דמא בן נתינה

קובי פלדמן

- ה מ ש ך -

ה. הצעה לשורש ההבדל בין נוסחאות הסיפור
האם יש עניין מהותי בדין כיבוד הורים בו נחלקו שני התלמודים, שבעקבותיו הכיבוד שבסיפור בירושלמי הוא כה גבוה ביחס לכיבוד בסיפור בבבלי?

בשני התלמודים²⁴ מופיעה הברייתא שמגדירה את המצווה:
בירושלמי:

אי זהו מורא?
לא יושב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא סותר את דבריו.
אי זהו כיבוד?
מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה ומנעיל, מכניס ומוציא.

בבבלי:

איזהו מורא, ואיזהו כיבוד?
מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו.
כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

לאחר הבאת הברייתות, שואלת הגמרא:

"איבעיא להו: משל מי?".

כלומר,
האם הבן צריך לדאוג לצרכי האכילה, השתייה והביגוד של אביו מכספו שלו, או שאביו אחראי למימון צרכיו הוא, והבן צריך רק לבצע בפועל - להאכיל, להשקות וכו' את אביו?

בסוגיא בבבלי בריש דף לב,א נפסק

כמאן דאמר "משל אב".

אמנם הגמרא מקשה על הפסק ממספר ברייתות, אך הקושיות מתורצות והפסק בעינו עומד.

מאידך, הדיון בירושלמי בשאלה זו מפוצל.
בתחילת הסוגיה של כיבוד אב ואם²⁵ הגמרא שואלת

"מן דמאן" (=משל מי),

מביאה מחלוקת אמוראים, ולא פושטת לאף צד. אולם בעמוד ב, בהזכירה שוב את המחלוקת, מביאה הגמרא מקור תנאי מפורש

למאן דאמר "משל בן":
דתני רבי שמעון בן יוחי: גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו.
נאמר כאן "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר להלן "כבד את ה' מהונך".
במה את מכבדו מהונך?
מפריש לקט שכחה ופיאה, מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית, מאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים.
אם יש לך - את חייב בכל אילו,
ואם אין לך - אין את חייב באחת מהן.
אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם - בין שיש לך בין שאין לך -
"כבד את אביך ואת אמך", אפילו את מסבב על הפתחים!

דברי רשב"י דומים מבחינת המבנה והפסוקים לרישא של הברייתא שמובאת בבבלי²⁶, אך שונים הם לחלוטין בתוכנם. לפי הבבלי, הקב"ה השווה את כיבודו ואת מוראו לכיבוד אב ואם ומוראם. אך אליבא דרשב"י, הקב"ה מעדיף את כיבוד ההורים מכבודו. המסקנה ההלכתית המתבקשת היא, שבעוד שהאדם צריך לכבד את ה' מהונו - כלומר אם יש לו כסף, את הוריו צריך האדם לכבד גם אם אין לו "ואפילו את מסבב על הפתחים!" הלכך, פשיטא שאם יש לו נכסים - חייב הבן לפרנס את אביו מנכסי עצמו²⁷.

ברם, בשני המקומות בהם דן הירושלמי בשאלת "משל מי" אין הכרעה מפורשת, כי אפילו בדיון השני, שהברייתא מובאת בו, הברייתא היא רק חלק מהצגת המחלוקת עצמה ולא כסיוע לאחת הדעות.

נבדוק את הכתוב השלישי, שיכריע את השאלה "משל מי".
מסופר בירושלמי²⁸ (בסוגריים פירושו של ה"אור יעקב" לירושלמי. וגם גרסת הגמרא משם):

רבי ינאי ורבי יונתן הוון יתבין, אתא חד בר נש ונשק ריגלוי דרבי יונתן.
א"ל רבי ינאי: מה טיבו הוא שלם לך מן יומוי?
(איזו טובה עשית לו שגומל לך עכשיו?)
א"ל: חד זמן אתא, קבל לי על בריה דיזוניניה
(פעם אחת בא לפני אדם זה, וקבל על בנו שאינו חפץ לזונו).
ואמרית ליה איזיל צור כנישתא עלוי ובזיתיה
(ואמרתי לו לך ואסוף את אנשי בית הכנסת על אודות בנך, ותבזהו בפני הצבור, ומתוך כך יתרצה לזונך).
ואמר ליה (רבי ינאי לרבי יונתן): ולמה לא כפתוניה?
(...והלא היית יכול לקרוא לבנו ולהכותו עד שיתרצה לזון את אביו...)
א"ל: וכופין?!
אמר ליה: ואדיין את לזו?
(וכי עדיין אתה מסופק בדבר זה? פשיטא שכופין!)
אמרון: חזר ביה רבי יונתן (מספקו) וקבעה שמועה משמיה.
אתא רבי יעקב בר אחא (ואמר בשם) רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן
שכופין את הבן לזון את האב.
אמר רבי יוסי: הלואי הויין כל שמועתי בריין לי (ברורות לי)
כהדא שכופין את הבן לזון את האב.

מפשטה של סוגיה עולה, כי חכמי הירושלמי מכריעים כמאן דאמר "משל בן", ואף השיטה החולקת חזרה בה לבסוף, ומודה ש"משל בן"²⁹.

נמצאנו למדים, שנחלקו שני התלמודים איך לפסוק בשאלה זו.

רבות עמלו הראשונים והאחרונים לבאר את היחס בין הבבלי והירושלמי.
חלקם בארו שדברי הירושלמי הם כשאין כסף לאב כלל ולבנו יש, ורק במקרה כזה כופין את הבן לזון את אביו. דברי הבבלי שהחובה היא "משל אב" הם, לדבריהם, דווקא כשיש לאב כסף³⁰.

אחרים פירשו, שסוגית הירושלמי לא קשורה לכיבוד אב ואם, כי כשאין לאב כסף ולבנו יש אזי כופין את הבן לתת לאב מדין צדקה, בין לסובר "משל אב" ובין לסובר "משל בן"³¹.

אולם, מפשט הסוגיה לא משמע שבסיפור של רבי ינאי ורבי יונתן מדובר באב שאין לו. זאת ועוד, רשב"י אומר שאף אם אין לבן כלום משל עצמו - חייב לחזר על הפתחים כדי לדאוג לאביו. גם במקור זה לא נאמר שמדובר דווקא באב חסר כל³².

מדברי רבינו שמשון משאנץ משמע שהוא תפס את התלמודים כחולקים³³:

אלא ודאי למאן דאמר "משל אב" (=הבבלי) אי לית ליה (=לאב) לא הוי אלא כשאר עניים דעלמא -

והבן לא חייב לתת לו מצד כיבוד אב ואם! מכך שהירושלמי בכל זאת כפה את הבן לזון את אביו, מוכח שאינו סובר כמאן דאמר "משל אב", אלא הוא מכריע כמאן דאמר "משל בן", כמשמעות הפשוטה של רבי שמעון בר יוחאי.

גם הרשב"א למד כך את היחס בין הבבלי והירושלמי:

הרשב"א נשאל:
האם מותר לכפות בן שלא רוצה לזון את אביו³⁴?
בתשובתו, הוא פוסק לפי הבבלי - ש"משל אב", ואין הבן צריך לזון. "ומכל מקום", ממשיך הרשב"א,

"ראוי הוא הבן לבזותו... בבית הכנסת לזון את האב משלו".

כראייה לדבריו, הוא מביא את הסיפור לעיל, ממנו רואים שרבי יונתן הורה לבזות בבית הכנסת את הבן שסרב לזון את אביו, כשסבר "אין כופין". אולם ביחס לנידויו של הבן הסרבן, כותב הרשב"א:

"זה אינו כדין... אין לך כפיה גדולה מזו!".

דא עקא, לפי מסקנת הירושלמי גם רבי יונתן סובר שכופין, וממילא גם מותר לנדות.

מוכח מכך, שהרשב"א תפס את עניין הנידוי כמחלוקת בין מסקנות שני התלמודים, וממילא למד שגם בשאלת "משל מי" נחלקו.

לפי דברינו נמצא, שהתשובה לשאלה "עד היכן הוא כיבוד אב ואם" אינה זהה בשני התלמודים, ולפי הירושלמי הבן צריך להשקיע יותר ולתת משלו. הדרישות ההלכתיות בירושלמי, כפי שראינו אצל רשב"י, הן מחמירות יותר. הדבר נובע, כנראה, מהתפיסה המחשבתית השונה לגבי היחס שבין כיבוד הורים וכבוד ה', כפי שבא לידי ביטוי בדרשות השונות של הפסוקים.

ייתכן שתפיסה שונה זו, היא הגורמת להבדלים הרבים בין הסיפורים, הבדלים שמעצימים את כיבוד ההורים של דמא בן נתינה בירושלמי לעומת הבבלי.
כדי לקחת דוגמא ומופת מדמא, אליבא דהירושלמי, צריך פרטים הרבה יותר מרשימים ונעלים בסיפור.

ו. הקשר בין כיבוד אב ואם לפרה אדומה
מדוע בחר המספר לומר לנו ששכרו של דמא בן נתינה על כיבוד האב בא לו על ידי פרה אדומה שנולדה אצלו?
ידועה חלוקת המצוות אצל הראשונים למצוות שטעמן מפורסם, ופשוט הוא שצריך לעשותן אף אם לא היו נכתבות בתורה, ולמצוות שטעמן נסתר מעין רוב, ואלמלא נצטוונו עליהם לא היינו עושים אותם מדעתנו. בלשון הראשונים - מצוות טבעיות ומצוות שמעיות, ובלשון התורה - משפטים וחוקים.

אין ספק שמצוות כיבוד הורים היא מצווה טבעית ביותר, ומצוות פרה אדומה היא המצווה השמעית ביותר שבתורה, שאף שלמה המלך לא חשף את טעמה³⁵.

במפתיע, בסיפורנו התהפכו היוצרות: דווקא על מצוות כיבוד אב ואם שואלים התלמידים את רבי אליעזר הגדול "עד היכן היא?". לא פשוט להם שלמצווה זו אין שיעור מוגבל כפי שיש במצוות רבות, ולכן הם מחפשים רף מסוים. בניגוד לכך, ביחס למצוות פרה אדומה - שהיא המצווה הכי לא מובנת בשכל האנושי - הם לא מבררים "עד היכן היא", וללא היסוס מוכנים הם לשלם שמונים (או שישים) ריבוא עבורה³⁶. ההנחה של התלמידים היא, שבניגוד לפרה אדומה, לכיבוד הורים ישנו גבול מסוים, וזו טעותם.

יתכן שרבי אליעזר חש במצב הלא-טבעי שקיים אצל תלמידיו, ולכן הוא שולח אותם לראות "מה עשה עכו"ם אחד", והוא לא עונה להם תשובה רגילה³⁷.
גם דמא עצמו הבחין בתופעה הזו אצל חכמי ישראל, ולכן "אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי" תמורת הפרה האדומה.

המצב ההפוך בו נמצאים התלמידים, גורם להם ללמוד את גדרי כיבוד הורים מגוי, שללא תורה ומצוות, אלא לפי מצפונו ויושרו הטבעיים, מבין שאין גבול לכיבוד זה.

הזכרנו לעיל, שדוקא גוי אשקלוני הוא הדוגמה הראשונה בבבלי לכיבוד הורים. אכן ראינו בירושלמי שאדם זה אף הקפיד על הקריטריונים ההלכתיים של חז"ל: אצל דמא מסופר:

ש"אבן שישב עליה אביו - לא ישב עליה מימיו",

וחז"ל דורשים מהבן ש"לא ישב במקומו (=של אביו)". יותר מכך, דברי רשב"י באים אצלו לידי ביטוי כפשטם ממש, והוא מעדיף את כבוד אביו על פני כבוד ה'. לכן,

"כיון שמת אביו - עשה אותה יראה שלו".

אצל גוי שמימיו לא ישב במקומו של אביו, עשייתה של האבן כמקום פולחן הוא מעבר כמעט טבעי.

העלאת כבוד אביו לרמה של כבוד ה' בפועל מבוטאת בסיפור עוד לפני מותו של האב:
1. האב שוכן למעלה, שכן בירושלמי נאמר: "סליק... ואשכח לאבוי דמך".
2. דבריו "איני נהנה מכבוד אבותי כלום" מזכירים את יחסה של היהדות להקדש.
3. רש"י במסכת מכות דף כד עמוד א מביא סיפור על רב ספרא, עליו מעידה הגמרא שהוא הדוגמה הטובה ביותר לאדם ש"דובר אמת בלבבו":

בשאלתות דרב אחא (שאילתא לוי³⁸) והכי הוה עובדא, דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו:
תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא ענהו מפני שהיה קורא קריאת שמע.
כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף, אמר תנהו לי בכך יותר.
לאחר שסיים קריאת שמע, אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה, שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך.

רצונו של רב ספרא לא להרוויח ממון נוסף כתוצאה מעמידתו לפני ה' מקביל לרצונו של דמא בן נתינה לא להרוויח עוד כסף מכיבוד אביו (לפי הירושלמי).

עובדה אחרת שמעידה על היראה העצומה של דמא כלפי אביו, היא העובדה שהוא לא מדבר עם אביו, ולא מדבר עליו. לכן, הוא לא מסביר לחכמים שהוא לא נותן להם את האבן כי אביו ישן, דבר שגורם להם לחשוב שהוא רוצה עוד כסף³⁹.

אם כן, בסיפורנו רמוזה ביקורת על תלמידי החכמים, שההרגשה הטבעית של כיבוד הורים, שהייתה מושרשת אצל דמא בן נתינה ו"הספיקה" לו כדי לכבד הורים ברמה של כבוד ה', "כבתה" אצלם, וקיום מצווה של כבוד ה', קרי פרה אדומה, "בער" בלבם.

ראינו שדמא העלה את כיבוד אביו לרמה של כבוד ה'. מחד גיסא, שורש הדבר מופיע כבר בברייתות שבתחילת הסוגיא, ומתבטא בפירוש בהתנהגותו של רב יוסף, שכששמע את אימו מגיעה אמר:

"איקום מקמי שכינה דאתיא!"⁴⁰

מאידך גיסא, הקיום הבלתי מתפשר של כיבוד אב ואם גרם לדמא לממש את הנורא מכל בתורתנו, ולעבוד עבודה זרה: אביו המת (ואולי כסאו של אביו) הפך לאלילו!
אם כך,
-כיצד יקיים אדם מצוות שכליות בכלל, וכיבוד הורים בפרט, באופן הראוי?
-איך לא יעבור אדם את הגבול, שהוא דק אך מהותי?

התשובה היא על ידי ההכרה במצוות השמעיות. אדם שמקיים באותה רמת מסירות הנפש של דמא גם את מצוות פרה אדומה, מבין שמצוות כיבוד אב ואם ומצוות פרה אדומה מאל אחד ניתנו ובתורה אחת נכתבו. רק אדם המבין שבכבדו את אביו האנושי הוא מכבד גם את "אביו הרוחני" שציווהו בכך כי "שלשתן שותפין בו", ומבין את הקשר הפנימי בין כיבוד הורים לכבוד ה'⁴¹, יגיע לכיבוד הורים הרצוי. לא לחינם נכתבה מצווה "אנושית" זו בצד "הימני" של לוחות הברית, הצד של מצוות בין אדם למקום. ולא לחינם שתי מצוות מתוך הארבע שנתנו לפני מתן תורה, במרה, הן כיבוד אב ואם ופרה אדומה⁴². ההבנה ששני הפנים הללו הם שני הצדדים ההכרחיים של אותה המטבע, חייבת לבוא כהקדמה למתן התורה, ומוכרחת היא כדי לקיים את דבר ה' באמת.

נמצא, שהלקח השני הרמוז בסיפור הוא ביחס להסתכלות טבעית-אנושית בלבד על דבר ה': אמנם על האדם לעמול בכל מאודו כדי להתחקות אחר טעמיהן של מצוות וכך יקיימם מתוך הזדהות מרובה, אך בל ישכח הוא את הרובד השמעי שבתורה. במקביל למאמץ השכלי, אדם צריך כל חייו להיות מודע שהתורה היא מאמרו של ה', שהוא המצווה והמגדיר את המצוות, ובכך הוא מכוון אותנו ללכת בדרכיו, על בסיס הטבע והשכל האנושי⁴³. לכן, על האדם להקפיד על חוק כעל משפט.

כדברי הרמב"ם בהלכות מעילה פרק ח הלכה ח:

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול...
הרי נאמר בתורה "ושמרתם את כל חוקותיי ואת כל משפטי ועשיתם אותם", אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים, והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע.
אמרו חכמים חוקים חוקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה⁴⁴ ושעיר המשתלח... שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

לסיכום, הרעיון העולה מהצבת מצוות כבוד הורים מזה ומצוות פרה אדומה מזה הוא:
רק שילובם של שני תכנים אלו בקיום המצוות על ידי האדם, כמו השילוב שבין החוקים והמשפטים בתורה, מוביל את האדם לעבודת ה' אמיתית. מתוך ההבנה ש"כבד את אביך ואת אמך" הוא ציווי של הקב"ה, לעתיד לבוא יכירו הגויים אף בדיברות הראשונות ובמציאות של "ה' אחד ושמו אחד"⁴⁵.

ז. נספח
המעיין בירושלמי (לעיל פסקה ג) יבחין בשתי מגמות שונות בתיאור של יחסי דמא ואביו. מדברי רבי חזקיה עצמו בתיאור הראשון משמע שדמא מוזכר לגנאי. רבי חזקיה חותם את תיאורו בעובדה ש"עשה אותה יראה משלו". על ידי הפיכת האבן של האב למצבת עבודה זרה -

נעשה מעשהו של דמא בן נתינה מן "איש אימו ואביו תיראו" המשובח, ל"אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני" המגונה⁴⁶.

אולם, מסיפור אבן הישפה עולה ניחוח אחר. כאן דמא מתגלה כדמות אידיאלית, מופתית, ואין בסיפור שמץ של בקורת על התנהגותו. המספר את סיפור אבן הישפה מתכוון לציין את דמא בן נתינה לשבח.

כמו כן, מבחינה תחבירית נראה שזו מגמה אחרת בסוגיה:
1. הפתיחה של סיפור הישפה ב"פעם אחת..." מעידה על מעבר לעניין אחר בנושא.
2. רוב רובו של הסיפור כתוב בארמית, בניגוד לרבי חזקיה שדיבר בעברית. רק משפט הפתיחה "פעם אחת אבדה ישפה של בנימין" ומשפט הסיום "איני נהנה מכבוד אבותי כלום" נכתבו בעברית⁴⁷.

לעניות דעתי, שילוב שני הסיפורים יחד בסוגיא מחדד את המורכבות והקושי בדמותו של דמא, ומכוון את הלומד לגלות את שני הצדדים, השונים לכאורה, שביארנו לעיל.

הערות:

1. דף לא, א.
2. על השימוש בהקשר בו מובא סיפור כאמצעי בפרשנותו של הסיפור ובניתוחו כבר עמדו מפרשים קדמונים וחוקרים מאוחרים. עיין רש"י סנהדרין ה,ב ד"ה "ר' חייא חזייה"; ד' הליבני כותב: "הכתוב כולו צריך להידרש, אין להוציאו ממה שנאמר לפניו... לאחריו - מהמשכו ומהקשרו' (כך הוא מפרש את המימרא "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" ב"סידרא" ג עמוד 43).
תודה לידידי ליאור זיו שהעמידני על מקורות אלה.
3. הראשון - "בעו מיניה מרב עולא..." והשני - "אמר רב יהודה אמר שמואל...".
4. זאת ועוד, ה"לב ירושלים" על הירושלמי מסכת פאה מסביר שדמא מלמדנו ש"גדולה היא (=מצווה זו) מאוד ואין לה שיעור".
5. א. הסיפור שלפנינו מופיע בסוגיא המקבילה, על משנתינו, בירושלמי דף כ, ובשינויי לשון קלים בלבד בירושלמי פאה, דף ג. (למרות שה"אור יעקב" טוען כי "רבו הטעויות בגרסה שבמסכת זו", הבאתי כאן את הגרסה בקידושין, כך שאשווה את שני התלמודים למסכת זו).
בהשוואתי לא אתייחס באופן מקיף לשתי המקבילות הנוספות, במדרש דברים רבה, פרשה א ובפסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כג, מחמת שתי סיבות: קוצר היריעה, והדמיון שלהם לסיפור בירושלמי.
ב. "אור יעקב" הוא פירוש לירושלמי מסכת קידושין מאת הרב מרדכי דוד גרוסליק והרב אפרים שמואל בירנשטוק בהוצאת מכון למחקר תורני "פרי מגדים" ירושלים.
6. בירושלמי פאה: "שאלו את רבי אליעזר".
7. הבנה זו, ואף זו שאחריה, נובעות מהגרסה: "ראש פטרבולי". Pater=אב ביוונית ובלטינית. בולי=מועצה ביוונית. ובהרבה מקומות בתלמוד משמעה הוא מועצת העיר. (עיין ירושלמי פאה, עמוד 23, בתרגום הרב עדין שטיינזלץ).
8. בולי="צבאיו שלו" (פני משה לירושלמי פאה).
9. לעניות דעתי, גם העובדה ששמו של האיש מופיע קודם, ואחר כך תיאורו, (כבירושלמי ושלא כבבלי), מראה על חשיבות אותו איש בפני עצמו.
10. ייתכן שמקור המילה קורדקסין הוא בלטינית, ומשמעותה נעל (עיין בפירושו של הרב שטיינזלץ לסוגיא בירושלמי מסכת פאה).
הקשר בין "מסטרתו" לעובדה ש"נפל קורדקסין שלה מידה", (כלומר שעל ידי ההכאה בו נפל מידה), הניא כנראה את ה"פני משה" להסביר שקורדקסין הוא "בית יד".
ברם, לפי הסברינו הכוונה היא שאמו סטרתו בעזרת נעלה, בשלב מסוים נשמטה הנעל מידה, ודמא - "הושיט לה כדי שלא תצטער".
11. במקבילה בדברים רבה (שהיא גרסא המשלבת פרטים מהבבלי ומהירושלמי) תגובתו פחות מרשימה אף מזו שבבבלי: "הייתה מסטרתו... ולא היה אומר לה אלא דייך אמי," לא רק שלא שתק, אלא אף ביקש ממנה להפסיק.
12. ראה 'עיונים' בירושלמי, פאה, מהדורת הרב שטיינזלץ, עמוד 23.
13. מעניין שהצבע המצוי של ישפה הוא אדום! השכר על התנהגותו באבן האדומה הוא שנולדה לו פרה אדומה. ייתכן שהמוטיב הזה מרומז גם בשמו של גיבור הסיפור, שהיפוך האותיות של שמו הוא אדום (אך ניתן לקשר את השם "דמא" לדמים הרבים עליהם ויתר כדי לכבד את אביו, או לדמים הרבים בהם זכה כשכר על כיבוד זה).
14. אמנם ניתן לומר שהמפתח היה נתון בתוך ידו של אביו, ובמיוחד לגורסים "יתיב גוא אצבעיה". אנו מפרשים שהמפתח היה באצבעו (ולא בידו), כפירוש "קרבן העדה". עיין "עלי תמר" למסכת שבת עמודים סח-סט, בהם מבאר הרב תמר שבסיפורנו היה המפתח "באצבע שבידו", לאור העובדה שבתקופת חז"ל נהגו 'לענוד' מפתחות שונים באצבעות הידיים (ועל כגון זו שנינו (תוספתא שבת פרק ד הלכה יא) "לא תצא אשה במפתח שבאצבעה לרשות הרבים").
15. זאת למרות שדמא בירושלמי אינו איש עשיר.
16. הרי בסיפור זה חכמים לא מבינים שדמא לא מוכר להם את האבן כי אביו ישן. הם חושבים שהוא מסרב כי "דילמא דו בעי פריטין טובן".
17. יתכן שזהו שורש ההבדל בתשובת רבי אליעזר לתלמידיו: בבבלי הוא אומר להם "צאו וראו מה עשה..." ומכך תלמדו עד היכן הוא כיבוד. בירושלמי, הוא תמה על תלמידיו: "ולי אתם שואלין?! לכו שאלו את דמא..." והוא יורה לכם עד היכן כיבוד אב ואם! אינו דומה לראות מה עשה פלוני וללמוד ממעשיו, לבין ללכת ולשאול אותו ישירות איך לנהוג. באפשרות האחרונה בוחרים רק כשמדובר באדם גדול באמת ובר סמכא בעניין.
18. לאחר העיסוק במימרת רבי חנינא "גדול המצווה ועושה.. . ".
19. ראייה לכך היא, שהתשובה בבבלי (אך לא בירושלמי) ל"עד היכן כיבוד" - היא "...מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו" (בתיאור השני).
20. הלכות ממרים, פרק ו הלכה ז.
21. מעניין שבברייתא המגדירה מהו כיבוד בירושלמי (מצוטטת בתחילת פרק ה), מופיע גם "מנעיל", פעולה שלא מופיעה בבבלי. כך, הכיבוד של דמא בירושלמי ע"י החזרת הנעל מקבל משנה-תוקף.
22. שאלה זו לא קשה על הבבלי. שם, כאמור, רק הסיפור על האב עוסק בכיבוד, וממילא הוא התשובה לשאלת התלמידים, ולכן הוא הובא ראשון.
23. בבלי ל,ב: תניא רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב.
24. בבלי לא,ב, ירושלמי כ,א.
25. דף כ עמוד א.
26. הברייתא מופיעה לעיל בפסקה ב. ע"ש.
27. עיין גם בתוספות ד"ה "כבד" שהסביר כך את ההבדל בין הבבלי והירושלמי.
28. דף כא,א.
29. ייתכן לומר שהדיון האם כופין את הבן או לא, עוסק בכפייה לעשות את צרכי האב, אך מימון הצרכים הוא "משל אב". אולם רוב המפרשים למדו שהדיון בכפיית הבן בסיפור זה, הוא 'נגזרת ישירה' של הדיון בשאלה "משל מי". כך כותב במפורש ה'פני משה': "אמר ליה וכופין - בתמיה, הא כיבוד משל אב!" גם התוספות לדף לב,א ד"ה "אורו") הוכיחו מסיפור זה "דאם אין לאב ממון והבן יש לו, דצריך הבן לפרנסו משלו...".
30. כך פירשו הריטב"א בסוגייתנו, ר"י בתוספות ד"ה "אורו ליה", וכן משמע מהרמב"ם בהלכות ממרים ו, ג.
31. "מראה הפנים" על סיפור זה כותב בשם רב אחאי גאון: "והיכא דרויחא הבן, והאב לית ליה - כייפינן ליה לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה".
32. והרי רשב"י הובא כסיוע תנאי למ"ד "משל בן" (וגם בסוגיה המקבילה במסכת פאה הגמרא אומרת במפורש שרשב"י חולק על הסובר "משל אב"). כלומר שהבן חייב תמיד לזון את אביו, אפילו כשלאב יש, ולו עצמו אין.
33. פירוש הר"ש למסכת פאה, פרק א, משנה א.
34. שו"ת הרשב"א חלק ד, תשובה נו.
35. המקור לכך מופיע במדרשים השונים על פרשת פרה אדומה שבתחילת פרשת חוקת, לדוגמה: "אמר שלמה: על כל אלה עמדתי. ופרשה הזאת של פרה, כיון שהייתי נוגע בה הייתי דורש בה וחוקר בה - "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג)". כך בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה ד ובמקבילות.
36. והוא הדין ביחסם לקניית אבני האפוד של המקדש מדמא.
את ההתלהבות במצוות שקשורות לכבוד ה' דווקא, כבר מצינו בתרומות שנודבו לצורך הקמת המשכן. נאמר בספר שמות פרק לו פסוקים ה- ז: "ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא מדי העבדה למלאכה אשר ציווה ה'. ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. והמלאכה הייתה דים לכל המלאכה לעשות אתה והותר".
37. הוא היה יכול לספר ל הם את סיפורו של דמא ומכך היו לומדים, אך הוא מעדיף לשולחם אליו!
38. לפי המהדורה של מוסד הרב קוק לשאילתות. לא ידוע מה המקור של רב אחאי לסיפור.
39. 'קב ונקי' על הירושלמי פאה מפרש כך בעמוד טז: מתוך יראת אביו לא רצה לגלות הטעם (=לכך שהוא לא מביא להם את האבן).
40. בבלי לא,ב.
41. כפי שמובא בתחילת הסוגיה בבבלי. ראה בתחילת המאמר.
42. על פי פירוש רש"י לספר שמות כד, ג: "שבת, וכבוד אב ואם, ופרה אדומה, ודינין, שניתנו להם במרה".
43. דמא בן נתינה הוא הראיה לכך: כגוי, שאינו מחויב בתורה ובמצוות, טבעו היה מוכן לכיבוד הורים ברמה כה גבוהה. ללמדנו, שהדרישות של התורה מתאימות לטבע האדם. אכן, התנהגותו של דמא בסיפור עם אימו נפסקה להלכה ברמב"ם, הלכות ממרים ו, ז: "...ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדים חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך, שאילו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יתר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם כרצונו". לפי דברינו, כוונת הרמב"ם באומרו "שציווהו בכך" היא, שהעובדה שה' ציוה על כיבוד ומורא באופן זה היא טבעית במהותה, ולכן "לא
יכלימם". דמא הוא הדוגמא לכך, ועל כל אחד ליישם זאת בחייו הוא. תודה לרב יונתן רוזין, שהעמידני על נקודה זו.
כמו כן, נציין שהרמב"ם עצמו כותב שה"חוקים" הם דברים שלתועלתם ותכליתם יש הסבר שכלי ושחשיפת טעמי המצוות על ידי האדם היא השלכה ישירה של רמת חוכמתו: "...שיש להן (=לחוקים) טעם, כלומר תכלית מועילה בהחלט, אלא שהיא נעלמת ממנו אם מחמת קוצר שכלינו או לחוסר ידיעתנו... ואלה שאין תועלתם ברורה אצל ההמון נקראים חוקים... ואם נראה לכם בדבר מן המצוות שהוא כך (=שאין בו תכלית מועילה), הרי החסרון בהשגתכם" (מורה הנבוכים ג, כו).
כלומר, האדם השלם באמת יוכל להבין אף טעמים רבים של "חוקים" (הרמב"ם מעיד על עצמו ש"מקצת מצוות מעטות מאוד... אשר לא נתברר לי טעמן עד כה..." - מורה הנבוכים שם).
44. "ואומות העולם משיבין עליהן" - הגויים לא מבינים את מצוות פרה אדומה. לכן לפרה האדומה של דמא אין שום ערך מוסף, בהשוואה לשאר פרות דעלמא, ורק בזכותם של חכמי ישראל שבאו לקנותה הוא זכה בהון עתק.
רק כשידעו הגויים שגם את המצוות שהם מבינים אנו עושים על פי ציווי האל, וזאת הם יבינו רק לאחר שידעו כי אבינו הוא (ולכן עלינו לכבדו ולשמוע לו), לא ישיבו גם על החוקים.
45. השווה לדברי רבא ועולא רבה בבבלי לא,א.
46. הציטוט מתוך י' פרנקל, "עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) עמוד 144. לפיו, גם בתוספת של רבי יוסי ברבי בון על פריעת השכר, יש קצת מן המעכיר (קבלת השכר הרב מורידה מהגודל והערך של עשית המצווה במקור). לפי דברינו בפרק ו, לא רק מעכיר יש כאן, אלא אף בקורת נסתרת (בהצבה של פרה אדומה וכיבוד אב ואם, האחד מול השני).
לעיונים נוספים בירושלמי עיין שם, עמודים 144-141.
47. ייתכן שמטרת הדבר היא לתחום את גבולות הסיפור הזה. וייתכן שהמספר רצה פתיחה וסיום "חגיגיים" (בעיקר לאורו של הסוף המשמעותי של הסיפור, סוף ששופך אור על כולו).

חזרה לתחילת המאמר