כל אחד מכיר את הסיפורים על מותו של אלעזר הסופר על קידוש ה' ועל המוות הטראגי של האם ושבעה בניה (השם חנה הוא סברה של ימי הביניים) בימי גזירות אנטיוכוס הרשע, אך מעטים יודעים שתוכן הסיפורים הוא אמנם יהודי, אך כח המשיכה המיוחד שבהם מוצאו מיופיו של יפת, מתרבות יוון. העוז הדראמאטי של הסיפורים מוצאו מאותה הרוח שיצרה את הטרגדיה היוונית.

איך קרה הדבר? ההיסטוריוגרפיה היוונית מוצאה ממזרח; שם במלכות פרס ובסביבתה, אהבו בני אדם להשתעשע במעשיות מעניינות, נחמדות, בעלות מוסר השכל פשוט. שם היתה מושבתו של הסיפור הקצר, של הנובלה. גם היהודים והיוונים למדו לאהוב סוג סיפורים אלה, שהשפיע אצלנו על אמנות הסיפור של מגילת אסתר וספר יהודית החיצוני, ברם, חוש המציאות התגבר במרוצת הזמן אצל היוונים והם התחילו לכתוב דברי הימים ריאליסטיים שהם אבותיהם של מדע ההיסטוריה המודרנית.

בינתיים קרה ביוון דבר חשוב מאד: הדת היוונית יצרה את הטרגדיה היוונית, מחזה הרואה את מעשי בני האדם מתוך נקודת ראות האלהי (למרות שהיוונים היו עכו"ם, בהיותם בני-אדם, הבינו מבחינת-מה - אמנם בצורה מסולפת - שישנו יחס בין האלהי והאנושי), הטראגדיות נהגו לדון באותן הבעיות שנוצרות מן ההתנגשות בין האלהי לבין יצר הרע האפייני לאדם, בין חוקות אנוש ודרכי שמים. הטראגדיות הוקיעו את הפולחנות הברבאריים הדורשים קרבן-אדם, את החוצפה האנושית הרוצה לעבור על הגבול בין האדם והאלהי, את גבורת האדם המתגבר על הרע ומתעלה על דרגה על אנושית. מחברי הטרגדיות הרהרו בניגוד בין חוקי האדם ובין האמת האלהית ובכך חינכו את העם היווני - במדה שהאדם ניתן לחינוך על ידי אמנות וספרות.

אנטיגונה

טרגדיה יוונית שיש לה חשיבות מיוחדת לגבי דיוננו, היא הטרגדיה ושמה אנטיגוני אשר מחברה הוא סופוקלס היווני. תוכן המחזה הוא: מלך אחד ציווה שאסור לקבור מנהיג מורדים שהיה אחיה של אנטיגוני; ברם אנטיגוני אינה שומעת לחוק המדינה של המלך וקוברת את אחיה ולמלך אין ברירה אלא להוציא את אנטיגוני להורג, כי גם עליו לכבד את חוקותיו, אולם מותה של אנטיגוני מביא אסון על בית המלך.

המחזה עוסק בניגוד בין חוקי המדינה לבין החוקים הבלתי-כתובים של המוסר, הם החוקים האלהיים. המלך של המחזה איננו אכזר, אך תפקידו הופך אותו לאכזר, לטירן, לאיש הפוגע בשם סדרי העולם הזה בסדרי העולם העליון.

התקופה ההלניסטית

בתקופה ההלניסטית, היא התקופה הבאה אחרי אלכסנדר מוקדון, אבדה ליוונים חירותם ונוצרו ממלכות חזקות שמלכיהם היו מלכים אבסולוטיים ויכלו לראות בעצמם כעין אלים ולקבל בזה את ההשקפה של המזרח הקדמון שדגל במדה רבה באלוהות המלכים. באוירה זו השתעבדה הפילוסופיה והאמנות ולא היה כבר מקום לאותה החירות היוונית שהיתה אופיה העיקרי של התרבות היוונית הקלאסית. דבר זה ברור במיוחד בהתפתחות אמנות הדברנות בתקופה ההלניסטית. בשעה שבתקופה הקלאסית הנואמים הפוליטיים היו שקבעו במידה רבה את גורלן של המדינות היווניות, הפכה אמנות הדברנות לנושא של לימוד בבית הספר, שתפקידו היה לחנך את הנוער לבטא את רעיונותיו בצורה מושלמת. למרות זאת נראה, כאילו בתוך הדברנות ההלניסטית קם והתמרד הרוח היווני באותו התחום הצר שנשאר לו בתוך המדינה הכל יכולה. כי הרי אחד הנושאים האהובים של הדברנות ההלניסטית היו נאומים המתרעמים על הטיראנים, על השליטים האכזריים הכל יכולים. כמובן שהטיראנים של נאומי בית הספר לא היו המלכים ההלניסטיים, אלא שליטי ימי קדם או גיבורי המיתולוגיה היוונית או של הטראגדיה היוונית הקלאסית. כאן כבר ברור שבתוך הדברנות היוונית ההלניסטית נזדווגה מסורת הטראגדיה ומסורת הדברנות הקלאסית: נושאי הטראגדיה, העוסקים בניגוד שבין הרע שבאדם והמוסר, היו לבסיס לתרגילי תלמידים בבית הספר.

כתיבת דברי הימים בתקופה ההלניסטית

הבה ונפנה לכותבי דברי הימים בתקופה ההלניסטית: גם בהיסטוריוגראפיה ההלניסטית אבד המימד הריאלי. לפחות בפלג שלה: היו היסטוריונים שעיקר עיסוקם היה לאסוף עובדות ארכיאולוגיות (במובן הרחב של המילה) מעניינות של העבר והיו גם היסטוריונים שכתבו את חיבוריהם תחת השפעת הטרגדיה היוונית הקדומה. איך קרה הדבר? אלו היו תלמידי האסכולה של אריסטו אשר הביעו את הרעיון שתולדות האנושות דומות למה שקורה על הבמה ונושא ההיסטוריון אינו אלא שרשרת של מחזות. רעיון זה היה אפשר להביע רק בתקופה אשר בה אבדה לאדם הפשוט האפשרות להשפיע באופן פעיל על התהליכים ההיסטוריים הגדולים. בתקופה כזאת, וזה קורה גם בתקופתנו, נראים אלה המנהלים כביכול את תולדות האנושות, כדמויות העולות בגודלן על שאר בני תמותה, הן בצדדם החיובי והן ביצריהם הרעים. נראה כאילו ההיסטוריה היא פרי של רצונם של המנהיגים ושל אופים האישי האנושי, מכאן שהרבה היסטוריונים של התקופה ההלניסטית קיבלו את הרעיון שההיסטוריה אינה אלא מחזה, לפעמים אומלל ולפעמים נשגב.

הדימוי של ההיסטוריה לטרגדיה היו לו גם תוצאות לגבי הסגנון והקומפוזיציה של רבים מספרי ההיסטוריה של אותן הימים, וכן נוצרה ההיסטוריוגראפיה הפאתטית ההלינסטית.

הסופרים אהבו אז להבליט את הצד האישי האינטימי של הגיבורים, את צורתם החיצונית, את הצרות המשפחתיות שלהם ואת היצרים שגרמו להחלטותיהם הגורליות, את סערות הרגשות שהשתוללו בקרבם וגרמו שינויים פתאומיים בהבעת פניהם וכו'.

מי שיקרא את החיבורים ההיסטוריים של פילון האלכסנדרוני, במידה שהם הגיעו לידינו ואת פרשת הורדוס ומרים, יבין בנקל מה כח המשיכה של ההיסטוריוגראפיה הפאתטית, המושפעת מרוח הטרגדיה היוונית הקלאסית, גם על הקוראים של ימינו. מובן גם פרשת הורדוס ומרים, הכתובה לפי החוקים הסיגנוניים של הטראגדיה היוונית, יכלה לשמש נושא למחזות וסרטים.

אהבת החרות

אמרנו כבר שבתוך הדברנות ההלניסטית, שאף היא היתה מושפעת מן הטרגדיה היוונית, מצאה לה פורקן אהבת היוונים לחירות. אותם הנושאים שבהם טיפלה הדברנות ההלניסטית שתכנם היה התנגשות בין שליט אכזר ואיש המוסר האלהי, היו גם נושאים של ההיסטוריוגראפיה ההלניסטית הפאתטית. כבר אמרנו שבטראגדיה של סופוקלס, אנטיגוני, הגיבורה אמנם נהרגת, אך עניינה הצודק מנצח בסופו את הטירן. סיפורים כאלה היו אהובים על הקהל ההלניסטי אלא שגיבורם הנהרג והמנצח גם יחד היה הפילוסוף העומד מול השליט האכזר.

יאסון

בין הסופרים שחיברו היסטוריוגראפיה פאתטית ברוח הטרגדיה היוונית היה גם היהודי יאסון מקירני, איש מגלות יוון, שישב לדעתי בארץ ישראל. והנה ארע דבר חשוב ומעניין ביותר: אמרנו כבר שנושא אהוב של הספרות ההלניסטית שירשה אותו מן הטרגדיה הקלאסית היה הקונפליקט הטראגי בין צדק ואמת לבין האכזריות של השליטים, קונפליקט שבו לכאורה נוצח הצדק עלי אדמות, אך למעשה המוסר העלאי הוא המנצח. נראה כאילו הנושא הזה שהפך שיגרה לתרגילי סגנון של תלמידים בבית הספר היווני ונושא של היסטוריונים שניגנו בסיפורי זוועה על מיתרי הלב של קורא הנרגש, נראה כאילו נושא נשגב זה נמצא בגלות ומחפש לו את ביתו האמיתי בו יוכל לדור בכבוד - והדבר קרה בסיפורי קידוש ה' אצל יאסון מקיריני שחיבורו נשתמר בצורה מקוצרת בספר החשמונאים ב'.

הרי הקונפליקט בין האנושי הגס והאכזרי, והאלהי, הוא מנת חלקו של עמנו בכל התולדות הארוכות של עם ישראל בימי הגלות המר והנמהר, וקידוש ה' הוא הביטוי הנשגב והפשוט של אותו הקונפליקט בין האדם העומד על הצדק והאמת ומוכן להקריב את חייו על קידוש ה', כשכוחות אפלים של שליטי העולם הזה וחוקותיהם הזידונים רוצים להרחיק את האדם הישראלי מדרכי ה'.

קידוש ה' יש בו מרוח הטראגדיה היוונית בצורה אמיתית יותר ועמוקה יותר משחלמו אי-פעם מחברי הטרגדיה היוונית ויורשיהם ההלניסטיים, והסוף הטראגי של מקדשי ה' ויחודו הוא ניצחון אמיתי במידה רבה יותר מן המסופר בסיפורי בית ספר של התקופה ההלניסטית.

ברם, טוב היה שגם בעניין זה נכנס אצל יאסון מקיריני יופיו של יפת באהלי שם: צורת ההיסטוריוגראפיה הפאתטית הטראגית כאילו פתחה את פיו של המחבר כשהוא בא לספר על מות אלעזר הסופר ועל קידוש ה' של האם ושבעת בניה. הפגישה בין תרבות יוון והמציאות היהודית יצרה סיפור מעשה שהפך לדוגמה ולעידוד של הדורות שבאו אחר כך, הן אצל עמנו והן אצל אומות העולם.

ההבדל בין יאסון לסופרים היוונים

מה שונה הסיפור הפאתטי של האיש יאסון מן הסיפורים היווניים המקבילים! רוח של מציאות היסטורית רוחנית נודף מן השורות היקרות של סיפוריו הקלאסיים על קידוש ה' אצל אלה שמתו בימי גזירות אנטיוכוס, והמיתות שעליהן הם מתים אינן תורות פילוסופיות מופשטות, אלא חוקי האבות, תורת ישראל. הם מתים ודוחים את ההבטחות של עושר וכבוד בעולם הזה, כדי להשיג את העולם הבא ואת תחיית המתים. (גם ממקומות אחרים של ספר החשמונאים ב' מתברר שיאסון מקיריני היה פרושי נלהב, הנלחם בעוז נגד שוללי העולם הבא ותחיית המתים), והמלך האכזר סופו יהיה שיירש גהינום. הלבוש היווני הצליח להפוך את הסיפורים הפשוטים לסמל של הגבורה היהודית בשעת קידוש ה', וסיפוריו של יאסון היהודי היווני היו כה מפורסמים, עד שהם נכנסו לתוך הספרות התלמודית - ואינני זוכר כמעט שום דוגמה אחרת של סיפורים ממוצא יהודי הלניסטי שמצאו מקומם בספורי חז"ל. דרכו של ספר יוספון, שמחברו הכיר את ספר חשמונאים ב', נכנסו הסיפורים על אלעזר והאם עם שבעה בניה לתוך הספרות של ימי הביניים, והם עודדו את אלה אשר מתו על קידוש ה' בימי מסע הצלב הראשון בשנת תתנ"ו.

גבורת בני חשמונאי

הפגישה ההיסטורית בין תרבות יוון בצורה הבזויה ביותר, זו של אנטיוכוס המשוגע, גרמה להתעוררות הגבורה של בני חשמונאי וגבורתם במלחמות ה' היתה לסמל דוגמה לעמנו ולאומות העולם בכל הדורות. אולם כאן דיברנו על פגישה אחרת שבין יוון וישראל, על הפגישה בין ספרות הטרגדיה היוונית, לבין המציאות הטראגית של קיום עמנו, פגישה שיצרה את הסיפורים על קידוש ה' שבספר חשמונאים ב', פגישה זו היא יותר לפי רוחו של ספר בראשית: יופיו של יפת דר באהלי שם; אם היוונים חלמו בחיבוריהם על הקונפליקט בין האלקי והאנושי, הרי היהודים היו קונפליקט זה וחיים איתו - לצערי גם בקרביהם, לא רק בינם לבין אומות העולם, אלא גם בקרבם.

והיום כל אחד ממנו עליו לעמוד על תורת ה' באותה ההתלהבות והנאמנות, ובאותו הרצון לקרבנות, כשכוחות חילוניים יהודיים מאיימים על עצם קיומנו כעם ה', כמו שעמדו הקדושים על "חוקי האבות" בימי אנטיוכוס מלך יוון.