|
תוכן המאמר: א. הקדמה ב. הסיפור בבבלי ג. הסיפור בירושלמי ד. השוואת הבבלי והירושלמי ה. הצעה לשורש ההבדל בין נוסחאות הסיפור ו. הקשר בין כיבוד אב ואם לפרה אדומה ז. נספח תקציר: השוואת המקורות התלמודיים, הבבלי והירושלמי על דמא בן נתינא. מילות מפתח: כיבוד, מורא, פרה אדומה, גדול המצווה ועושה. |
|
א. הקדמה |
וכל מצוות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין.
|
|
לאור הנאמר בתוספתא המקבילה, מסביר רב יהודה (בדף ל,ב) שכוונת המשנה היא למצוות המוטלות על הבן (וגם הבת שאינה נשואה) לעשות לאביו.
מכאן ואילך דנה הגמרא (ל,ב - לב,ב) בענייני כיבוד ומורא אב ואם, הן בצדדים.ההלכתיים והן בצדדים המחשבתיים. במהלך הסוגיא, מציגה הגמרא חמישה סיפורים אודות אנשים שקיימו מצווה זו ברמה גבוהה ביותר. ארבעה סיפורים עוסקים בחז"ל, אך הסיפור שפותח את קובץ הסיפורים הזה עוסק ביחסו של "גוי אשקלוני" להוריו. זאת ועוד, התנהגותו המרשימה של הגוי מוצגת על ידי חז"ל כמודל לחיקוי. במאמר זה נבחן את שתי הנוסחאות המרכזיות של בסיפור, זו שבבבלי וזו שבירושלמי. ננסה לעמוד על ההבדלים השונים ולבחון מה טמון בהם. לבסוף נציע רעיון מחשבתי העומד מאחורי פשט הסיפור. ב. הסיפור בבבלי1 |
בעו מיניה מרב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם?
אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, דאמר רבי חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה... כי אתא רב דימי, אמר: פעם אחת היה לבוש סירקון זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אימו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה. |
|
לפנינו שני סיפורים החופפים זה לזה: התלמידים שואלים את רבם אותה השאלה, ושומעים בתשובה את הסיפור על דמא בן נתינה. בסיפור הראשון שואלים תלמידי רב עולא את רבם, ובסיפור השני נשאלת השאלה לפני רבי אליעזר. לפני שניגש לניתוח הסיפור והשוואתו לירושלמי, נבחן את ההקשר בו הסיפורים מובאים בסוגיא2, הרעיון שפותח את הדיון בכיבוד אב ואם, הוא הבנת חשיבותה של המצווה. הגמרא מביאה ברייתות שמציגות את הקשר הפנימי והעמוק שבין כיבוד הורים לקב"ה בכלל, ובין כיבוד הורים והשראת שכינה במשפחה בפרט. נראה שלושה מקורות תנאיים מתחילת הסוגיה שמדגימים זאת: |
1. נאמר: "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר: "כבד את ה' מהונך" -
השווה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום. נאמר: "איש אמו ואביו תיראו" ונאמר: "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד" - השווה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום. נאמר: "מקלל אביו ואמו מות יומת" ונאמר: "איש כי יקלל אלוהיו ונשא חטאו" - השווה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום. אבל בהכאה - ודאי אי אפשר. וכן בדין, ששלשתן שותפין בו! 2. תנו רבנן: שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. 3. בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני. |
|
ממקורות אלה ניתן לראות את החשיבות של מצוות כיבוד הורים ואת משמעותה בעיני חז"ל. לאור גישה זו, יש מקום להתמודד עם השאלה עמה הסיפור עצמו מתמודד, שאלה שניתן להבינה בשתי משמעויות: 1. "עד היכן כיבוד אב ואם" - עד כמה צריך להשקיע ולתת משלך עבור מצווה זו? 2. "עד היכן כיבוד אב ואם" - עד כמה שכרה של מצווה זו? ההסבר להבאת שני הסיפורים זה אחר זה3, נעוץ כנראה בשתי השאלות השונות שהצגנו, ובכך שהסיפור השני כולל גם את הסיפור הראשון, אך מביא גם את המשכו, בו מסופר על השכר שנתן הקב"ה לדמא: דמא קיבל את כל הממון שהפסיד "בשביל כבוד אבא". כלומר, בסיפור הראשון מתואר רק המעשה הגדול של דמא, ובסיפור השני מתואר המעשה ושכרו. אם נכונים דברינו, יוצא שהסיפור הראשון על דמא בא ללמדנו עד כמה ראוי להשקיע במצוות כיבוד הורים (ההבנה הראשונה של השאלה), ולכן רק המעשה העצום של דמא מובא בסיפור. ויתורו של דמא על רווח של שישים ריבוא שכר בעסקה זו מלמד, שאף על רווחים ומותרות פחותים מכך ראוי לוותר כדי לכבד הורים4. אולם, ישנה ההבנה השניה של השאלה: -"עד היכן שכרה של מצווה זו?", וכדי לענות על כך - מובא הסיפור פעם נוספת. בו מסופר שאחרי שדמא לא ציער את אביו בעבור הממון הרב, נתן לו הקב"ה שכרו ונולדה פרה אדומה בעדרו. שוב באים אליו חכמים ושוב הם רוצים לקנות ממנו חפץ של מצווה, אך הפעם זו פרה אדומה. עסקה זו יוצאת לפועל ודמא בן נתינה מרוויח בה את כל הכסף שלא הרוויח תמורת אבני האפוד של העסקה הראשונה, וזהו שכרו. ברם, יכולים השומעים את הסיפור לשאול: הרי בסך הכל קיבל דמא את הכסף שהפסיד בגלל כיבוד אביו, אך הוא לא הרוויח דבר?! על כך עונה הגמרא בסיומו של הסיפור השני: |
"ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה.
דאמר רבי חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". |
|
אמנם ניתן לפרש ש"גדול המצווה ועושה" - במעלתו ודרגתו הרוחנית, אך רוב הראשונים הבינו, שהכוונה היא שגדול שכרו של המצווה ועושה משכרו של גוי שאינו מצווה ועשה את המצווה. נציין שני ראשונים שביארו כך: 1. תוספות ר"י הזקן (על אתר): |
מי שאינו מצווה ועושה כך - שמשלם לו הקב"ה שכרו, ששכר גדול יש למצווה ועושה שהוא מפני שמצווה ומקבל מרות המצוות עליו.
|
|
2. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה א, יג: |
אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית.
וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. |
|
ג. הסיפור בירושלמי5 (בסוגריים - ביאור ה"אור יעקב" לירושלמי) |
6עד איכן הוא כיבוד אב ואם?
אמר להן: ולי אתם שואלין?! לכו שאלו לדמה בן נתינה. דמה בן נתינה ראש פטר כולי הווה. פעם אחת הייתה אמו מסטרתו לפני כולי שלו, ונפל קורדקסין שלה מידה, והושיט לה כדי שלא תצטער. אמר רבי חזקיה: הגוי האשקלוני היה, וראש כל פטר כולי היה, ואבן שישב עליה אביו לא ישב עליה מימיו, וכיון שמת עשה אותה יראה משלו. פעם אחת אבדה ישפה של בנימן. אמרין: "מאן דאית ליה טבא דכוותה?" (מיהו זה שיש לו אבן טובה כמותה?) אמרין: "דאית לדמה בן נתינה!" אזלון לגביה ופסקו ליה עימיה (קבעו עמו מחיר תשלום) במאה דינרין. סליק, בעא מייתיתא להון, ואשכח לאבוי דמך - (מצאו לאביו שישן) ואית דאמרין: מפתחא דתיבותא הווה יהיב גוא אצבעיה דאבוה, (יש אומרים: המפתח של התיבה בה הייתה האבן מונחת, היה נתון בתוך אצבעותיו של אביו) ואית דאמרין: ריגליה הוות פשיטה על תיבותא. (ויש אומרים שרגלי אביו שישן היו פשוטות על אותה התיבה) נחת לגביהון, אמר לון: "לא יכילית מייתיתה לכון." (איני יכול להביאה לכם) אמרין: דילמא דהוא בעי פריטין טובן. אסקיניה למאתים, אסקיניה לאלף. (העלו המחיר למאתיים... לאלף.) כיון דאיתעיר אביו מן שינתיה, סלק ואייתיתה להון. בעו מיתן ליה כד פסקו לה לאחרייא ולא קביל, (רצו לשלם כפי המחיר שקבעו עמו לבסוף, דהיינו אלף דינרים) אמר: מה אנא מזבנא לכון איקרא דאבהתי בפריטין?! (וכי הנכם סבורים שאמכור לכם כבוד אבותי בכסף?! ) איני נהנה מכיבוד אבותיי כלום! מה פרע לו הקב"ה שכר? אמר רבי יוסי בי רבי בון בו בלילה ילדה פרתו אדומה ושקלו לו ישראל משקלה זהב ושקלוה. |
|
ד. השוואת הבבלי והירושלמי השוואת הסיפור על דמא ואימו בירושלמי מופיע בפתיחה מצג של דמא: |
"דמה בן נתינה ראש פטר כולי היה".
|
|
לפי כל הפרשנים ביטוי זה מעיד על חשיבות, על תפקיד מכובד ומורם מעם. יש שהבינו שמדובר בראש העיר עצמו7, ויש שפרשו שחשיבותו נובעת מהיותו "ראש החיילות", רמטכ"ל בלשוננו8.
בכל אופן יוצא שדמא היה אבי הציבור במובן מסוים, ובכל זאת בביתו נהג כבוד רב באמו. בתלמוד הבבלי, מאידך גיסא, לא רק שאין מצג מסודר בפתיחה, אלא אף כשדמא מוזכר בראש הסיפור הוא מתואר רק כ"עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו". תאור זה פחות מרשים מהתאור בירושלמי9. גם הסיטואציה בה מתרחש הסיפור שונה בבבלי ובירושלמי: מהבבלי משמע שהמצב שבו בוייש על ידי אימו, כלומר בחברת מכובדים רומיים, היה נדיר יחסית: |
"פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי...",
|
|
אך אלה אינם לבושו ומקומו הטבעיים. גם בירושלמי מופיע הביטוי "פעם אחת", אך הוא מוסב רק על התקרית המסוימת בין דמא ואימו.
כמו כן בירושלמי: |
"פעם אחת הייתה אימו מסטרתו בפני כולי שלו' -
|
|
לא רק שביישה את האישיות המכובדת ביותר בעיר, אלא עשתה זאת לעיני "כולי" שלו, כלומר לעיני החיילים או השרים שתחת מרותו.
בירושלמי מסכת פאה מודגשת הבושה אף יותר: |
"...מסטרתו בפני כל כולי שלו".
|
|
אמנם בבבלי ההתנהגות של אימו מביישת יותר: |
"...קרעתו (=את סירקון הזהב) ממנו, וטפחה לו על ראשו, וירקה לו בפניו",
|
| אך תגובתו של דמא היא בסך הכל |
"ולא הכלימה".
|
|
ומאידך, תגובתו בירושלמי יותר "אצילית" - לא רק שלא הכלימה, אלא היה פעיל והושיט לה את הקורדקסין10 כדי שלא תצטער.11
הנלמד מהפרטים לעיל הוא שכיבוד האם של דמא בן נתינה המתואר בירושלמי הרבה יותר גדול ומרשים מזה שבבבלי. נבדוק האם מגמה זו מצויה גם בסיפור המרכזי, הסיפור על כיבוד האב? השוואת הסיפור על דמא ואביו עניין זה נלמד ממספר נקודות: א. הנסיון בו דמא עומד קשה יותר שתי עובדות מרמזות על הבדל זה: 1. כשניתן לו שכרו - בירושלמי נאמר: "בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה" ובבבלי נאמר: "שנולדה לו פרה אדומה בעדרו". מהירושלמי משמע שיש לו פרה אחת, ובבבלי יש לו עדר שלם. 2. בבבלי מסופר שלדמא יש אבנים לאפוד, ואילו מהירושלמי אנו שומעים שיש אצלו "ישפה של בנימין". ישפה היא אחת משתים עשרה אבני האפוד, אך היא לא אבן יקרה במיוחד. אדרבה, היא מהזולות שבאבני האפוד12 כפי שניתן לראות מההצעה הראשונה של חכמים עבורה שהייתה מאה דינר בלבד (בניגוד לשישים ריבוא שבבבלי)13. לאיש עשיר כמו דמא בן נתינה של הבבלי, קל יותר לוותר על רווח נוסף תמורת כבוד אביו. עובדה נוספת שמעצימה את הניסיון בירושלמי יותר מבבבלי היא מיקומו של המפתח של התיבה. בבבלי - |
"היה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו".
|
|
וכדי להוציא אותו משם הוא יהיה חייב להעיר אותו משנתו.
בירושלמי - |
"ואית דאמרין מפתחא דתיבותא הוה יהיב גוא אצבעיה דאבוה"
|
| (יש שאומרים: מפתח של התיבה היה מונח בין אצבעות ידי אביו). |
"ואית דאמרין ריגליה הוות פשיטה על תיבותא"
|
|
(ויש שאומרים: רגליו היו מונחות על התיבה).
לפי הדעה הראשונה הבעיה בכך שאביו ישן היא שמפתח התיבה מונח בין אצבעותיו. כלומר, יש חשש מסוים, אך בכלל לא ודאי, שאם ינסה לשלוף המפתח מבין אצבעותיו, האב יתעורר14. למרות שהיה יכול לנסות להוציאו בזהירות מרובה בלי שאביו יתעורר (אפשרות שלא קיימת בבבלי), הוא בכלל לא ניסה. העובדה השלישית שמקשה על דמא יותר, היא העלאת המחיר: בבבלי מסופר שחכמים הציעו לו מחיר, ומכיוון שהמפתח היה מונח תחת ראשו של אביו, הוא לא ציערו. לעומת זאת, בירושלמי החכמים שבאים לקנות לא מוותרים ומקפיצים את המחיר מעלה. תחילה הם מציעים מאה, אחר כך מאתיים, ואחר כך אלף. למרות ההצעות המפתות, דמא נשאר נאמן לעקרונותיו ולא מעיר את אביו בשביל לקחת את האבן15. רק כשאביו התעורר, |
"סליק ואייתותיה לון".
|
|
ב. הדרישה הכספית של דמא בביצוע העיסקה בירושלמי הוא מוכר את האבן ובבבלי את הפרה האדומה. כשבאים אליו חכמי ישראל בבבלי כדי לקנות את הפרה האדומה, הוא דורש תמורתה את כל הכסף שהיה יכול להרוויח תמורת אבני האפוד: |
"אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא".
|
|
כלומר, את כל הכסף שהשקיע בעבור כיבוד האב הוא רוצה לקבל כעת.
בניגוד לכך, בירושלמי מתואר שכאשר דמא מביא להם את האבן ואחרי שאביו התעורר), הם חשבו לקנותה במחיר האחרון שהציעו לו (=אלף זוז)16. בעקבות הצעה זו מזדעק דמא ואומר: |
"איני נהנה מכבוד אבותי כלום!".
|
|
את מצוות כיבוד האב עשה דמא "לשמה" והוא לא מוכן לקבל ממון בעבור זה. הלכך הוא מסרב להצעת המחיר הגבוהה. דרישה זו הפוכה לגמרי מדרישתו בבבלי.
ג. השכר לא זו בלבד שבירושלמי דמא ביצע את שתי העסקאות, האבן והפרה, ואילו בבבלי הוא ביצע את מכירת הפרה בלבד, אלא אף השכר בירושלמי נראה גדול יותר: |
"שקלו לו ישראל משקלה זהב ונטלוה" -
|
|
כל ישראל השתתפו באופן פעיל בתשלום, ושקלו לו כמות זהב כמשקל הפרה! כמו כן, מקור השכר (=הפרה האדומה) מגיע בירושלמי "בו בלילה", ואילו בבבלי "לשנה אחרת".
גודל השכר מעיד על גודל המעשה! לסיכום: למרות ששני התלמודים מביאים את הסיפור על דמא כדוגמה ומופת לכיבוד הורים, אופן קיום המצווה בירושלמי, על כל מרכיביו, מרשים ונעלה יותר מאופן קיום המצווה בבבלי". השוואת המבנה הכללי על השאלה "עד היכן כיבוד אב ואם"? מובאות תשובות שונות. בבבלי מובא בתשובה הסיפור על דמא ואביו, ובהמשך הסוגיה18 מביא רב דימי את התיאור על דמא ואימו. בירושלמי מובא כתשובה הסיפור על דמא ואימו, ואחריו מוסיפה הגמרא את דברי רבי חזקיה על יחסו של דמא לאביו. כלומר, עריכת הסיפורים בבבלי הפוכה לעומת זו שבירושלמי. הסיבה הפשוטה לסדר הסיפורים בבבלי, נעוצה בשאלת התלמידים את רבם. הם שאלו על כיבוד ונענו בכיבוד. יחסו של דמא לאביו הוא הדוגמה לכיבוד, ולכן זו התשובה לשאלתם"19, ואילו התוספת של רב דימי על יחסו לאימו מתארת מורא: למרות הבושה שגרמה לו אימו - "לא הכלימה". הראיה לכך שהתנהגות זו מוגדרת כ"מורא" היא, שאי-הכלמה זו נפסקה ברמב"ם כמורא אב ואם הנעלה ביותר: |
עד היכן מוראן?
אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל, ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו - לא יכלימם, אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך20. |
|
כלומר, רב דימי משלים את תיאור כיבוד האב, בספרו על מורא דמא את אימו. אולם, התשובה בירושלמי ל"עד היכן כיבוד" היא בתיאור יחסו לאימו. כאן, לא רק שלא הכלימה, אלא אף הושיט לה את נעלה כדי שלא תצטער. מהברייתות המובאות בפיסקה הבאה ניתן לראות שכיבוד מאופיין בהתנהגות פעילה ומורא מאופיין בהתנהגות סבילה. כלומר, השינוי מ"לא הכלימה" הסביל של הבבלי להחזרת הנעל של הירושלמי, מציג את אופן כיבודו את הוריו"21. לסיכום, סדר הדברים הוא: בבבלי - כיבוד אב, מורא אם. בירושלמי - כיבוד אם, כיבוד אב. בפסוקי התורה סדר ההורים מתחלף: |
בכיבוד - "כבד את אביך ואת אמך",
במורא - "איש אמו ואביו תיראו". |
|
לאור זה יש לתת את הדעת מדוע סדר הסיפורים בירושלמי, שבו הן הסיפור על האב והן הסיפור על האם עוסקים מכיבוד, הוא כמו בפסוק העוסק במורא, ("איש אמו ואביו תראו")22.
היפוך סדר ההורים בין הפסוקים עורר את חז"ל לומר שהאדם בטבעו מכבד יותר את אימו מאשר את אביו וירא יותר מאביו מאשר מאימו23. לפי זה, אמנם בבבלי כיבודו של דמא פחות מרשים, אך ניתן לומר שזה נובע מכך שהתנהגותו פחות טבעית. יש להעיר, שבירושלמי, גם כאשר דמא מתנהג בצורה הפחות טבעית (קרי - מכבד את אביו), כיבודו ברמה גבוהה. |
| המשך המאמר |
|---|
