תוכן המאמר:
א. מבוא ב. התפיסה ההדוניסטית ג. התפיסה התועלתית ד. תפיסת היהדות מילות מפתח: הדוניזם, ג'ס' מיל |
ניתן לומר כי הפרגמטיות עשויה לשמש לא רק כגורם מפעיל אלא גם כיסוד חווייתי, המעניק לעשייה משמעות וערך פנימיים. ה-להים עשה שנרצה להתאמץ ולהצליח, להגשים את שאיפותינו, לשית ליבנו אל סכנות שונות ומשונות ולהגן על עצמנו מפניהן. המודעות לכך שהטוב מוליד את הטוב, שהמעשה הנאצל מחולל אצילות ושההליכה בדרכי נועם זוכה להוקרה ולשכר, היא חוויה בעלת ערך... בדיוק בשל סיבה זו חייבת הייתה ההלכה לרומם את כיבוד ההורים ומוראם אל רמה גבוהה יותר, זו של האידאליזם האתי... הנחת היסוד זהה לזו של הפילוסופיה התועלתנית, אך מסקנתה שונה. בעוד שמנקודת המבט הפרגמטית אנו ממריצים את האדם לגלות טוב לב כלפי האחרים, כדי שיוכל לתבוע יחס דומה כאשר הוא יזדקק לעזרה, הרי שברמת האידאליזם המוסרי אנו ממלאים את חובתנו שלא על מנת לקבל פרס ומבלי לצפות להדדיות. המעשה איננו רק מעשה נבון אלא גם מעשה טוב, בלתי אנוכי, המנותק מכל דחף תועלתני. הוא מבוסס על תחושה של הכרת תודה.דבריו של הרב סולובייצ'יק בעניין זה מאירים עיניים. יסוד היסודות של התועלתיות הינו שהטוב מוליד את הטוב, ויסוד זה יכולה היהדות בהחלט לאמץ לעצמה, אף שבשינוי כיוון מוחלט, כמובן. התועלתיות גורסת כי מאחר והטוב מוליד את הטוב כדאי לאדם לעשות מעשים טובים אשר בסופו של דבר יביאו לכך כי יקבל הוא יחס דומה ממי שעזר לו, אך היהדות גורסת להיפך: אם הטוב מוליד את הטוב הרי שכל מה שיש לך בחיים נובע מטובם של אנשים אחרים; מן הרגע בו נולד אדם טיפלו בו והעניקו לו אהבה ורוך, ועל כן חייב הוא להחזיר טובה תחת טובה. מעיקרון התועלתיות נובעת מסקנה הפוכה לחלוטין, לפי היהדות, והיא: חיוב האדם בהכרת תודה.
אם רצונך בדתיות אכסוטרית, דמוקרטית, כלך לך אצל החיים המוחשיים, הארציים, חיי הגוף עם כל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ואל תפנה את דעתך לחיים רוחניים נשגבים, מושרשים בעולם מופשט. נושא הפרוצס הדתי, מבחינת איש ההלכה, אינו הרוח, אלא האדם הפיסיולוגי ביולוגי, האדם המתאווה, ההולך שולל בעצת יצרו והנמשך אחר הנאות הגוף.ושם במקום אחר (עמ' 55-56) הוא כותב:
כוחה הסטיכי של הדת התוקף על האדם ומשעבדו וכובשו, שולט רק כשהדת היא דת ממשית, דת חיים מוחשיים, שיש בהם מראה, ריח ומישוש, דת שבשר ודם מרגישה בכל חושיו, עורקיו ואיבריו, בכל מהותו וישותו, דת סנסואלית, שאיש התאווה בא עמה במגע ומשא על כל צעד ושעל.ובאחרונה, נביא את דבריו שם בסוף פרק א (עמ' 82):
אין בית הכנסת תופס מקום מרכזי בדת הישראלית... ההלכה המכניסה את שכינת אל אל תוך העולם המוחשי, אינה סובבת סחור - סחור לבתי כנסיות ובתי מדרשות. המה בכלל מקדש מעט; המקדש האמיתי הוא תחום החיים היום-יומיים, שבהם מתקיימת הריאליזציה של ההלכה.אם כן, היהדות מקדשת את המעשה הטוב, ובכך שונה היא מן התועלתיות בשני נושאים: דורשת היא מעשה טוב ולא רדיפה אחר השגת הטוב, וסוברת היא כי מעשה חומרי יכול להיות בעל השפעה רוחנית (ובכך שונה היא רק מהתועלתיות הקלאסית מבית מדרשם של חכמי יוון). צירוף שתי הקביעות הללו מביא למסקנה הבאה: המעשים הטובים הנכללים בעבודת ה' אינם קשורים אך ורק לתחום הרוחני אלא גם לתחום החומרי, כיוון שגם אלו הינם בעלי משמעות רוחנית נכבדה.
(א) בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך.בפסוקים הראשונים עוסק הפרק בלימוד התורה, אך בפסוק ו חל מפנה: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך', ובפסוקים הבאים בא הפירוט: יראת ה', התרחקות מהרע, כיבוד ה' בכסף ובתבואה. יראת ה' והתרחקות מהרע אינם קשורים ללימוד התורה שהוזכר קודם לכן אלא לחיי היום-יום של האדם: שם צריך הוא להתגבר ביותר ולשמור על יראת שמיים, שם בא המבחן האמיתי של 'סור מרע'. אך 'בכל דרכיך דעהו' מתקיים לא רק ב'סור מרע' אלא גם ב'עשה טוב'. בכל חייך עליך לדעת את ה'. הקב"ה הוא מלך על כל הארץ וכבודו אינו מתבטא אך ורק בלימוד תורה וידיעת השכל, אלא אף בפתיחת הארנק ופיזור כסף לשם מצווה בעת הצורך. 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך': יישור אורחות האדם לא נעשה אך ורק על ידי לימוד התורה אלא גם על ידי ידיעת ה' בשאר תחומי החיים. גם ב'ראשית כל תבואתך' חייב אדם לקדש שם שמיים. הדת, כפי שכתב הרב סולובייצ'יק, הינה אכסוטרית, דמוקרטית. אין צריך להיות גאון גדול בתורה כדי לדעת את ה'. יכול אדם להיות יהודי פשוט ובכל זאת לקיים את מצוות הכתוב: 'בכל דרכיך דעהו'.
(ב) כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.
(ג) חסד ואמת אל יעזבך קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך.
(ד) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
(ה) בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען.
(ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך.
(ז) אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע.
(ח) רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך.
(ט) כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך.
(י) וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו.
גם הנביאים הבהירו לנו ענינים אלה עצמם והסבירו אותם כמו שהסבירו אותם הפילוסופים. הם אמרו לנו במפורש שאין שלמות הקניין, ולא שלמות הבריאות ולא שלמות מידות האופי שלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה היא ידיעתו יתעלה שהיא הידיעה האמיתית.ומצד שני, באותו מקום, תוך כדי דיבור, כותב הוא דברים הפוכים בתכלית:
כי בפסוק זה, בהבהירו את התכלית הנאצלת ביותר, אין הוא מסתפק בהשגתו יתעלה בלבד. שהרי לו זאת הייתה כוונתו היה אומר: 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי' וקוטע את הדיבור... אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשגתי ובידיעת תארי, והכוונה למעשיו... והוא הבהיר לנו בפסוק זה שהמעשים שאתה חייב לדעת ולחקות הם 'חסד, משפט וצדקה'... "כיצד תתבאר סתירה זו? לכאורה, סתירה דומה מצויה כבר בסוף פרק ראשון ממסכת קידושין (מ, ב), וזה לשון הגמרא שם:
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.גם כאן ישנו פרדוקס מסוים. מצד אחד נענו כולם והסכימו לדברי רבי עקיבא כי תלמוד גדול, אך באותה נשימה אמרו כי גדולתו נובעת מכך שהוא מביא לידי מעשה. האין זה אומר כי בעצם מעשה גדול? מה פשר הדברים?
ראוי לאדם להעביד כוחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי שהקדמנו בפרק אשר לפני זה, ולשים לנגד עיניו תכלית אחת, והיא: השגת ה', יתפאר ויתרומם, כפי יכולת האדם, רצוני לומר: ידיעתו. וישים פעולותיו כולן, תנועותיו ומנוחותיו וכל דיבוריו, מביאים אל זאת התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו בשום פנים דבר מפועל ההבל, רצוני לומר: פועל שלא יביא אל זאת התכלית.
משל זה: שישים הכוונה באכילתו, ושתייתו, ובעילתו, ושנתו, ויקיצתו, ותנועתו ומנוחתו - בריאות גופו בלבד, והכוונה בבריאות גופו - שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לאחוז בחוכמות, ולקנות מעלות המידות והמעלות השכליות, עד שתגיע לאותה התכלית. ועל זה ההקש לא יכוון אז אל ההנאה בלבד, עד שיבחר מן המאכל והמשתה היותר ערב, וכן בשאר ההנהגות, אלא יכוון אל המועיל, ואם יזדמן שיהיה ערב - יהיה, ואם יזדמן שיהיה נמאס - יהיה. או שיכוון אל הערב לפי העיון הרפואי, כגון שנחלשה תאוותו למאכל, ויעוררה במאכלי תאוה ערבים ומתובלים, וכן אם התעוררה עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגנות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה. ותהיה הכוונה בכל זה - שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו - שידע. וכן כשינוע ויתעסק בקנית הממון, תהיה תכליתו בקבצו אותו - שישתמש בו למעלות, ושימצאהו לקיום גופו והמשך מציאותו, עד שישיג וידע מה' מה שאפשר לדעתו.ניתן להבין מן הטענה כפי שהצגנו אותה לעיל וכפי שמשתמע מהרמב"ם, כי המעשה עצמו אינו מקודש, ורק תכליתו מקודשת. אולם, לא להכשר מצווה מן הסוג הזה אנו מתכוונים. הכשר המצווה נספח למצווה, נעשה חלק ממנה, וכתוצאה מכך אף שואב מקדושתה והופך לערך בפני עצמו. ההכנות לשבת, לדוגמה, המתוארות בראש פרק שני של מסכת קידושין (מ"א, א) או בפרק שני של מסכת ביצה (ט"ז, א) התחילו כבר מאמצע השבוע, וכן נוהגים אנו לומר 'היום יום כך וכך בשבת... ', דהיינו: איזכור השבת וההכנות לקראתה שואבים מקדושת השבת עצמה, והיא משפיעה על כל השבוע. ההכנות הופכות למטרה בפני עצמן אף שאין הן נובעות אלא מהתכלית שהיא שמירת השבת עצמה. האם היינו אומרים כי אין ערך עצמי להכנות לשבת רק בגלל שהם כמין 'הכשר מצווה'? ודאי שלא. סיפור מאלף בעניין זה נמצא בזיכרונותיו של רבי ברוך עפשטיין (בעל ה'תורה תמימה'). בספרו 'מקור ברוך' (חלק ד, עמ' 1788 - 1792) הוא מביא את המעשה הבא שאירע לו עם דודו הנצי"ב מוולוז'ין:
דודי היה מבקר את הישיבה פעמיים ושלוש במשך המחצה השנייה מהלילה... וכמעט לא עברו עליו שתי שעות רצופות בשינה... ואזכור כי פעם אחת בלומדי בליל שבת בא דודי אל הישיבה, והימים ימי תחילת חודש טבת, והשעה שעה שביעית בבוקר, ואור היום טרם נבקע, ובהתהלכו סביב השולחנות שהיו התלמידים מוסבים ולומדים ויעבור גם על פני ועמד כרגע קל וכמו הרף עין הביט בפני ויאמר אלי: 'לך ושתה חמין'. ולי מה יקרה הייתה שעתי אז! וכמה היה צר לי לעזוב את לימודי אז! כי עמדתי אז באמצע תוקף החקירה והסידור בסוגיא אחת בתלמוד עם שיטות רש"י ותוס', אשר השקעתי בהם כל עומק עיוני והרגשתי... ואומר לו: 'אבל הן עוד יותר משעה תמימה עד זמן תפילה שאפשר ללמוד', ויבט בי בעומק קצת וישנה את דבריו כמו בתוקף: 'לך ושתה חמין', ותיכף ניחמתי על דברי אליו, כי נוכחתי שלא היו מן הנימוס ודרך ארץ... אחרי משנה פקודה זאת, כמובן, לא סירבתי עוד, ואלך... ובעוד אני נוטה מעליו ללכת והנה קולו קורא אלי מרחוק לאמור 'תזכרני לעת סעודת שחרית'... ובכן, לאחר התפילה נלוויתי אליו על דרכו מישיבה לביתו... ואחר שקידש דודי על היין... ויפן אלי ויאמר: 'האומנם עדיין חמסך עלי על כי שללתי היום ממך שעה אחת מלימודך?' ואנוכי לא הרהבתי עוז בנפשי להשיב - ואתאדם ואדום. והוא פנה אל המסובים אל השולחן... ויאמר... 'וכה נרשה לעצמנו לומר, כי אם החליטו חז"ל לומר בעניין שבת 'מוטב שיחלל אדם שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה' נרשה לנו לדון בסגנון כזה גם לעניין תלמוד תורה ולומר: 'מוטב לאדם שיבטל מלימודו שעה אחת ואל יבטל שעות הרבה'... ולכן נוכל לשער זאת מעצמנו, ונאמר: כי לאדם רך וצעיר תוכל העבודה בלימוד במשך חמש ושש שעות רצופות לסבב רושם קשה במצב הבריאות... ועל כן עמדתי עליך היום באשמורת כי תלך לשתות חמין, ולא למשתה החמין בלבד הייתה כוונתי כי אם אל מנוחתך מלמודך... ואף גם זאת, לדעתי, הדבר נכון וקיים, כי המנוחה לתכלית הטובה העתידה חשובה ומכובדת כערך הטובה עצמה, אחרי דתכליתה - של המנוחה - להוסיף עוז ואומץ במעשה הטובה הבאה אחריה, אם ללמוד, אם במעשים טובים וגמילות חסדים וכדומה מעשה הישר והטוב. וזה הוא הטעם והסברא שהעלו הפוסקים, דלהכשר מצווה ערך חשוב אחד עם ערך המצווה עצמה, וזה הוא מפני שהמצווה לא תוכל לבוא בלא ההכשר הקודם לה, והוי לפי זה הכשר המצווה וגוף המצווה כמעשה מצווה ארוכה...8כמדומני שהסיפור מדבר בעד עצמו, וממנו רואים כי הפעולה החומרית הסמוכה לפעולה הרוחנית מתקדשת אף היא בפני עצמה, וערכה כערך המצווה עצמה.
ר' חזקיה ר' כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראת עינו ולא אכל. רבי לעזר חשש להדא שמועתא ומצמית ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא.כלומר: רב אמר כי עתיד אדם ליתן את הדין על כל שראתה עינו ולא אכל, ורבי לעזר היה חושש לדבר זה ועל כן היה חוסך כסף בכל שנה כדי לקנות פרי חדש ולאכול ממנו. ויש לשאול: מה פשר הדברים? מדוע עתיד אדם ליתן את הדין על דבר זה? והנה, רוב מפרשי הירושלמי9 פירשו כי טוב שאדם יאכל כמה שיותר פירות חדשים משום ברכת 'שהחיינו' שזוכה לברך, ועל כך שאדם לא רואה לעצמו חובה לברך את ה' על כל המצוי בבריאה עתיד אדם ליתן את הדין. אך פירוש זה הינו קשה לכאורה, שכן ב'ערוך השולחן', בסימן רכה (ה-ז') כתב:
"ומברכין על כל פירא חדשה המתחדש משנה לשנה 'שהחיינו', והעולם נהגו לברך תחילה הברכה שעל הפירא ואחר כך 'שהחיינו', וכן ראיתי לגדולים שכתבו כן... ולעניות דעתי נראה להקדים ברכת 'שהחיינו'... ברכת 'שהחיינו' חל קודם דעיקר ברכת 'שהחיינו' היא על הראייה לא על האכילה אלא שאנו נוהגים לברכה בשעת האכילה... ועוד אפשר לומר הטעם דהנה עיקר ברכת 'שהחיינו' הוא מפני השמחה מהעניין הזה, ולכן בדורות הראשונים שהיו תמימי דרך ושמחו בראיית פירא חדשה ונתנו בלבם תודה לה' על טובו וחסדו לכל העולם, ולכן היו יכולים לברך על הראייה, מה שאין כן אנחנו אין השמחה והכרת טובה ניכרת אצלנו אלא בשעת הנאת הגוף בעת האכילה ולכן אי אפשר לנו לברך על הראייה...היוצא מדברים אלו, שאמנם לדידן שייך לומר שמי שלא אכל לא יכול לברך 'שהחיינו' ועל כן עתיד ליתן את הדין על כך, אך בזמנם שהיו יכולים לברך על ראיית הפרי - מדוע עתיד אדם ליתן את הדין אם לא אכל? הרי ראה ויכול לברך 'שהחיינו'!