"ת"ר חמישה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן, שמשון בכוחו וכו' (סוטה, י' ע" א).

"אדרבא, זוהי גבורתו שכובש את יצרו" (יומא, ס"ט ע"ב).

"לא ישתה אדם מים לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות ואם שתה דמו בראשו, מפני הסכנה, מאי סכנה? רוח רעה" (פסחים, קי"ב ע"א).

"והיה שם בן כוזבה והיו לו מאתיים אלף מטיפי (מקוטעי) אצבע. שלחו חכמים ואמרו, עד מתי אתה עשה את ישראל בעלי מומין, אמר להן וכי היאך אפשר לבדקן, אמרו לו כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן הלבנון לא יהא נכתב באסטרטיא שלך" כו'. ונחלקו החכמים בפירוש עניין זה (ראה: ש. קרויס, מאמרו בספר היובל לא. מארכס, ניו-יורק, תש"ג).

"תנאי היא, דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מא"ד אדם רשאי לחבל בעצמו" (ב"ק, צ"א ע"ב). ודעת רבי עקיבא - שהיה מגדולי התומכים במרד בר-כוכבא - שאסור לאדם לחבל בעצמו (שם, צ ע"ב).

ו"המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה" (שם).

"לא תסעיד ולא ולא תכסיל".

"אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".

"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זיכרונם מלבו וכו' וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהייה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה" וכו' (הל' מלכים, פ"ז, הט"ו).

"אין לפניו אלא מצוות לא-תעשה של "לא תעמוד" מול מצוות עשה של "וחי בהם" ואין המקרה גרוע מכל עשה אחר הדוחה את לא-תעשה".

"לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה וכו' הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו וכו' אבל ממונו הוא שלו ומשום הכי אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו".

ממאי דמיתה חמורה דלמא מלקות חמור, דאמר רב, אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא".

טענת שמעון, שלא יוכל לחיות מרוב צער על הריגת ידידו, חייב יהיה לחיות ולשאת את צערו, במידה שהצער יהא קשה מנשוא הרי שבכך תבוא לידי ביטוי אהבת שמעון את עצמו ולא את ראובן, כי אחרת מה איכפת לו אם הוא מצטער? לולא אהב שמעון את עצמו לא היה אכפת לו לחיות חיי צער וכאב לב.