"ה).

"נגר ערב ומתוק כמעין בעת הצורך אליו ואיננו רב שיכבד על אמו ולא מעט שייגע הילד בהוציאו אותו מן השד... ויתנהו אלוהים לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו, כדי שלא יכבד עליהם גידולו ולא יקוצו בו אבותיו ולא יתקצפו לרוב צרכיו... ומן התימה בעניין בכייתו, כי הילד יש לו תועלת בה". אחר-כך בכוחות הנפש, כמה מן התועלת בכח הזכרון, ואף בכח השכחה, הן "לולא השכחה לא היה נשאר האדם בלי עצב כל ימיו" (שם). אף המות יש בו תקנת העולם, אף כי הפתאים אינם מבינים זאת (שם, פ"ג). גם במה שהסתיר אלוהים מהאדם סוד ההתאמה בין ההכרח והצדק (בין הידיעה והבחירה) הוא גם-כן מחכמת הבורא וטובתו עלינו. "ואילו הייתה לנו בעמדנו על הסוד הזה תקנה היה הבורא מגלה אותו לנו" (עבודת אלוהים, פ"ז).

"תועלת הכניעה בענייני עולם הזה, הוא אומר, שלשה: אחד מהם שישמח בחלקו, כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו לגובה לבו... וכאשר יהיה נכנע אין לנפשו אצלו שום מעלה ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק בו למזונותיו ולספקו, וזה יביאהו למנוחת נפשו ומעוט פחדו, יאכל מה שיזדמן לו וילבש מה שימצא ויישן באשר ימצא, והמעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו, והגאה [כל העולם] כולו לא ימלא מחסורו עם גובה לבו וגאותו... והשני, כי הנכנע סובל בעת ביאת הפגעים אליו והתהפכות העניינים עליו בעבור שפלותו ונמיכות רוחו, והגאה פחדו גדול וסבלו מעט בעת ביאת הפגעים אליו... והשלישי, כי הנכנע יהיה מוצא חן יותר בעיני בני-אדם ואהוב להם..." (שער הכניעה, פרק י).

"הבוטח באלוהיו יהיה דומה במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לענייני עולמו לבעל האלכימיאה, היודע להפוך הכסף לזהב והנחשת והבדיל לכסף, ועוד יתרון לו עליו בעשרה דברים... תועלת הבטחון בעולם - מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות... ומנוחת הנפש מלכת בדרכים הרחוקים אשר היא מכלה הגופות, כמו שכתוב: עינה בדרך כוחי, קצר ימי... ומיעוט צער נפשו במסחר אם יתעכב אצלו או בפרקמיטא או לא יוכל לגבות חובו או אם יפגעהו חולי בגופו, מפני שהוא יודע כי הבורא יתברך מתקן ענינו יותר ממנו ובוחר לו טוב יותר ממה שהוא בוחר לעצמו, כמ"ש: אך לאלוהים דמי נפשי כי ממנו תקותי" (שער הבטחון, פתיחה).

"כשיחשב האדם עם נפשו בעת המית ללבו וחריצותו על העולם בכל השתדלותו ותכלית תחבולותיו וסוף יכלתו וישקול עמה בזותו בענייני אחריות... אז ימצא מחשבתו בענייני עולמו הרמה שבמחשבות ותוחלתו בו הרמה שבתוחלות, כי לא יספיק לו ממיני קניניו מאומה, אך הוא כאש כל אשר תוסיף עצים היא מוסיפה להבה, וכל לבו וכנותו מושכים אליו יומם ולילה, איננו חושב לאוהב אלא מי שיעזרהו עליו, ולא רע נאמן אלא המישרהו אליו, ויצפה לעתות אצור המסחרים ועתי מכירתם וצופה ענייני השער (המחיר) וחוקר על יוקר הסחורות וזלותם ועלותם וירידתם בכל קצוי הארץ; ולא יעכבהו מלכת בדרכים הרחוקים לא חום ולא קור ולא סער הים ולא אורך הדרך במדברות, אך כל זה לתקותו שיגיע אל תכלית, ואין תכלית לו. ואפשר שתהיה יגיעתו לריק ולא יעלה בידו כי אם הצער הארוך והטורח והעמל, ואם הגיע אל קצת מה שקוה, שמא לא יהיה לו ממנו כי אם שמירתו והנהגתו והצנעתו מן הפגעים, עד יהיה למי שנגזר לו בו, אם בחייו או לאחר מותו" (חשבון הנפש, פרק ג, סמן י"ב).

"אל תתלה עצמך בלו ואולי (ואלו) ותאמר: לו הגעתי למעלה כך וכך מן הממון, הייתי משלם כל מה שאני חייב מן העבודה לבורא יתברך, והדומה לזה מן הדברים, כי הם דברי כזבים, יתעה מי שיתלה עצמו בהם ויפול מי שנשען עליהם. וזאת היא הגדולה שבתעות בעלי המשכון" (שם, סמן י"ג).

"כאשר יוכיחנו מוכיח ויורנו מורה: עד-מתי תתעלם מחשוב בצידתך וענייני בית-מועדך? יאמר: עד שתהיה לי די פרנסתי וספוקי לכל אשר אתי מאשה ובנים עד סוף ימינו, תנוח נפשי מדאגת העולם ואפנה לפרוע חובותי לבורא..." (שער הבטחון, פרק ה). "ואם כת בעלי המשכונות, ענינם בזה כעניין הסוחר שהוא מוכר באשראי (בהקפה) למי שאינו מאמינו וימשכנהו בעת המכר מפני יראתו ממעוט אמונתו ושלא תמצא ידו לפרעו... אך בעל הדעת הזאת אין קץ לבקשתו, כי אינו יודע מה יספיק לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ממזון ומותרות עד יום מותם, ואלו היה לו ממון כפלי כפלים ממה שיספיק לו לא תנוח נפשו, מפני שקצם נעלם ומדת ימיהם אינה ידועה, והוא סכל במה שבקש, מפני שאין לו תכלית ולא שעור... ומדוע אני רואה אתכם מבקשים טרפי שנים באות, אינכם יודעים אם ימיכם יגיעו אליהן, ותבקשו להקדים לכם טרף מי שלא נברא עדיין מאשה ובנים, ולא יספיק לכם המזון לבדו, אלא שאתם מקדימים המזון ומותריו לזמנים שאינם ידועים ולא ערוכים לכם... ומה שטענו ממנוחת הנפש בהגיעם אל חפצם מהון העולם, כזב וסכלות מהם בבקשותם, כי אפשר שיהיה סבה חזקה לטרדת לבם ולצער נפשם" (שם, פרק ו).

"הבוטח באלוהים הוא אהוב לכל כתות בני-אדם ודעתם נוחה עליו. מפני שהם בטוחים מהזקתו ולבם שלם מחמתו ולא יפחדו ממנו על נשיהם וממונם, והוא גם-כן בטוח מהם, מפני שיודע שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו, על-כן אינו מפחד מהזקתם כאשר אינו מקוה הנאתם. וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו יאהבם ויאהבוהו... ומי שאינו בוטח באלוהים אין לו אוהב, מפני שהוא בכל עת חושד אותם ומקנא בם, וחושב כל טובה שהגיע אליהם סרה ממנו, ושטרפיהם לקוחים מטרפו, וכל מה שנמנע ממנו מתאוותיו הוא בעבורם ובידם להגיעו אל תאוותיו. ואם תבואהו רעה או פגע בממונו ובניו, יחשוב כי הוא מאתם ושבידם להעביר הנזק ולדחות הרעה מעליו, וכיון שקדמו אלה ההקדמות בנפשו יבוא בעבור זה למאוס אותם ולדבר בהם ולקללם ולשנוא אותם, והוא הנמאס בשני העולמים והמגונה בשני המעונים" (שם, פרק ה).

"כאשר נתבונן בטובות בני-אדם קצתם על קצתם, אינן יוצאות מאחד מחמשה פנים... וצריך שנעיין בכונת כל אשר ספרנו אם אינה תלויה בדבר כי אם לתועלת מי שמיטיבין אליהם אם לא. ותחלתם טובת האב על בנו, ומן הידוע כי הוא מכוין לתועלת עצמו בו, כי הבן נתח מהאב, עם עוצם תקותו בו, והוא מראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו... טובת האדון על עבדו ידוע, כי הוא מכוין לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו והוא אינו מכוין בזה כי אם תועלת עצמו... טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים, הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת יגיע אליה אחר-זמן - בטובה קטנה אבודה ונבזית יתננה מיד, ולא נתכוון אלא לפאר נפשו באחריתו... טובת בני-אדם קצתם לקצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם הוא כמי שאוצר דבר אצל חברו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר-זמן... טובת החומל על העני הכואב לו הוא מכוין בה לדחות צער מעל עצמו אשר מצאהו מעגמת נפשו וכאבו למי שחמל עליו" (שער עבודת אלוהים, פתיחה).

"הזהר שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים ותסמוך על שכלך ותתיחד בעצתך, ואל תחשוד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובתך... כי אין עצה שתעלה בדעתך שלא קדמוך לדעתה ועמדו על כל מה שמביאה אליו מטוב ורע, ואפשר שקדם לדעתך אופן יושר המחשבה ההיא בתחלתה ונעלם ממש אופן ההפסד אשר יהיה ממנה באחריתה, ואתה במעוט ישובך תראה יושרה ואל תראה טעותה ואופני הפסדה".

"מה הוא העולם הזה אפילו אם יתפשט זכרי בכולו, ומה מדת ימי ואם יצא בו שמי, כל-שכן שזכרי לא יעבור בו חלק קטן מחלקי הישוב כשיגדל ויפשט ולא יתמיד כי אם זמן מועט וישכח כאלו לא היה".

"יש לך לקבל את הפנאי הזה בשמחה... חשוב עתה עם שותפיך, וברר מה שיש לך ומה שעליך, ומה שקבלת מחובותיך ומה שנשאר לך, ומה שראוי לך להתעסק בו מסבות הטרפים ומה שאינו ראוי לך, ומה שקדם ממעשיך ששמחת או שנתחרטת עליו; ואם יש לך דין עם אדם, העבר על לבך כל טענותיו וטענותיך וכל מה שתוכל להתחכם לו בעת דינך עמו ותנצחהו:" וכו' וכו'.

"אופני קנות הכניעה, הוא אומר, שתהיה מחשבתו ורעיונו של האדם תמיד בשבעה דרכים: אחד מהם שורש הויתו והתחלתו מן הבלונית והדם אחר התעפשם ובאוש ריחם, ואחר-כך הוא נזון מדם הטומאה כל ימי עמדו בבטן אמו, ואחרי-כך יצא והוא חלוש ודל בגופו ובאבריו... ואמר אחד מן החכמים: אני תמוה ממי שעבר במעבר השתן והדם פעמים האיך יתגאה ויגבה לבו?... והשני כשהוא חושב בעוצם מה שיגיע אליו בעולם ממני הנסיון, ברעב ובצמא, בקור ובחום, בחלאים ופגעים ובדאגות אשר אין לו מנוחה מהן כי אם במות, ויבין חולשתו ומעוט השגתו וקוצר ידו מדחות מעל נפשו כל זה, אז יכיר מצורת מעמדו כי הוא אינו כמו אסיר בעוה"ז, אלא הוא אסיר באמת... והשלישי כאשר יחשוב בחליפותו ובוא אליו המות מהרה והפסק מאוייו ותקותו בעת ההיא ועזבו כל קניניו והתיאשו מקחת מהם מאומה לצידה ומהועיל בהם בעמדו בקרב, וכבר חלף אור פניו ושחר מראהו וירום תולעים ועפוש ומוגלא, ויחלפו סימני יופי גופו ויחזק באוש ריחו כאלו לא רוחץ ולא מורק, ולא הפיח ריחו הטוב - כאשר יעבור על לב האדם זה וכיוצא בו, יכנע בנפשו וישח ולא יתגאה ולא יגבה לבו לא יתנשא ולא יגדל" (שער הכניעה, פרק ח).

"יעלה על לבו קרבת קצו ובוא המות אליו, בעת שהוא רואה מיתת שאר החיים פתאם, מבלי הקדמת ידיעה בדבר ולא רמז ולא מועד ידוע... ויזכור כי קהל מחבריו נסעו אל העולם האחר קודם ממנו, בעת שהייתה תקותם חזקה לחברת העולם, ולא ראה לנפשו יתרון שיחייב לו התאחרו מהם... ואמר אחד מן החכמים: מי שקדם המות לפניו תקן את-עצמו" (חשבון הנפש, פ"ג, סמן ט"ז).

"אלו היינו מעלים במחשבתנו, שדבר אחד מהם (מיסודי העולם) עבר ברית הבורא ונשתנה טבעו או שהארץ סרה מן האמצע ויצאו מי הים ועברו גבולם וכסו פני הארץ, ההיה האדם נשאר בעולמו? ויותר נפלא מזה באברי האדם, אלו היו עוברים ברית הבורא באדם וינוחו אבריו הטבועים על התנועה או ינועו הנחים מהם או אם לא היו מגיעים אליו החושים מה שנצטוו להגיעו, אלו היה חבורו נפסד והרכבתו נתקת ובטלה הנהגתו, והאיך לא יתבייש האדם לעבור ברית אלוהים בעולם שלא עבר ברית אלוהים בו?" (שם, שם, סמן ו).

"הבחינה בכל מה שיש בעולם מקטני הבריאות וגדוליהם ומדרגות הנבראים בעליונו ובתחתונו ותכונת הגלגלים והכוכבים העומדים וההולכים וירידת הגשמים ונשיבת הרוחות... ומה שהוא יותר נפלא מזה ויותר דק מפלאי הבורא ית'... ואל ישיאך רוב ראותך אותם ואורך רגילותך בהם על עזיבת התימה מהם והבחינה בהם... כן נמצא רוב עמי הארץ והרבה מחשובי ב"א, שהם תמהים מדבר שרואים אותו ולא הרגילו לראותו, כקדרות השמש והריח והברקים והזועות והרעמים, ואינם תמהים מתנועות הגלגלים וסבובם כשמש וירח וכוכבים ונשיבת הרוחות, ממה שהוא נמצא עמם תדיר, וכן יתמהו כשרואים הים וגליו וסעריו ורוב החיות אשר בו, ולא יתמהו מהלוך הנהרות והגרת המים מן המעינות לילה ויומם לא ינוחו ולא יעמדו... ואל תשיאך סכלותך מהסתכל בעינינם בתחלת ראותך אותם, שתעזוב להתבונן ולבחון בהם בעת חזקת הכרתך ובור לבך והגעת בינתך כשאתה גדול; אך הבט בהם והסתכל בהם כאילו לא ראית כמותם" (שם, שם, סמן כ"ג).

"המשל בזה כאלו אנשים הלכו אל ארץ רחוקה בדרך עקוב ויש להם ללון במחנים רבים ויש להם בהמות רבות טעונות במשאות גדולות, והאנשים במתי מעט ולכל אחד בהמות רבות, שהוא צריך לטעון ולפרוק אותם פעמים, ואם יעזרו איש את אחיו לטעון ולפרוק ויהיה חפצם בשלום הכל ולהקל מעליהם ושיהיו שוים בעזר ובסיוע ביניהם, יגיעו אל הטוב שבעניינים; ואם יחלק לבם ולא יסכימו לעצה אחת וישתדל כל אחד מהם לעזור לעצמו בלבד, ילאו רובם. ומן הפנים האלה, אחי, כבד העולם על יושביו ונכפלה עליהם עבודתו וטרחו, מפני שרצו להתיחד כל אחד מהם בחלקו בו, וביותר מחוקם ממנו, ומפני שרצו ממנו יותר מחוקם ובקשו בו אשר לא להם, מנעם העולם חוקם ממנו ולא המציא להם חלקם בו. על-כן אינם מרוצים ממנו ואין אחד מהם שאינו מתרעם בו ובוכה עליו... ואילו היה מספיק להם די ספקם ותהיה השתדלותם שוה לתועלת כולם ויהיו שוים בענייניהם, היו מנצחים עולמם ומגיעים אל יותר מחפצם בו. ולא די להם שאינם עוזרים זה לזה על עולמם, אלא מחלישים קצתם את קצתם, ועכב כל אחד מהם על חברו ומרפה כחו, עד שלא יגיע אחד מהם אל בקשתו ולא ישיג תאותו" (שם, שם, סמן כ"ב).

"אנחנו חייבים, אחי, - הוא קורא לאדם - להיות נכונים למועד ולהזדמן אל הדרך הרחוקה, אל העולם האחר, שאשר אין לנו מברח ממנו ולא מנוס מפניו, ולחשוב בצידה ובמה שנפגע בו את בוראנו ביום החשבון הגדול... ואיך נתעלם? והנסיעה מתמדת, וההעתקה תדירה והמרגוע רחוק... ומדוע לא שמנו אל לבנו לזכור אחריתנו לא חשבנו על הצידה לבית מועדנו?! התעסקנו בעולם הכלה והנחנו הקיים, ובמדוי גופנו ושכחנו מדוי שכלנו, ובעבודת רוע יצרנו ועזבנו עבודת יוצרנו, ונעבוד את תאוותינו ולא עבדנו את אלוהינו. הה למבוכה הזאת, כמה היא כוללת ולשכרות הזאת כמה היא חזקה!" (שער חשבון הנפש, פרק ג, סמן ט"ו).