בתי הכנסת באיטליה

ד"ר ליאו לוי

מחנים צ"ה, ער"ה תשכ"ה



באיטליה המרכזית והצפונית לא נשתמרו בנינים מלפני המאה ה- 16 או סוף המאה ה- 15. הקדום שבהם הוא לא בית כנסת ממש אלא בית-מדרש, בקומת הקרקע של בית הכנסת שבפדובה. סימניו האדריכליים מעידים על מעבר מן הסגנון הגותי אל סגנון הרנסנס. הוא נהרס במלחמת עולם השניה.

במאה ה- 16, עם בוא זרם הפליטים הגדול מספרד מפורטוגל וגם מגרמניה נבנו באיטליה בתי כנסת מרובים, שאחדים מהם בשימוש עד ימינו, ואז נתגבש אותו הטיפוס המיוחד של מבנה הנקרא דו-קוטבי.

פינברפלד (בתי כנסת באיטליה, ירושלים תשי"ד) רואה אותו כהמשך לאדריכלות של בתי הכנסת שבספרד, והוא מגדיר אותו כ"אחד מן השיאים החשובים באדריכלות בית הכנסת שבכל הזמנים", בהיותו פתרון מוצלח להשגת שווי-משקל ארכיטקטוני בין שני המרכזים של החלל של בית הכנסת, אגב שמירה על אחדותו של מבנה האולם.

כתוצאה מקביעתו הסופית של ארון הקודש בקצה המזרחי של האולם (עפי"ר הקצה הצר) הפונה ירושליימה וה"תיבה" או ה"בימה" בקצהו השני, נקבע סדור הספסלים בשורות מקבילות לקירות הארוכים. בבתי הכנסת של פדובה הצפונית, ששמרו על נוסח תפילה אשכנזי של פדובה ובאחד מבתי הכנסת של מנטובה היחידי שקיים עד היום כבית תפילה בפועל, (בחצר בית-הזקנים) סודרו הארון והבימה דווקא ב"גומחות" (אבסיס) שבאמצע הקירות הארוכים; והספסלים, בשורות מקבילות רבות, משני צדיהם. זו "והאנטה" של הסידור הדו-קוטבי.



ארון הקודש בבית הכנסת בסרמידה


ארון הקודש ב"איל טמפו" ברומא

החזיתות של בתי הכנסת האיטלקיים האלה לא נתבטלו בין בתי המגורים הסמוכים. כשלא יוחד לבית הכנסת בנין שלם, נמצא אולם התפילה תמיד בקומה העליונה; ואילו בקומות התחתונות נמצאו משרדי הקהילה, בית הספר ("תלמוד תורה") וכו'. הדגש בעיצוב אומנותי - לפי סגנונות התקופה, הרנסנס והבארוק - הושם בתפאורה הפנימית.

מבחינה זו הרי בודאי העשיר ביותר הוא בית הכנסת שבקאסאלי מופיראטו, שהוכרז בזמנו כ"אובייקט לאומי - איטלקי מוגן", העשיר בעיטורים ובארקדות בעזרת הנשים והחצר הסמוכה. אך דווקא בית כנסת זה אינו מן הטיפוס האיטלקי הסגולי שעלינו לייחד את הדבור, והוא בנוי כדוגמת בתי הכנסת האשכנזיים בלי "בימה", ועם "השולחן" או ה"דוכן" סמוך לארון הקודש. עובדה היא, שקאסאלה היא אחת הקהילות ה"אשכנזיות" הטיפוסיות שבאיטליה הצפונית, ששמרו על נוסח תפילה אשכנזי עד היום הזה (אם כי במבטא של העברית קיבלו גם הפליטים מגרמניה כבר במאה ה- 16 את המבטא האיטלקי הטיפוסי).

במרכז ה"ספרדי" שבאיטליה, הוא ליוורנו אליה באו פליטי ספרד ופורטוגל בסוף המאה ה- 16, היה קיים בית כנסת מפואר אחר שנחשב אף הוא כאחד הפלאים של האדריכלות היהודית.


תחריט של פנים בית הכנסת בליוורנו שנחרב ע"י הנאצים

מעניין לציין, כי בחזיתו, הפונה לכיכר הגטו, נראו שלש דלתות ועליהן שלושה חלונות גדולים, המכוונים לעבר ירושלים. בדרך כלל, מקובל שהכניסה לבית הכנסת היא כיום מצד המערבי של הבנין, והקיר המזרחי הוא על פי רוב אטום, כשהחבסיס (ג'מחה) של ארון הקודש בולט בו. שלש הדלתות והחלונות בקיר המזרחי מזכירים מקרוב את המבנה החיצוני של בתי הכנסת של הגליל, הארצישראלי, במאות הראשונות לספירה; ולא מן הנמנע (אם כי הדבר טעון הוכחה) שמסורת זאת הגיעה עד ליוורנו, דרך ספרד.

גם במבנה הפנימי לא דמה בית הכנסת הישן בליוורנו לבתי הכנסת ה"איטלקיים" האחרים, כי ה"תיבה" (במה) לא סודרה בתוך הקיר המערבי: היא הייתה קרובה לקיר שממול ארון הקודש, אבל כמבנה מיוחד באמצע האולם. זהו הטיפוס המקובל של בתי הכנסת ה"ספרדים": גם מאמסטרדם ועד בית הכנסת של עדת ה"בוכרים" בירושלים קיים סידור דומה של הריהוט הפנימי של בית הכנסת.

אכן, מול הטיפוס ה"אשכנזי" (המיוצג באיטליה בבית כנסת קאזאלה) והטיפוס ה"ספרדי" (המיוצג בליוורצנו), בולט הטיפוס ה"איטלקט" המיוחד ה"דו-קוטבי", שאמנם נתקבל כעקרון בניה לא רק אצל העדות השומרות על נוסח תפילה "איטלקי" או "מנהג בני-רומי" אלא על ידי רוב הקהילות באיטליה במאות ה- 17 וה- 18. השאלה הנשאלת כאן היא: האם היה דבר זה יצירה חד פעמית, או שמא היה זה ביטוי למסורת עתיקה יותר ומושרשת יותר, שאמנם מצאה ביטוי באותה התקופה אך רציפותה קשור בסגנון שהוא ייחודי לאיטליה בכל זמנים?


ארון הקודש ב"סיצילאנה" ברומא

מאוסטיה העתיקה - לליוורנו המחודשת
לפני שנתיים בערך נחנך בליוורנו - במסגרת שיקום העיר שנהרסה במלחמה - בית כנסת חדיש במקומו של ה"היכל" המפורסם. הסגנון של הבנין הוא חדיש ממש לפי הקווים האדריכליים של "המחצית השניה של המאה העשרים", וגם במבנה הפנימי, ובעיקר במיקומה של ה"תיבה" יש חידושים רבי ערך. בדיוק באותם הימים פורסמו על ידי הארכיאולוגית גב' מריה סקוארצ'פינו תוצאות מחקריה על השרידים של בית הכנסת העתיק שנחשף בהדרכתה באוסטיה שעל ידי רומא: מבנה עליון, המיוחס למאה הרביעית לספירה, נבנה כנראה על גבי מבנה עתיק יותר ובמקומו אף המבנה הקודם נועד לשמש מקום תפילה ליהודים, והוא שייך כנראה לאותה התקופה בה היו קיימים תריסר בתי כנסת יהודיים ברומא, עליהם למדים אנו מהכתובות של הקטקומבות, ז. א. - המאה הראשונה. האם אפשר לראות קוים של רציפות של אדריכלות דתית בין בית התפילה היהודי העתיק ביותר באירופה, הוא בית הכנסת שנחשף זה עתה באוסטיה, לבין הבנין החדיש שהוקם בליוורנו ונחנך ברוב פאר, לעיני נציגי הממשלה האיטלקית? הרי רציפותה של האוכלוסיה היהודית באיטליה היא דבר ידוע ובטוח, למשך 2000 שנה.


בנין בית הכנסת בליוורנו

אף אם השערתי תיראה כנועזה, אנסה לציין את הטיפוס של בית-הכנסת ה"איטלקי", המיוחד במבנו ובסגנונו. קו-אופי זה, המתבטא במבנה הפנימי של בית הכנסת בא לידי ביטוי גם בסגנון של הזמרה הליטורגית, המייחד את איטליה היהודית, ואפשר להגדירו כ"דו-קוטביות" בבנין ובזמר.

בית הכנסת העתיק של אוסטיה
ליד הסיבוב של הדרך החדשה, המביאה מרומא הבירה לנמל התעופה החדש פיומיצ'ינו, נתקלו לפני שלוש שנים הפועלים הסוללים את הכביש בממצאים מוזרים כאשר התברר שהיה כאן "היכל" הבנוי לצורכי פולחן דתיים לא-נוצריים לא גרם הדבר לכל התפעלות, כי אכן הכביש עובר ליד חורבות אוסטיה העתיקה, היא עיר נמלה של רומא בתקופת האימפריה שלה. בעיר הנמל החשובה ששימשה לבירת האימפריה כגשר אל המזרח רבו בני דתות המזרחיות: ומקדשים של דתות מזרחיות שונות נמצאו שם, ביניהם "מקדשי מיטרה" אחדים, ואף בנין שהוגדר ככנסיה נוצרית פרימיטיבית. על המושבה היהודית העשירה והמבוססת שבעיר הנמל של רומא, ידעו מזמן: וזאת שוב על בסיס כתובות שנתגלו בקטקומבות של הסביבה.

בין הממצאים שנחשפו, עוד בתחילת החפירה, היו שתי אבני משקוף, ועליהן חרותה מנורה על שבעה קניה, ולצידה לולב ואתרוג, הם הסימנים המקובלים לכל המבנים המקודשים לפולחן היהודי של אותה התקופה. כן נחשפה, בזמן מאוחר יותר, אבן ועליה כתובת ביוונית דבר "הקדשה", ובה מוזכר "קיבוטיון" (היא "תיבותא" או "תיבה") שאדם בשם יוסטוס הועיד "לתורה הקדושה". המטבעות וכן צורת מבנה הקירות איפשרו קביעת תיארוך מדויק של הבניינים, אשר יוחסו, כאמור, למאה השלישית או הרביעית ולמאה הראשונה לספירה. ליד בית הכנסת נראו באר (למקווה?) ותנור (למצות?).

לאחר שהמבנה שוחזר, נראה אולם בצורת מלבן, שבצדו המזרחי-דרומי (הוא הצד הפונה לירושלים) נפתחו שלוש דלתות, ולפניהם "נרטקס" - או "פרונאוס" (חצר חיצונית): פרט אדריכלי זה הצביע על הגליל כורזין, מירון, ברעם במאות הראשונות לספירה: דמיון ברור עם הכלל המקובל בבתי הכנסת של גם בהם נראה שלוש הדלתות הפונות לצד דרום. דלת גדולה באמצע ושתי דלתות קטנות יותר לצדה "פתחא אחרינא", (ר' סוטה ל"ט, ב'). באמצע הבנין נמצאו ארבע עמודי שייש גדולים, שאולי נשאו עליהם כיפה, אם כי כנראה הבנין היה חסר-גג (ר' ברכות ח' א': "ביני עמודי"), כמו שנהגו אז במקומות תפילה רבים, וכפי שנהגו בבתי הכנסת שבחלב עד המאה הי"ז, אבל - כיצד התפללו? אין ספק, שהדלתות המופנות לדרום-מזרח מצביעות על כך, שלפחות חלקים מסוימים של התפילה נאמרו כשפני המתפללים - לעבר ירושלים. ליד הקיר המערבי נראתה "בימה" ז. א. מקום גבוה יותר מקרקעית ה"בסיליקי", אליו עלו בכמה מדרגות רחבות. זה היה כנראה מקום של המכובדים, אשר התפללו כשפניהם אל הקהל שנכנס אל ה"מקדש": הקהל הוכרח אפוא, במשך זמן התפילה, לבצע פניה של 180 מעלות, כאשר רצה להפנות את פניו לירושלים


הבימה בבית הכנסת בליוורנו

בצד המערבי דרומי של הבנין, ליד עמודי השיש שסימנו את מרכז בית הכנסת, נראית "גומחה" או מבנה קטן בצורת חצי עיגול גבוה בהרבה מעל לרצפת בית הכנסת, שבמשקופיו נראו חרותים אותם הסימנים (מנורה, לולב, שופר) שתוארו לעיל. לאיזו מטרה נועד "מגדל" זה? הרי בשאר בתי הכנסת של אותה התקופה, במזרח או בצפון אפריקה, לא נראה דבר הדומה ל"בנין בתוך בנין" זה. מאידך, צורתו של "מגדל" זה (חצי עגול, שצדו האחד סגור, וצדו השני, כנראה, פתוח לקראת הקהל), מקומו (לצד "המערבי" של הבסיליקה), והסימנים החרותים במשקוף, המראים כי היה זה מזכיר מקרוב את המבנה ואת התפקיד של ה"אמבון" בכנסיות העתיקות: הוא המקום ממנו הוקראה הדרשה, הוא גם המקום המיוחד לקריאתו של האונגיל. היה זה אפוא מקום גבוה הנועד למקריא או לחזן: הוא אשר בבתי-כנסת הספרדיים נקרא עד היום הזה "תיבה". האם אפשר לזהות אותו עם "התיבותא" שיהודי יוסטוס, כפי המסופר בכתובת, הקדיש "לכבוד התורה"? מותר להניח שכן.

גב' סקוארצ'פינו טוענת בכתביה, שכאן היה מונח "ארון-קודש", או שהיה כאן מקום לשמירתם של ספרי תורה; והיא נשענת, בהשערתה זו, בשלוש עובדות: ראשית, גם בבית כנסת של היום יש מקום קבוע להנחת ספר תורה בצדה המזרחי של האולם, אליו פונים המתפללים; שנית, המלה "תיבה" מצביעה על ארגז או "ארון" או מקום לשמירת חפצים; שלישית, גומחא, כלומר מבנה חצי-עגול, אשר שימש נקודת פניה למתפללים היה קיים גם בבית הכנסת שבאשתמוע בדורה-אברופוס; ובכלל, ב"מקדשים" האליליים (והמנהג הזה נמשך בצורות שונות בכנסיות הנצריות) היה קיים באמצע או בצד מסוים של אולם-התפילה "shrine" "מקדש", אשר שימש aedi cole כלומר "בנין קטן" בנין בתוך בנין, שנועד היה להשכנת פסל האליל. ברור, טוענת הארכיאולוגיה הנוצרית-האיטלקית, שבתוך "בנין קטן" מקודש זה שמו היהודים לא את הפסל של האל, אלא את ספר התורה, ששימשה להם נושא להמחשה הקדושה.

ברם, גב' סקוארצ'פינו לא לקחה בחשבון עובדה שאין עליה לחלוק, והיא, שעד המאה ה- 10 לא היו קיימים בבית כנסת מקומות קבועים לספר תורה, כפי שנראה להלן "הארון" או נרתיק (בתלמוד "ארנא", ר' שבת כ"ב, א') שהכיל את ספרי התורה היה נייד; והספרים שנשתמרו אמנם בתוכו היו מובאים אל בעל-הקורא והוחזרו לאחר הקריאה אל מקום שמירתם שהיה מחוץ לכותלי בית הכנסת. הארון או הנרתיק ("ויהי בנסוע הארון") היה אפוא "נוסע" כדוגמת ארון-הברית במדבר, ספרי-התורה היו בודאי מתקלקלים לוא היו מחזיקים אותם על אבנים או ליד קיר רטוב; והמנהג, להביא לפני בעל-הקורא, בטכס חגיגי, את "ספר-הספרים" מספריה או ממחסן הנמצא מחוץ לכותלי הבנין המקודש קיים עד היום הזה בכנסיה הנוצרית והרי אף ארונות ניידים תוארו בכמה מציורי הקטקומבות.

על כל פנים, ברור כי באוסטיה מופיע חידוש אדריכלי רב חשיבות, בהשואה עם שאר בתי כנסת של התקופה ההלניסטית אשר נותרו לנו (דורה-אברופוס, פרונה, אשתמוע, טבריה והגליל), המצביע על קו מסוים שמצא את התפתחותו באיטליה.
ברוב בתי כנסת של התקופה ההלניסטית-ביזנטית נראית "אוריינטציה" (כיוון) לקראת ירושלים באחת משתי הצורות: או כניסה (על פי רוב בשלוש דלתות) בקיר המזרחי-הדרומי הפונה ירושלימה, כך שהמתפללים יכלו (לאחר ש"הסתובבו" בתוך בית הכנסת) להפנות את לבם אל עבר ירושלים דרך הדלתות הפתוחות, וזאת על פי הדוגמה של דניאל הנביא שכך עשה כבר בבל; או גומחה (אבסיס), בתוך הקיר הפונה לירושלים, כשקיר זה הוא סתום, והכניסה הועברה לקיר המערבי שממולו (בית כנסת בבית-אלפא הוא האופייני לסוג זה, שהושפע כבר על ידי הבסיליקות הנוצריות): במקרה זה הפך במשך הזמן תפקיד ה"אבסיס" להכיל את ספרי-התורה שאמנם מצאו לעצמם מקום קבוע זה רק לאחר המאה החמישית. רק אז התרגלו המתפללים היהודים לכוון את לבם לבית-המקדש שבירושלים החרבה כשראו לפניהם "מקדש מעט" שסימל אותו במובן מסוים.

נראה, כי המפנה הזה (סגירת הקיר הפונה לירושלים, העברת הכניסה לקיר שממולו, קביעת מקום קבוע לספרי תורה, מניעת ה"הסתובבות" של המתפללים) חלף בתקופה מאוחרת, תקופת היאוש כאשר ניצחונה הסופי של הנצרות במאה הרביעית עשתה את התקוות לבנין מהיר ומוחשי של בית המקדש לבלתי ריאליות; והמגע עם ירושלים שהיה בלתי-אמצעי, דרך האויר, בתקופת הדלתות הפתוחים נעשה סמלי יותר; והרי ה"מקדש מעט" או "הקודש" בחצי העגול שבקיר המזרחי בא להביע את מרכז-ההתעניינות הבלעדי של אולם התפילה. ברם, באוסטיה בבית הכנסת שנבנה בודאי לפני תקופת המפנה הנ"ל רואים אנו כבר שני מרכזים: גם אם (הבנין בתוך הבנין או aediculs) לא נועדה, לפי סברתי, אלא כמקום למטיף או לחזן או לדרשן ול- "ארון קודש" (כפי שטוענת גב' סקוארצ'פינו), ברור שהתפילות, או ההקראות נאמרו ממנו על ידי אדם שפניו אל הקהל כאשר המזרח מאחוריו. מצד שני, ברור שנכבדי העדה ישבו או עמדו על ה"בימה" הצמודה לקיר המערבי ופניהם אל הדלתות המכוונות לירושלים, מציאותם של שני מרכזים הכריחו את הקהל לתנועות והפניות מסוימות בזמן התפילה, עשו את מקומות הישיבה (ליד הקירות, הארוכים יותר, שבצד הצפוני והדרומי) לנוחים ביותר, הרגילו את הקהל להאזין ולהביט אל שתי נקודות ("בימה" ו"תיבה") מהם קיבלו הדרכה ואולי סימני ניצוח לשירתם המקהלתית, עשו את כל התפילה לדו-שיח דרמתי ומתמיד בין החזן או ה"קורא" והעדה כולה.

התיאור של ה"פרוסאוכה" (בית תפילה) הגדולה שבאלכסנדריה של מצרים (תוספתא סוכות ד', ו') מצביע על מגמות דומות: סדרות עמודי שייש באמצע הבנין, מקומות לזקני "הסנהדרין" על קדתראות בקיר האחד, ו"מגדל" באמצע הבית, ממנו ניצחו החזנים על הקהל והודיעו לו מתי עליו לענות "אמן" וכו'.

בתי הכנסת בימי הביניים
מתקופת ימי הביניים ידוע לנו אך מעט מאד על מבנה בתי כנסת באיטליה, שאמנם היו מרובים ומפוארים, כפי עדותם של הסופרים. בטראני שבקצה המזרחי-דרומי של חצי האי, ובקליארי שבסרדיניה נשתמרו בנינים שהפכו לכנסיות, אך אין ללמוד הרבה מצורתם הנוכחית. ואולם על קיום בתי-כנסת בעיר ווינוסה שהייתה כנראה עיר יהודית עצמאית או לפחות עיר בהנהלה יהודית מובהקת, ידוע לנו מהקטקומבות ומכתובותיהם, וגם מתיאוריהם של סופרים, מהם מסתברות שלוש עובדות יסוד:
א. קריאת התורה נעשתה בשפה מקומית ובעברית, ורבנים מארץ ישראל נהגו לתרגם ולהסביר, כנראה ממקום שהיה מיוחד בבית הכנסת לכך.
ב. הנוסח של התפילה, ונראה גם הלחן של פיוטים מסוימים היה קרוב לנוסח הנהוג בארץ-ישראל. הרי באותה התקופה נולד, בהשפעה ארצישראלית מובהקת, "המנהג האיטלקי" הקיים עד היום הזה, המבוסס בעקרו על "שירת מענה", על דו-שיח בין חזן וקהל, דבר המחייב צורה אדריכלית מסוימת בבנין בית הכנסת, כפי שראינו לעיל.
ג. דו-שיח או מענה או אמירת פסוקי דזמרה או פסוקי קינה או על ידי שני חזנים לחליפין היה נוהג מקובל מאוד בין היהודים; נוהג זה המקובל עד היום בכנסיה הקטולית והאורתודוקסית (חלוקת תפקידים בין כומר ראשי מכהן, "סגן" או סגנים, ו"מנצח" עם מקהלתו), שלמדה בודאי מהנוהג היהודי את שירת המענה, הטיפוסית לסגנון הפיוטי של התנ"ך.


ארון הקודש בבית הכנסת בפיסרו

מענין ביותר הוא תיאור בית הכנסת של פלרמו שבסיציליה על ידי ר' עובדיה מברטנורה, שממנו ראויים לציון ארבע עובדות:
א. "ארון הקודש" נקרא "היכל", ובכלל לא היה מונח בו "ארון" של עץ,
ב. התפילה מודרכת על ידי חזנים אחדים, המנצחים מה"מגדל" או "תיבה" שבאמצע הבנין.
ג. המבנה אשר בפלרמו הוא בצורת ריבוע והנוסע מתפלא על כך. דבר אשר - לפי פינקרפלד - מצביע על כך, ששאר בתי הכנסת, השכיחים באיטליה הצפונית, ממנה בא המחבר ר' עובדיה, לא היו בנויים כך.
ד. ל"היכל" לא ניגשו על ידי מדרגות העולות מאמצע הבנין, אלא על ידי דלתות מיוחדות לו משני צדיו, שכנראה לא היו חשופות לקהל כולו: הוצאת ספרי תורה ונרתיקיהם היקרים והכנסתם היו כנראה אירועים פולחניים מלווים בהדר רב ובמסתורין (כנהוג בכנסיה הארתודוקסית ובמנהגיה הביזנטיים).


ארון הקודש בבית הכנסת במודינא

אכן, גם כאן נראים בבירור קווי התפתחות אדריכליים מיוחדים למסורת בית כנסת האיטלקית, שאין להם דומה בבית כנסת של אזורים אחרים. אמנם "תיבה" (אשר במרוצת הזמן נקראה גם "בימה", כי בוטל הנוהג להושיב את נכבדי העדה במקומות "נכבדים" בקיר המזרחי) קיימת, דווקא בצורה של "מגדל", כלומר מקום אליו עולים במדרגות, גם ברוב בתי כנסת ספרדיים בארצות הים התיכון (לפי קביעתו של הרמב"ם) וגם בהולנד, וכן אף בפראג. (ה"עמוד" לחזן בפראג ב"אלטנוישול", ליד הארון, הוא "חידוש" מאוחר).

בתי הכנסת של תקופת הגטו ולאחריה
במאות השש עשרה והשבע עשרה חלה התפתחות נוספת במבנה בתי-התפילה.

אצל הספרדים נתבסס הנוהג של ה"מגדל" ז. א. ה"תיבה באמצע הבנין או בצדו המערבי (אך לעולם לא צמוד לקיר המערבי) בו בזמן שהספרים הושמו ב"ארון" שאמנם הוגדר כיחידה ריהוטית מיוחדת. ה"היכל" או ה"היכלות", נפתחו בצדו המזרחי של האולם, אך לא עלו עליהם במדרגות (כך בבית הכנסת "ארי-ספרדי" של צפת, בליוורנו שבאיטליה, באמסטרדם שבהולנד). עיני המתפללים ואזניהם הופנו אל החזן שהיה גם מנצח על מקהלת המתפללים. רוב המקומות סודרו לאורכו של הבנין, ליד הקיר הדרומי הצפוני כך שהמתפללים יכלו להסתכל בתנועות שפתיו של החזן ולקבל ממנו בצורה זו את האות, מתי לפתוח בשירה מקהלתית ובמענה; אבל מקומות אחדים נשארו תמיד בצדו המערבי של הבנין, שם נפתח בדרך כלל השער, והמתפללים שישבו על מקומות אלה לא יכלו להסתייע, לשם פתיחת שירתם, אלא על שמיעת קולו של החזן.

אצל בתי הכנסת האשכנזיים בטל בהדרגה נוהג ה"בימה" או ה"תיבה", במקום מורם לחזן. המתפלל לפני הצבור נהג "לרדת לפני התיבה", (ז. א. למעשה, לרדת מה"תיבה" הספרדית המורמת ולהתפלל לפני "תיבת הספרים") והוא קבע לעצמו "עמוד" ליד ארון הקודש, כשפניו לארון, שהפך "למרכז של קדושה" ייחודי וסגולי לבית הכנסת.


כתוצאה מכך אבדה לחלוטין תחושת ה"מענה" בזמרה של בית כנסת אשכנזי, כי הקהל לא יכול היה כבר לראות את פני החזן המתפלל; ברוב המקרים אף לא שמע אפילו את קולו, רק את הד קולו שהוחזר מהקיר המזרחי: אפשרות למקהלה מסודרת אבדה, וה"דו-חלקיות" הטיפוסית לרוב נגינותיה של תפילות ישראל המסורתיות נעלמה. במקומה התפתחה "חזנות", המבוססת על הופעת "סולו" של החזן, שסלסל לפי השראתו האישית ולא לפי קוים של נוסח מסורתי; וכן מילמול או צעקה הטיפוסי לתפילה האשכנזית, כשכל מתפלל שר לעצמו בלי ניצוח ובלי קצב קבוצתי. תפקידה של "הבימה", שהועברה קדימה והתקרבה לארון, הוגבל לקריאת התורה ולתפילות בודדות אחדות.

רק במאה האחרונה, כאשר התפילה ה"מתוקנת" והנוסח המוסיקלי של וינה והמבורג לפי זולצר-לוונדובסקי כבש לאט לאט את רוב בתי-התפילה של האשכנזים, הורגש מחדש צורך במקהלה אך הפעם לא מקהלה עממית אלא - ביצוע בניצוח.

אז אורגנו מקהלות של ילדים או של מבוגרים (ואף נשים!), שמצאו את מקומם עפי"ר ב"בימה", מאחורי החזן ולכן לא בניצוחו הישיר. חידוש זה, שלא התבסס על שום מסורת יהודית, לא הביא לשינויים במבנה בתי הכנסת האשכנזים החדשים, שהתפתחו לפי קוים מקבילים לאלה של הכנסיה הנוצרית. הכנסיה נטתה מאז ומתמיד ליצור "שטח מקודש" (עפי"ר גם גבוה מהאולם) בקצה (המזרחי) של האולם, שנועד לפולחן ואשר בו מתרכז הפאר הארכיטקטוני והלוטורגי-מוסיקלי, לעומת החלל הריק שנועד לקהל הצופים (שאינם מתפללים בפועל!) חסר קדושה ופאר מיוחד.

הסגנון האיטלקי
"הקו האיטלקי", שהיה נושא לחקירותיו של יעקב פינקרפלד, הוא בכיוון הפוך למגמה הנ"ל: ה"תיבה" (שבמרוצת הזמן נקראה גם באיטליה בפי רבים "בימה") נעה מאמצע האולם בכיוון לקיר המערבי, עד שנכנסה לתוכו והפכה חלק ממנו. בשני קצות האולם (או באמצע הקיר המערבי והמזרחי) הופיעו שני האלמנטים, זה מול זה; הם מאבדים את אופיים כרהיטים ומתקשרים עם האדריכלות הכללית. יתרה מזו: שני היסודות - ארון הקודש או "היכל", והבימה או "תיבה" - אשר תחילה הוצבו בשני קצות האולם, מופיעים אחר כך כשני חללי-משנה, הקשורים קשר אורגני לחלל הראשי של אולם בית הכנסת, אם כי עצמאים ממנו. דו-קוטביות מושלמת זאת מתפתחת לפי קוים אומנותיים מובהקים רק באיטליה ובסביבתה הבלתי-אמצעית המושפעת ממנה. בכמה ערים שבחוף האדריאתי (ספלאטו, רגוזה, קורפו), ביאנינא שביון ובדרום צרפת (קרפנטרץ, קבאיון). ההתפתחות הזאת חלה באופן עצמאי בתקופת העצמאות היהודית שבתוך הגטו ז. א. במשך המאות השבע-עשרה והשמונה עשרה; היא נפסקה כמעט לחלוטין במאה ה- 19, כאשר חיי הגטו באו לקצם.

גם הספרדים שהתפשטו באיטליה השפיעו כמובן בכיוון הפרדה מחדש של הבימה מהקיר המערבי (בית כנסת של ליוורנו, פירארא, סואנה) אל אמצע האולם, מצד שני גרמו האמנציפציה, ההתבוללות ובמידה מסוימת השפעת היהדות האשכנזית "המתוקנת" להעברת הבימה אל נקודה קרובה עוד יותר לארון-הקודש, במגמה לרכז את הפולחן כולו בצד המזרחי, לרוב מוגבה, של האולם, ולהפריד בין "אנשי הפולחן" והצבור "החילוני" כביכול, כל בתי הכנסת החדשים והמפוארים של התחלת המאה ה- 20 (טריאסטה, רומא, טורינו, פירנצה וכו') מראים השפעה נפסדת של האדריכלות הכנסייתית הנוצרית.

בתי כנסת "מונומנטלים" אלה חיפשו "יהדות" יותר במראם החיצוני, בו ניסו להפגין בפני נוצרים סגנון מקורי "מזרחי" כביכול - קשתות מורסקים, מגדלים "בבליים", קישוטים צבעוניים - מאשר בפנימיותם. רובם נבנו ברוב פאר לקהל רב, אך כיום מתמלאים הם בקושי...

כדי לדון על הצורה האיטלקית האופיינית יש לפנות אל בתי-כנסת הצנועים והקטנים, אשר שימשו עדות מצומצמות, בערי שדה ובקהילות העתיקות של אנקונה, ויניציה, פדובה ורומא. בארבע ערים אלה אמנם הייתה חיה אוכלוסיה גדולה באופן יחסי, אך היהודים העדיפו להתרכז מסביב ל"סקולה" ("בית-מדרש"; "שול" באידיש): בתי כנסת אחדים, הנבדלים ביניהם הבדלים דקים במנהג התפילה, אך דומים במבנם האדריכלי הפנימי.


המנורה בת שבעת הקנים, אתרוג, לולב ושופר
תבליט מארון הקודש של בית הכנסת, באוסטיה שבאיטליה

באנקונה התקיימו שני בתי כנסת (איטלקי וספרדי) וגם בפיסארו הסמוכה לה היו שני בתי כנסת זה ליד זה; בויניציה קיימות (עד היום הזה) חמש "סקולה", כולן מרוכזות בגטו, במרחק כמה מטרים אחת מהשניה (לפי מינהג ספרדי, לונטיני ואף אשכנזי); בפדובה היו קיימים בתי כנסת ה"איטלקי" וה"ספרדי" זה ליד זה; וברומא לא נבדלו (חמשת בתי הכנסת) ששוכנו בבנין אחד או בבניינים סמוכים זה לזה אלא בשל המוצא של עדות המתפללים (קטלנים, סיציליאנים, מקומיים וכו'): דבר המזכיר מקרוב את המבנה של יהודי רומא העתיקה, בה התקיימו תריסר "עדות" יהודיות, כל אחת מרוכזת מסביב לבית הכנסת הקטן.

כן היו קיימים בתי כנסת קטנים מסוג זה בערי שדה קטנות כגון רוביגו, גוריציה, ויטוריו, קוניליאנו. השם האחרון ידוע בישראל כי בית הכנסת שהיה קום בו הועבר לישראל (ב- 1951) על כל ציודו, אך פרנסי הקהילה האיטלקית בירושלים לא מצאו לנכון לשחזר אותו בצורתו ה"איטלקית" הטיפוסית, כשם שגם בהעברת בתי כנסת אחרים מאיטליה לישראל לא יכלו או לא רצו להקים כאן מחדש את המבנה הדו-קוטבי, שאמנם כה גדולה חשיבותו מבחינה אומנותית-מוסיקלית-פולחנית.

כיום לא נותרו כבתי תפילה בפועל הבנויים לפי עקרון דו-קוטביות השלם אלא אחד מבתי הכנסת של ויניציה (בית כנסת הספרדי), בית הכנסת האיטלקי בפדובה, בית כנסת אחד באנקונה (ספרדי) ובקורפו. נסתכל נא במבנה זה המיוחד מבחינת התפילה, הלחן והנוסח. הספסלים מסודרים בצדדים בכיוון מזרח-מערב בלבד: הדבר נוח גם מבחינה ליטורגית כי בשעת אמירת העמידה קל לו למתפלל לצעוד פסיעות אחורנית בשעת אמירת "עושה שלום"; ואילו בבתי הכנסת שנבנו לפי המתכונת הנוצרית, עם סידור מקומות כמו בתיאטרון או באולם הרצאות בלי שימת לב לצרכים הלכתיים, אין המתפלל יכול בשום אופן לצעוד את צעדיו אחורנית בסיום תפילת שמונה-עשרה.

החלל הריק שנשאר באמצע האולם מקצהו ועד קצהו, כשהמתפללים יושבים ליד הקירות, דומה במידת מה לצורה בה נבנו הגטאות בתקופתם, כאשר צמצום השטח הניתן לבניה אילץ בוני בתים לבניה בגובה, כך ששטח רחב נשאר פנוי לכיכרות רחבות. הבניינים שמסביב לכיכר הגטו בונציה, בעלי שש-שבע קומות נראו בודאי כמגרדי-משחקים בזמנם; אך הכיכר הרחבה, שטופת אור ואויר שימשה נשימת-רווחה, מקור רעננות ושמחה לכלואים באי ה"גטו". גם ברומא קיימת כיכר גטו פנויה ורחבה. התמונה של הגטו, אליה התרגלנו מזכרון הגטו האשכנזי בארצות צפוניות - צפיפות, רחובות צרים ואפלים - אינה מתאימה למציאות הגטו האיטלקי, בו מצאו פתרון גאוני, שאיפשר לכולם אור ושמש.

בדומה לכך, החלל הגדול שנשאר בבית הכנסת פנוי לטכסים של הוצאת ספר תורה והחזרתו, ל"הקפות" שמחת תורה, לתהלוכות ותנועות שכל הקהל יכול היה ללוות אותם בשירתו ולהשתתף בהם בתנועה ובקול: וכאשר הרב או אחד מנכבדי הקהילה היה קם ממקומו ועולה לתורה, כולם יכלו להנות מזיוו. כל זה נתן את רישומיו בשירה הרעננה והעליזה שהתפתחה באותה התקופה בבית הכנסת האיטלקי: כמובן, גם השירה של האשכנזים באיטליה, הושפעה מהאוירה, נעשתה שקטה יותר ובכיינית פחות.

כן איבדה הזמרה הספרדית את סלסוליה המסובכים, כאשר החזן הצטרף לומר את כל חלקי תפילתו מול הקהל, שהשתתף במענה או ליווה אותו במקהלה ספונטנית ופתוחה.

ואולם המענה של הקהל, או ה"דו-חלקיות" הטיפוסית לשירה התנ"כית ובעקר לשירת התהילים נשאר באיטליה (גם במנהגם של הספרדים-האיטלקיים וגם במנהגם של האשכנזים-האיטלקיים) יותר מאשר בכל ארץ אחרת; וזאת בלי ספק כתוצאה מה"דו-חלקיות" בשיטות בניית בתי כנסת.


יתרון נוסף בצורת בניה זו הוא בדבר, ששום מקום מיוחד לא היה יכול להקבע לרבנים או לנכבדים, ושויון מסוים בין עניים ועשירים נקבע כשהופיעו בני הקהילה לפני אביהם שבשמים. "קתדרה" נקבעה לפעמים ליד הארון, כשפני הרב צפו אל עדתו; אך הואיל והארון לא היה בדרך כלל מונח יותר גבוה מרצפת בית הכנסת, לא התנשא כסאו של הרב מעל ספסלי בני עדתו.

לא כל התפילות נאמרו מעל הבימה, כנהוג אצל הספרדים. ברוב המקומות בהם נהגו במנהג האיטלקי, ובעקר בקהילות שהתפללו לפי הנוסח האשכנזי, (גוריציה, ויניציה, קוניליאנו וינטו) נקבע "דוכן" מול הארון, בצדו המזרחי של החלל המרכזי: לא היה זה "עמוד" קטן, אלא שולחן רחב, באמצע האולם ולא לצדו הימני של הארון. לוח "שיויתי" היה אפוא מיותר, כי החזן ראה לפניו את הפרוכת ואת הארון באופן עוד יותר בלתי-אמצעי מאשר כשהתפלל מעל ה"בימה". בדרך כלל, לא נאמרו מה"דוכן" אלא פרקי תפילה שלא חייבו "מענה" הקהל, בעקר קריאת שמע וחזרת הש"ץ, וכמובן אף פעם לא קריאת-התורה, הקשורה ב"הצגה", ב"עליות" ובהכרזות שהשתתפות הקהל בראיה ובקול היוו חלק בלתי נפרד מעצם ערכן הפולחני.

שתי מקהלות בונציה והעוגב
כאמור, בתי הכנסת שנבנו בתקופת שמחת האמנציפציה לא חידשו ולא כלום באשר למבנה הפנימי. הכנסת העוגב - שלא עזרה, להגברת הרגש הדתי בתפילה, והשכיחה את הלחן המסורתי וסייעה להחלשת התחושה היהודית הסגולית - העמידה בעיות קשות באדריכלות. מענין ביותר הפתרון שמצאו בויניציא, בבית הכנסת הספרדי (בו מתפללים עד היום הזה) שנבנה על ידי האדריכל הנוצרי לונגינה במאה ה- 17, ושאפשר לראותו כאופייני ל"מבנה האיטלקי הדו-קוטבי".


ארון הקודש בבית הכנסת האיטלקי בירושלים

בזמנו, כאשר בנה לונגינה (הוא שבנה בויניציה כנסיות רבות אחרות, בסגנון הברוק) את בית הכנסת היהודי, לא נראה לו בודאי רעיון ה"דו-קוטביות" כדבר זר ומיוחד ליהודי עירו; הרי גם בכנסות סן-מרקו, שאמנם נבנתה כמה מאות שנים לפני כן, קיים עקרון אדריכלי-מוסקלי דומה: אם כי ה"מזבח" של הכנסיה נמצא בקצה האחד, המזרחי; ואם כי הכניסה לאולם הכנסיה מסודרת בצדו המערבי, הרי משני הצדדים (דרום וצפון) של האולם מסודרים שני עוגבים, ולידם מקום לשתי מקהלות, כדי שזו תענה לזו. נוהג זה, של שירה "אנטיפונלית" של שתי מקהלות מוליות בא לויניציה ישר מהמזרח, מהכנסיה הביזנטית ומהמנהג הסורי-העתיק. אין ספק שהנצרות קיבלה בזמנו, בראשית ימי הנצרות, מסורת מוסיקאלית ישראלית עתיקה ("וקרא זה אל זה ואמר"). משחק חליפין בין שני העוגבים ושתי המקהלות שבסן-מרקו השפיע, במאה ה- 17, השפעה מכרעת על המוסיקאים הנוצרים גביאלי, שחיברו יצירות אינסטרומנטליות מבוססות על עקרון ה"מענה" וה"דו-חלקיות", ובאמצעותם חדר אחר כך רעיון המענה למוסיקה המודרנית כולה. כנראה, הבין לונגינה עוד במאה ה- 17, את החשיבות הדתית פולחנית של מענה הקהל ושל ביטויו בקוטביות המבנה של בית הכנסת; לכן סודרה הבימה מול היכל, כמו שבסן-מרקן יש מקום לשתי "מקהלות" מוליות.

במאה ה- 20 שכחו כל זאת. כאשר הצטרכו ליצור מקום לעוגב, סידרו אותו בתוך ה"גזוזטרא" של הבימה, מול ארון הקודש, והכריחו את החזן, כמובן, לסגת. והואיל ובאותה התקופה הדוגמה האשכנזית הייתה מכרעת, סידרו "דוכן" או "עמוד" ליד ארון הקודש, בצד המזרחי. כיום בטל קול העוגב, כשם שבטל ברוב הקהילות האיטלקיות אשר חזרו, לאחר מלחמת העולם השניה, להשקפה מסורתית יותר באשר לנוסח התפילה, אבל העוגב נשאר דומם במקומו - הוא בעצם מקומו של החזן, המתפלל בויניציה תפילה ספרדית-איטלקית ליד "העמוד" כאילו הוא אשכנזי.

גם בטורינו, ברומא, בפירנצה ובטריאסטה - אם למנות רק את המקומות החשובים - הרס סגנון המאה ה- 19 וה- 20 את המסורת האיטלקית. המראה החיצוני המפואר של בית הכנסת אינו יכול כמובן לשמש פיצוי לאבדן הסגנון היהודי במבנה פנימי. בכל המקומות הנ"ל אף סודרה "בימה", ממש כבתיאטרון, בקרבה המיידית של הארון, כמה מעלות מעל לרצפת בית הכנסת, בניגוד מובהק למסורת (הרי "עולים לקריאת התורה" אך החזנים "יורדים לפני התיבה"); והתוצאות של הפרדה זו בין "כלי-קודש", המשמשים ליד "המזבח" - וקהל, שהפך ל"קהל צופים" בלבד, היו ממש מחרידות מבחינת התודעה הדתית ומבחינת שיכחת הלחן המסורתי, בדורות התבוללות האחרונים.


בתי הכנסת החדישים באיטליה
לאחר מלחמת העולם השניה נבנה במילנו בית כנסת חדש, כי הקודם נהרס בהפצצות. נעשה נסיון ראשון בחידוש הסגנון וחזרה למסורת: ה"תיבה" הורחקה מהארון והובאה שוב למרכז האולם; מקומה נקבע יותר גבוה מהרצפה וסודרו מדרגות משני צדדיה; כמה ספסלים, אלה המתמלאים בקביעות בימי חול על ידי המתמידים בתפילה, סודרו בכיוון צפון-דרום וכתוצאה מכך "רחבה" מסוימת באה שוב, בין הארון ותיבה, לתת "אויר נשימה" לתפילה ולאפשר "הקפות" חופשיות. שימוש העוגב הוגבל לימי חול (חתונות וכו') והמענה לחזן הקהל הוחזר לקולו של קהל המתפללים, בלי "המקהלה" מקצועית.

ברוח זו של "חזרה למסורת" נבנה בית כנסת אחר, קטן יותר, אך ממש "מהפכני" במגמותיו; הוא בית כנסת של ליוורנו. אמנם גם בית הכנסת הישן של ליוורנו (שנהרס אף הוא במלחמת העולם השניה) היה יפה ומפואר כיאה לקהילה המפורסמת של פליטי ספרד האצילים, ויחד עם זה היה מקורי ביותר במבנהו האדריכלי. הבימה לא הייתה באמצע, כברוב בתי-הכנסת הספרדיים, אלא קרובה לקיר המערבי; והארון, שלא היה כמובן מוגבה מהרצפה, היה מונח ליד הקיר המזרחי שלא היה סגור כברוב שאר בתי הכנסת: שלושה פתחים נראו מבחוץ, בקומת הקרקע. הארון היה מונח כאילו במקומו של השער הראשי, ששתי כניסות קטנות נפתחו לצדו ושפע של אור נכנס לאולם בית הכנסת מחלונות אשר מעליו. פרט זה, שהיה מאפשר למתפללים לפנות אל ירושלים ואל האור שבמזרח כאילו דרך החלונות, הזכיר מקרוב אחד הרעיונות היסודיים שבבנין בית הכנסת של הגליל (ושל אוסטיה!!) במאות הראשונות הספירה; אולי מסורת רצופה הגיעה לליוורנו מארץ ישראל דרך ספרד. הרינה שבתפילה לפי הנוסח הליוורנזי נשארה רעננה ובהירה, עליזה ו"קולקטיבית" עד הזמן האחרון, וזאת הודות להשתתפות הקהל כולו בפולחן התפילה, דבר אשר אופשר על ידי המבנה ה"דימוקרטי" של בית הכנסת, בו אפילו מקום מיוחד לרב לא היה קיים.

בית הכנסת החדש, במרכז הסואן של העיר, מהווה חידוש גם מבחינת מבנהו החיצוני: הוא נראה כ"אוהל" ענקי הבא להזכיר לתושבי העיר המסחרית לא רק את מקורם ואת יעודם "המסחרי-המדברי" של בני-ישראל, אלא גם את "אוהל מועד", את התורה שניתנה במדבר סיני, כקריאה לחזרה לטוהר המידות, לפשטות של החיים, בחיק המדבר. ערכים מוסריים אלה - לא פג תוקפם אפילו בתקופה האטומית, ובית הכנסת של ליוורנו בא לטעון בחוזקה טענה זה.


אך עוד יותר חשוב החידוש שבמבנהו הפנימי. אמנם חידוש זה הוא בקו של ההתפתחות ה"דו-קוטביות" המסורתית של בתי-הכנסת האיטלקיים: הארון ניצב בצד המזרח וה"תיבה" נמצאת מולו, בצד המערבי של האולם המקבל את אורו מלמעלה. אבל הספסלים, מסביב, אינם מסודרים בקו צפון-דרום בשורות ישרות, אלא בצורת חצי גורן עגולה ובגבהים שונים, כל שורה גבוהה כמה מדרגות מהשורה שלפניה. במלים אחרות, דומה האולם ל"אמפיתיאטרון" הבנוי משלושה צדי "המרכז הפולחני" הנמצא מתחת לעיניהם של כל הצופים - המתפללים. כך הושגו שלוש מטרות, המוסיפות "יעילות" לתפילה:

א. כל מתפלל רואה בעיניו לא רק את פיו של החזן, המנצח על מקהלת הקהל, אלא גם את פיהם של כל אחד מבין המתפללים האחרים, דבר המאפשר שירה מקהלתית מסודרת, שירת "יחד".
ב. אם כי ל"תיבה" עולים במדרגות אחדות מעל לרצפת בית-הכנסת, כל התפילה היא "ממעמקים" והחזן ממש יורד לפני התיבה בתפילתו.
ג. הסידור האקוסטי המצוין והראיה הבהירה מאפשרים לכל אחד מבני הקהל לחזות וגם לשמוע וכך להשתתף בפועל בכל אחת מפעולותיהם של החזן ושל הרב. הרב יושב אמנם ב"קתדרה" שלו, אך במקום נמוך מכל בני קהילתו.

בו בזמן של "אהל מועד" קורא לטהרת מידות של חיי המדבר, יש כאן גם קריאה נועזה אחרת: לתפילה דמוקרטית וקולקטיבית. ואין מי שלא יבין לערך החינוכי של דבר זה, הן מבחינת חינוכם של היהודים להשתתפות ישירה במצוות התפילה, הן מבחינת הוכחת מהות התפילה היהודית ומהות היהדות בפני הנוצרים הרבים הבאים לבקר והמתפעלים מאופיה ה"מודרני" של צורת התפילה היהודית.


בית כנסת באשכנז

קהילת ליוורנו מונה כיום פחות מ- 1000 נפש, במקומם של 5000 של אז. בית הכנסת החדש, שהוא קטן מקודמו, בא כמובן להביע גם שינוי זה: המנין המתאסף בקושי בימי חול לא היה מוצא את מקומו בבניין הישן הגדול, לו היו מחליטים לשחזרו כפי שהיה.

בני ליוורנו זוכרים בגאווה ובגעגועים את "הבית הראשון" שלהם, אך בהחלטה הנועזה לתת הבעה אחרת, מחודשת, לרגשם הדתי יש משום אמונה ברציפות היהדות, הפושטת צורה והלובשת צורה והמביעה המשכיות והתפתחות על אף השמירה בערכים הנצחיים של מסורת ישראל.