|
יש הר. ועל ההר ציפור. ומתחת להר עומדים כמה וכמה בני-אדם שכל מהותם תשוקה וגעגוע לציפור הנ"ל, ומחמת זה הם עומדים שם מתחת להר. ומפני מה אין עולים האנשים למעלה? שההר גבוה מאד, וכל הרוצה לעלות עליו בא לו קושי גדול בנשימה בשעת עלייתו, שאין שם אוויר כלל, ומוכרח מיד לירד מטה. על כן עומדים שם האנשים ומשתוקקים כל העת. וכשבא הלילה מנגנת אותה ציפור ניגון מופלא של עריגה. וחפצים כולם לעלות להר מגודל התשוקה והכיסופים שמעוררת בהם הציפור הנ"ל. ועומדים שם ומתחילים לעלות איזה צעדים למעלה ויורדים מהר [בשל איבוד האוויר שיש שם כנ"ל]. ושוב שומעים הם את קולה ומשתוקקים ועולים מעט וכו' והם בבחינת רצוא ושוב. וכל לילה מתעורר אחד בכיסופים גדולים ומבקש מאוד מאוד לעלות לשם וכו'. ולפני כן, שרואים את כיסופיו המתגברים אצלו מאוד, מחזיקים אותו ומפצירים בו בכל מיני הפצרות שיש שלא יעשה כן. שכבר אבדו כמה אנשים בשל כך, שעלו לאן שעלו עד שנעשה להם מחסור באוויר וכו' ונפלו מטה. ומראים לזה שרוצה לעלות טאבלע [לוח-עץ] אחת שיש להם, וחקוקים עליו השמות של כל מי שרצה לעלות ולא עלה בידו להגיע לציפור הנ"ל. ומראים לו על כל אחד ואחד למה רצה לעלות, ובאיזה דרך הלך וכו'. ואם בכל אופן מתגברת תשוקתו לא מעכבים בידו ומניחים לו. ועולה עד שפורחת נשמתו ועולה לבדה מעלה. ובבוקר לוקחים האנשים הנ"ל את הגוף וקוברים אותו ורושמים בטאבלע את שמו ואת שם אמו וכותבים עוד ר' וזצ"ל, ואח"כ יושבים ובוכים בכיות עצומות ונוראות. והציפור לא מוציאה קול ביום שיראה היא מקולות הבכי והייסורים של בני האדם, ומסתתרת היא באיזה נקיק שיש בהר. ובלילה יוצאת ממחבואה ומנגנת וכו'. והיה שם רעש גדול בכל עת, שביום הם בוכים ובלילה היא מנגנת וכו', על כן לא היו דרים בני-אדם סביבות ההר רק במרחק גדול, מלבד אלו שתכליתם לעלות. פ"א בא לשם ריק א' וראה מה שראה ועמד לפני בית-דין שבעיר הסמוכה. ואמר להם שכל העת בוכים בהר ומתים שם, והם כמשוגעים ממש. ואמר עוד שכל מהלכם כמשוגעים ממש. ולא ידע בית הדין מה יעשו, שהיה עד אחד ולא יכלו לפסוק דין על פיו. וחישבו בלבם שישלחו לשם אחד שיגבה עדות על כך. ולא ידעו מי ילך לשם, שלא היה אחד שחפץ לילך מחמת הפחד, שלא רצו להיות גם כן כמשוגעים, ואף זה הריק שהעיד היה נראה כמשוגע בעיניהם, אע"פ שהיה סתם ריק. ונעשה ריב על זה בבית-דין וכל אחד מצא טענות מפני מה אינו יכול לילך. אחד אמר שידרוש רשות מבת זוגתו, ואחד אמר שהוא מלמד עתה את בנו, ואחד אמר שקודם יעלה עשן בלולקע וכך כל אחד ואחד מצא איזה מענה ותירוץ עד שהלכו כולם. ונשארו שם רק שלושה דיינים, וגם הם לא יכלו לילך שהם דייני העיר וצריכים הם להיות שם בכל עת. והיו הדיינים תמהים מאד ולא ידעו מה ייעשו עתה, שעל כל פנים צריך לעיין בדבר. והיה שם בעטליר אחד אילם. ולא היה אילם רק חשבו שהוא אילם באשר לא דיבר כלל, לא דברי חול ולא דברי קודש. רק היה שותק בכל עת ומקבץ מעות. ובא לפני הדיינים והורה להם בידיו שהוא ילך לשם והסכימו על זה מיד, שלא הייתה להם ברירה. ונתנו לו איזה ספר ריק וציוו עליו שיחקוק על הספר כל מה שתחזינה עיניו בשובו מהמקום הנ"ל. והלכו הדיינים והלך הבעטליר. ובא הבעטליר להר ונעשה לילה. והציפור הייתה מנגנת, וכולם התמלאו בגעגועים ובכיסופים כנ"ל, וגם הבעטליר היה משתוקק לעלות לציפור. והתחילו כולם לעלות על ההר ונעשה האוויר חסר וירדו, והלך עימהם בבחינת רצוא ושוב. ובא אחד שתשוקתו תשוקה של אמת ועלתה נשמתו גבוה גבוה, וירד גופו. בתוך כך נעשה בוקר וכולם היו בוכים כנ"ל וגם הבעטליר היה בוכה הרבה על זה. וכך היה כמה ימים. פ"א היה לילה. ורצה אחד לעלות, וכולם היו מצטערים על זה מאד, באשר היה ינוקא. ובאו אליו בדברים ולא שמע להם כלל, והראו לו את הטאבלע ולא שם לבו על זה. ובא אליו הבעטליר ואמר לו [היה אומר בסימנים כי לא היה מדבר כנ"ל] שלא יעלה, שיש לו תיקון על זה. והתפלאו על זה כולם. והתפלא גם הבעטליר. וחקק בספר שהיה לו, שנותן הוא במתנה את קולו. ותמהו על זה כולם עוד יותר. [והציפור הייתה מנגנת בקול עוד יותר גדול מקודם. והתגברה תשוקת האנשים מאד רק שמעוצם תמהונם על דברי הבעטליר החזיקו בתשוקתם שלא תתגבר] והוסיף הבעטליר וכתב שקולו ערב ונאה מכל הקולות כולם. רק שזה הקול מגיע עד לסופו של עולם ועל כן אין הוא מדבר כלל, שירא הוא להחריב כמה עולמות רחוקים. ונתן לאנשים הנ"ל את קולו. בתוך כך התחיל הינוקא מצעק: אני מתגעגע! אני מתגעגע! ויצא הקול מלפניו, והיה הקול גדול מאד, ועם הקול יצא אוויר לאורך כמה פרסאות. והציפור שמעה את כל זה וניגנה הרבה. והלך הינוקא אחר קולו ולא היה חסר לו אוויר [שהיה האוויר הולך לפניו עם הקול כנ"ל] ובא לציפור וכו' ובבוקר היו כולם שמחים שיצא בשלום. וגם הציפור הייתה מתנגנת למעלה, שלא הייתה יראה עוד מקולות הבני-אדם, שהיו קולות של שמחה ולא של בכייה. והיו עולים לציפור הנ"ל כמה פעמים ביום. ולא כל אחד עלה, היינו שאם היו מדברים דברי אמת היו עולים הרבה ואם מעט - מעט וכו'. והבעטליר חזר לבית-הדין. ובבית-דין היו שם כולם. שכל אחד סיים את העניין שהיה לו כנ"ל. ושאלו אותו מה ראה, והתחיל לדבר. התפלאו על זה כולם באשר החזיקו בו שהוא אילם, רק מעוצם חפצם לידע מה ראה הניחוהו לדבר. ואמר שהאנשים ששם אינם משוגעים כלל, וכל תשוקתם תשוקה של אמת. והיה לפלא בעיניהם. ובא הריק הנ"ל והתחיל מצעק מאד. ולא ידעו בבית-דין מה לפסוק, ונתבלבלו מאד, שגם זה וגם זה נדמו בעיניהם למשוגעים, ולבסוף לא פסקו כלל. והציפור הייתה מנגנת ניגון מופלא. |
