החורף כגורם במלחמות ישראל

ד"ר יוסף ברסלבי

מחניים נ"א, תשכ"א



תוכן המאמר:

אבני-ברד מכריעים במלחמת יהושע במלכי האמורי
שטפונות בנחל-קישון מכריעים במלחמת דבורה בסיסרא
שטפונות במדבר מצילים את צבא יהודה וישראל במלחמתם במואב
שלג כבד מציל את ירושלים בימי יונתן החשמונאי
גשם עז במצדה משנה פני ההיסטוריה...
על אף סופת-שלג עזה כובש הורדוס את ציפורי
שיטפון עצום ביריחו גורף ט"ו אלף מורדים אל ים-המלח

תקציר: סופות וסערות, גשמים, שלגים וברד, מלאו לפעמים תפקיד מכריע לגבי תוצאותיהן של מלחמות היסטוריות בארץ ישראל בעבר הרחוק.

מילות מפתח:
בית חורון, נחל קישון, מואב, ירושלים, מצדה, ציפורי, ים-המלח.


החורף, על גשמי הזעף ושטפונותיו העצומים, גורם לעליית נחלים ונהרות על גדותיהם, להצפת שטחים נרחבים ולהתפשטות אדמות מרופשות וטובעניות. הוא משבש דרכים ותנועת צבאות ומסכל משימות יזומות. ברד כבד עשוי להרוג בצבא ובבהמותיו, שלג, המכסה את עין האדמה מפסיק או מכביד על תנועת חיל רגלי ורכב, מפקיר צבא לקרה ולקיפאון ומפיל חללים בקרבו. פעמים גדולה גם סכנתן של סופות וסערות. אירועים אטמוספריים עצומים ומסוכנים מעין אלה, מילאו לפעמים תפקיד גורלי מכריע לגבי תוצאותיהן של מלחמות היסטוריות.

וכשאנו באים לבקש אחרי דוגמות היסטוריות להמחשת "החורף כגורם במלחמה", היינו, אחרי אירועים אטמוספריים חורפים עזים, שחרצו גורל לוחמים ומלחמותיהם בארץ-ישראל בעבר הרחוק, אנו מונים קודם-כל אל התנ"ך. דוגמות נוספות שמורות בספרי המכבים, בקדמוניות היהודים ובמלחמות-היהודים ליוסף בן מתתיהו הכהן פלביוס.

אבני-ברד מכריעים במלחמת יהושע במלכי האמורי
אדוני-צדק מלך-ירושלים, מלך-חברון, מלך-ירמות, מלך-לכיש ומלך-עגלון, הם וכל מחניהם, חונים על גבעון, על אשר השלימה את ישראל, ונלחמים עליה. גבעון היא עיר גדולה, כאחת ערי הממלכה. היא קוראת את יהושע לעזרה, יהושע, הוא וכל עם המלחמה עמו וכל גיבורי החיל, עולים מן הגלגל אל גבעון, להצילה. ה' מהמם את חמשת המלכים ואת מחנותיהם לפני ישראל. הם נסים ב"דרך מעלה בית-חורון" - היא הדרך: ריב (גבעון) - בית-עור אלפאוקה (בית-חורון עליון) - בית-עיר אלתחתה (בית-חורון תחתון) - ולטרון של ימינו.
"ויפי בנוסם מפני ישראל, הם במורד בית-חורון, וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים, עד עזקה, וימותו. רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב" (יהוש ", י"א).

א. האבנים הגדולות מן השמים", אשר ה' המטיר על מחנות חמשת מלכי האמורי, היו "אבני-ברד-, הגדרת ברד כ"אבנים" אנו מוצאים גם אצל הנביאים ישעיה ויחזקאל.

לכאורה, מה עניין "אבנים" אצל ברד? - אולם אם נבוא למנות כמה ממקרי הברד ביובל השנים האחרונות, הרשומים עמי, ניווכח עד כמה מדויקת היא הגדרת הברד הן בספר יהושע והן אצל הנביאים ישעיה ויחזקאל.

ב. אותה שנה ירדו בפינה הצפונית-המזרחית על ים-כינרת, הקרויה עמק-אבטייחה, חתיכות-קרח במשקל חצי ק"ג החתיכה. נהרג בקר, נעקרו עצים ונהרסו בתים.
והשמיע ה' את הוד קולו, ונחת זרועו יראה.
בזעף אף ולהב אש אוכלה, נפץ וזרם ואבן ברד
(ישע' ל/ ל')

לכן כה אמר אד-ני ה':
וביקעתי רוח-סערות בחמתי;
וגשם שוטף באפי יהיה,
ואבני אלגביש בחמה לכלה.
(יחז' י"ג, י"ג).
"ונשפטתי אתו בדבר ובדם, וגשם שוטף ואבני אלגביש" (שם ל"ח, כ"ב)

ג. בחודש מאי 1911 ירד על שפת המדבר בעבר הירדן, ברד כבד שרבץ בגובה 80 ס"מ.

ד. ביום 26 בנובמבר 1930 השתוללה בירושלים סופת אבני-ברד בגודל ביצי-יונה.

ה. ביום 3 בדצמבר 1940 ירד בהרצליה ובאזור החוף ברד בגודל ביצה. במחנה-העולים בקרבת המושבה נשברו גגות, נופצו שמשות, נשברו פנסי החשמל, וחושך השתלט במחנה. אנשים הסתתרו תחת שולחנות ומיטות.

כדורי ברד בגודל ביצי-יונה וביצי-תרנגולת, ומה גם גושי-קרח בכובד חצי ק"ג, כאשר אירע בשנת 1967 בעמק-אבטייחה הם "אבני-ברד". כוח המחץ,. ההרס וההרג שלהם רב מאוד: וכשם שנאמר במכות מצרים:
"ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה, מאדם ועד בהמה, ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר" (שמות ט', כ"ה),
כך אירע במלחמת יהושע: רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב". אבני-הברד מן השמים אפוא אחד הגורמים המכריעים בניצחונו של יהושע על: האמורי.

שטפונות בנחל-קישון מכריעים במלחמת דבורה בסיסרא
ברק בן אבינועם מזעיק את שבטי זבולון ונפתלי קדשה, כדי לפרוק את עול יבין מלך כנען אשר זה עשרים שנה שהוא לוחץ את בני ישראל בחוזק. עשרת אלפים מבני שני השבטים מתרכזים בהר תבור ונערכים לקרב. במקומות יישוביהם כבד ידעו שבטי ישראל לבצר את עריהם (היו אלה אולי ערי-מבצר שנכבשו מידי הכנענים וחומותיהם היו נפולות והרוסות), כי הרי בשירת דבורה אנו קוראים:
"חדלו פרזון בישראל' חדלו.,. אז לחם שערים." אז ירדו לשערים עם ה'". (שופ' ה', ז'-יא'):
ברם, הנשק שבידיהם דל מאוד: "מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל - וודאי בכל ארבעים אלף הלוחמים בשבטי ישראל, ואילו לסיסרא שר צבא יבין מלך כנען תשע מאות רכב ברזל. כיצד יתמודדו ישראל עם סיסרא? בהרים הם יכולים ללחום מלחמת הטרדה ולמוטט את כוחות הכנענים, אולם במרחבי העמקים, מול רכב-ברזל כלום לא תהיה ידם על התחתונה? - אך הנה מושך ה' את סיסרא, את רכבו ואת המונו אל נחל-קישון (שם ד', ז,). רכב-הברזל נערך לקרב בתענך על מי-מגידו" (שם ה', י"ט), היינו, בין נחל-קישון ורגלי הרי אפרים.
-האם השתמש סיסרא באמצעי הטעיה, כשן מנוסה? 1)
-וכי באלו אמצעים היה יכול למשוך את ברק ואת לוחמיו אל קצהו הדרומי-המערבי של העמק?
-וברק בן אבינועם עצמו, מה ראה הוא על ככה לרדת מן ההרים, בהם היה בטוח לאין ערוך יותר, להתמודד עם תשע מאות רכב-הברזל הכנעני במרחבי העמק הגלוי?
-שמא מתוך טקטיקה מחושבת מראש, כגון כיתור צבא הרכב של סיסרא בשטח שבין נחל קישון ורגלי הר אפרים?

כי הרי
"זבולון, עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה" (שם ה', י"ח)
משתערים על חיל סיסרא מצפון, מצד הר-תבור,
"יששכר, כן ברק, בעמק שולח ברגליו" (שם ה', ט"ו),
משתער מצפון-מזרח, מצד רמת-יששכר שמעל לעמק עין-חרוד, ואילו מצד דרום, מהרי אפרים, משתרעים שלושת השבטים אפרים, מכיר ובנימין. צבא סיסרא מכותר אפוא מכל עבריו, שדה רכב-הברזל מצטמצם, ה' מהמם את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק (שם ד' ט"ו).
"מן השמים נלחמו, הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" (שם ה', כ'),
ניתכים גשמי-זעף. נחל-קישון (המקבל מי גשמים משטח של 470 קמ"ר וכמות מי השיטפונות בו מגיעה לעשרות מיליוני מ"ק בשנה) עולה על גדותיו, מציף את שדה המערכה, שהוא הנמוך בכל עמק-יזרעאל, ואז:
"נחל-קישון גרפם; נחל-קדומים, נחל-קישון - תדרכי נפשי עוז, (שם ה', כ"א)
הניצחון הוכרע.

שטפונות במדבר מצילים את צבא יהודה וישראל במלחמתם במואב
"ויהי במות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל; ויצא המלך יהורם בעם ההוא משומרון ויפקוד את כל ישראל; וילך וישלח אל יהושפט מלך יהודה לאמור:
מלך מואב פשע בי. התלך אתי אל מואב למלחמה?
ויאמר אעלה, כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך,
ויאמר: אי-זה הדרך נעלה?
ויאמר: דרך מדבר אדום, וילך מלן ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויסובו דרך שבעת ימים, ולא היה מים למחנה ולבהמה אשר ברגליהם;
ויאמר מלך ישראל: אהה, כי קרא ה' לשלושת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב,
ויאמר יהושפט: האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו? ...
ויאמר אלישע... ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה',
ויאמר: כה אמר ה': עשה הנחל הזה גבים גבים; כי כה אמר ה': לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים, ושתיתם אתם ומקנכם ובהמתכם... ויהי בוקר כעלות המנחה והנה מים באים מדרך אדום ותמלא הארץ את המים" (מלכ"ב ג', ת,--בו).
הרקע האופנסיבי-הגיאוגרפי של מלחמת שלושת המלכים במואב ברור למדי: שלושת המלכים מחליטים לתקוף את מואב לא מצד מערב, היינו, מצד המדרונות התלולים והעצומים, היורדים אל עמק הירדן ואל ים-המלח, כי אם מצר מזרח, מצד רמת המדבר, הגובלת בארץ מואב מאחריה, כי מצד הרמה ההשתערות על ארץ מואב קלה יותר: הדרך אל מואב מצד מזרח פתוחה לפני שלושת המלכים, כי הרי ארץ מואב, הגובלת במואב, כפותה לשלטון יהודה (השווה: "ומלך אין באדום, ניצב מלך". מלכ"א, כ"ב, מ"ח). ברם, ב"דרך מדבר אדום", עד ממזרח לארץ מואב, נדירים המים מאוד, "ויסובו שבעת ימים ולא היה מים למחנה ולבהמה אשר ברגליהם". אך הנה הייתה יד ה' על אלישע והוא מנבא: עשה הנחל הזה גבים גבים (לקליטת מים), כי כה אמר ה': לא תראו רוח ונא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים. "לא תראו רוח" - כי הרוח מבשרת את בוא הגשם והשווה: "נשיאים ורוח וגשם אין", משלי כ"ה, י"ד, וכן את המשל הערבי ששמעתי פעם בכפר ביר-זית שמצפון לירושלים:
"לא מטר בלא אריאח, ולא עורס בלא ציאח"

היינו, "אין מטר בלא רוחות ואין חתונות בלי צווחות"... אך ולא תראו גשם כיצד? - יוסף בן מתתיהו פלביוס, המבקש לקרב את הנס במדבר אל השכל הישר של קוראיו ההלניסטיים, אומר בספרו קדמוניות היהודים ט', ג', ב': "למחרת, לפני עלות החמה, העלה הנחל מים רבים, כי קרה מקרה, שאלוהים הוריד גשם שוטף בארץ אדום, מהלך שלושת ימים (ממחנות שלושת המלכים) עד שהצבא ובהמות המשא מצאו מים לשתיה לרוב". רש"י אומר:
המים התחילו לירד מן השמים בבוקר בארץ אדום, וכעלות המנחה באין שוטפין ובאים לאותו נחל, לפי שאמר: לא תראו רוח ולא תראו גשם, (ככתוב) במורש תנחומא":
ואף הרד"ק גורס:
"והמים האלה אפשר שהיו מגשמים שהיו רחוקים מהם, בארץ אדום,. אבל המחנה לא ראה רוח וגשם".
אמר ר' תנחומא:
שטף של גשמים ירד באדום ובאו להם כעלות המנחה".

החזיון המפתיע של "לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים" חוזר ונשנה בנגב ובמדברות ארץ-ישראל כמעט שנה שנה.
"הנה החליקו עננים מעל רמת הנגב - כך כתבתי במאמרי "כאפיקים בנגב", "הידעת את הארץ, ב' עמ' 320 - ולא הורידו אף טיפת גשם אחת העננים נישאו מזרחה והשמים טהרו, אולם אי-שם הרחק בהרים ניתכים גשמים עזים המים מתגלגלים מכל צד אל אפיקי הנגב. הם גוברים, גואים ומתעצמים ללא הפוגות, וסופם שהם פורצים בכוח איתנים אל עבר רמת הנגב מערבה ומדהימים את האדם, אשר לא ראה רוח ולא ראה גשם באותו יום".
במאמר הנ"ל הובאו כמה וכמה אירועים של "שטפונות ללא רוח ולא גשם". היו מהם שנחרתו בלבם של הבדווים חריתה עמוקה כל-כך עד שהיו קובעים על-פיהם "תאריכים" של מאורעות שונים אחרים. הנביא אלישע הסתמך אפוא על חזיון החוזר ונשנה בארצנו לרבות במדברותיה ובאזוריה הנגובים. הוא התנבא כי חזיון זה יתארע במשך הלילה, נבואתו התקיימה. מחנות יהודה, ישראל ואדום ניצלו ממוות בצמא. מלחמתם במואב הוכתרה בניצחון.

שלג כבד מציל את ירושלים בימי יונתן החשמונאי
"ויבקש טריפון למלוך על אסיה ולשים הכתר בראשו ולשלוח יד באנטיוכוס המלה ויירא פן יפריעהו יונתן ופן ילחם בו, ויחפש דרך לתפוס אותו ולהמיתו, ויקם ויבוא לבית-שאן. ויצא יונתן לקראתו בארבעים אלף איש בחור למלחמה וילך לבית-שאן. וירא טריפון כי בא בחיל רב ויירא לשלוח בו יד. ויקבלהו בכבוד ויעמידהו עם כל אוהביו וייתן לו מתנות ויצו לאוהביו ולחילו לשמוע אליו כאשר לו... וכאשר בא יונתן לעכו ויסגרו אנשי עכו את השערים ויתפשוהו ואת כל אשר באו אתו הרגו בחרב... ויסע טריפון מעכו בחיל רב לבוא לארץ יהודה ויונתן אתו במשמר,.. לנחול בארץ ולהשמידה ויסב את הדרך לאדורים (אשר מדרום לחברון)... והאנשים (חיל המצב היוני-הסורי) מן המצודה (מדרום להר הבית) שלחו אל טריפון מלאכים ויאיצו בו לבוא אליהם דרך המדבר (מדבר-יהודה) ולשלוח להם אוכל (כי יונתן הגביה חומות בין המצודה ובין ירושלים כדי לבודדה ולנתקה ממקורות המזון שבעיר. מקבים א, י"ב, ל"ו).
ויכן טריפון את כל פרשיו ללכת, ובלילה ההוא היה שלג גדול מאוד, ולא הלך מפני השלג וייסע ויבוא לגלעד... וישב טריפון וילך לארצו" (מקבים א' י"ב, ל"ט-י"ג, כ"ז).
"והאנשים מן המצודה בירושלים נעצרו לצאת ולבוא לארץ ולקנות ולמכור, וירעבו מאוד ויגוועו מהם רבים ברעב... ויגרשם שמעון (החשמונאי) משם ויטהר את המצודה מן השיקוצים ויבוא אליה בשלושה ועשרים לחודש השני... בהלל ובכפות תמרים ובכינורות ובתופים ובנבלים ובשירים ובמזמורים, כי נשמד אויב גדול מישראל. ויקיים לעשות שנה שנה את היום ההוא בשמחה" (שם י"ג, מ"ט-נ"ב וקדמוניות היהודים י"ג, ו' ה').

והשווה מגילת תענית ב':
"בעשרין ותלתא ביה נפקו בני חקרא (המצודה) כירושלים. מפני שהיו מצרים להם לבני ירושלים, ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבוא בפניהם ביום אלא בלילה, וכשגברה יד בית חשמונאי הגלו אותם משם, ואותו היום שעקרום עשאוהו יום טוב" 2).

כידוע אין השלג חזיון נפרץ בארץ-ישראל, אף על-פי-כן יש שהוא כבד מאוד עד כדי שיבוש דרכים, מיטוט תקרות ובתים, שבירת צמרות עצים והכרעתם, הקפאת אנשים ובהמות והמתתם: בדצמבר, שנת 1879, למשל, נח השלג בהרי יהודה בגובה של 40.2. ס"מ. בפברואר 1920 הגיע גובה השלג למטר אחד. בפברואר 1920 וכן בינואר 1936 היה השלג מונח שנים-עשר יום רצופים בשנת 1861 רבץ השלג, בהפסקות קטנות, ארבעה-עשר יום. איומה בייחוד הייתה סופת-השלג בפברואר 1920. היא הרסה גגות ובתים וקברה אדם ובהמה תחתיהם. כן הכריעה הסופה את מחצית עצי הזית שבהרים. ר' יהוסף שווארץ, בעל "תבואות הארץ", מספר בשם זקן אחד, כי השלג שירד בשנת התקי"ד (1754) בארץ והמית בסביבות נצרת כעשרים וחמישה אנשים, התמיד בירושלים עד חודש סיון,
"וכמעט לא נמצא מנין בבית-הכנסת פה עיר הקודש בחג השבועות, כי בלילה ההוא ירד השלג כל-כך עד שלא יוכל כמעט איש לצאת החוצה בשחרית עת התפילה.

על השלג בשנת 1836 כותב ר' מנחם מנדל מקאמיניץ:
"בעת בואי לארץ הקדושה בשנת תקצ"ו בחודש אלול, ראיתי בצפת חורבות,. וסיפרו לי שבחודש טבת דהאי שתא ירד שלג מן השמים הרבה, והיה מונח השלג שם על הכיפות עד שנימוחו ונפלו בעשרה ימים... עוד הפסיד השלג והקור כל החמורים, אשר היו בדרך נושאי משאות מתו. והנה אין שם דרכים כמו במדינתנו, ועל כן מחמת ריבוי השלג לא מצאו הולכי דרכים שביל לילך בו אל מחוז חפצם ומתו כל החמורים בדרך ולכן נתהווה יוקר גדול בארץ".

",ביום עש"ק (שבת שירה, ט"ו בשבט, תרס"ב1881-) - מספר ר' דוד שוב ב"זיכרונות לבית דוד", ירושלים, תרצ"ו, עם- ס"ז -
התחיל השלג לרדת, וביום השבת היה כבר השלג בגובה מטר על-פני הארץ, ובקושי יכלו האנשים לצאת ולבוא (בצפת). וגם את החמין מן התנורים לא יכלו להביא אל הבתים. ורבים היו מוכרחים להתענות ביום השבת ההוא. קרו גם מקרי אסון, בתים אחרים נהרסו. באחד הבתים נהרג בחור בן י"ח, שבאותו שבוע התכונן להיכנס לחופה. בינואר 1942, פברואר 1950, דצמבר 1953 ופברואר 1959 רבץ השלג בארץ בגובה 50-30 ס"מ. בפברואר 1959 נערם השלג באזור צפת-מירון בגובה חצי מטר עד מטר אחד, הוא שיבש את הדרכים והכביד על התעבורה. ביום 1', 30 בחודש פברואר, ירד השלג במשך שמונה שעות, והגיע לעובי של 30 ס"מ. מכוניות רבות נעזבו על-ידי בעליהן. מחלקת התנועה של המשטרה בנפת צפת השקיעה מאמצים רבים לחלץ את כלי-הרכב. מפלס מכני פינה את הדרך מן השלג 3).

שיא של ירידת שלגים בירושלים גילה לנו פרופ' ל. א. מאיר ז"ל בקטע של כתב-יד ערבי, שנועד לשמש תוספת לספרו הגדול של ההיסטוריון הירושלמי מוג'יר-אל-דין על ירושלים וחברון, ומשום מה לא צורף אל ספרו, שהופיע בדפוסים שונים, בקטע זה מספר מוג'יר אל-דין על שלג שירד בחודש פברואר 1509 במשך חודש ימים. עולי רגל שנתאספו בירושלים להמשיך דרכם למכה, נתעכבו, לא יצאו לדרך, כי אחרו את מועד החג'; העיר כרעה תחת השלג. בתים ושווקים נתמוטטו ורבים נהרגו תחת המפולת. באין יכולת לקבור את המתים מחוץ לעיר נקברו במקום שמתו בו. העיר נותקה מן הארץ, היוקר האמיר, רבים גוועו ברעב.

גשם עז במצדה משנה פני ההיסטוריה...
הורדוס מפקיד את אמו, את אחיותיו ואת הנערה (מרים החשמונאית, אשר ארש לו לאישה, עם אמה ואחיה הצעיר, בידי אחיו יוסף ושמונה מאות אנשי חיל עמו במצדה, והוא יורד לרומא לבקש על כסא המלוכה של אנטיגונס החשמונאי.
"בימים ההם שם אנטיגונס מצור על מצדה. אמנם די לחם נמצא בידי הנצורים, אבל המים אזלו מכליהם, ועל-כן יעץ יוסף אחי הורדוס בלבו לברוח עם בני-ביתו... וכמעט מילא יוסף את מחשבתו לעזוב את המבצר, לולא ירד גשם חזק בלילה אשר אמר לצאת לדרך, וכל מקווי המים מלאו על גדותיהם ולא היה עוד צורך לברוח. הנצורים הגיחו מן המבצר כפעם בפעם והמיתו רבים מאנשי אנטיגונס, את אלה הכו במלחמה על מרומי שדה, ואת אלה השחיתו מן המערב. אבל לא בכל פעם הייתה ידם על העליונה, ויש אשר נגפו לפני אויביהם ושבו בבושת פנים אל המבצר" (מלח' היה' א, ט"ו, א').

אמנם, הגשמים במצדה נדירים וזעומים. הם נאמדים ב50- מ"מ בחשבון ממוצע לשנה. אך די בגשם שוטף אחד, כדי שבריכות המים על הפסגה ומתחת לצלעותיה תמלאנה מים רבים4.) "יוסף אחי הורדוס ושמונה מאות אנשי צבאו לא עזבו את מצדה. הם החזיקו בה מעמד עד שוב האח המוכתר מרומזר אילו לא ירד באותו לילה גשם ויוסף אחי הורדוס היה מבצע את החלטתו - אילו התבצר אנטיגונס במצדה במקומה מי יודע אם פני ההיסטוריה בסוף ימי הבית השני לא היו אחרים...

על אף סופת-שלג עזה כובש הורדוס את ציפורי
"והורדוס לא ידע השקט כי-אם הציב בארץ אדום כאלפיים אנשי-צבא רגלים וארבע מאות רוכבים ואת אחיו יוסף שלח שמה לשמור את הארץ, פן תפשע בו ותעבור אל אנטיגונס. והוא לקח את אמו ואת כל בני-ביתו, אשר הוציא אותם ממצדה, והוליכם אל העיר שומרון והושיבם שם לבטח, ואחרי כן פנה להכניע את שארית ארץ הגליל ולגרש משם את היל משמר אנטיגונס".
"בעת סופת-שלג עזה מאוד הגיע עד העיר ציפורי וכבש אותה באפס-יד, כי חיל המצב נמלט על נפשו עוד לפני בואו. בעיר הזאת השיב את נפש האנשים ההולכים אתו, אשר הציק להם הקור, כי צידה נמצאה לרוב בקרב העיר" (מלח' היה' א', ט"ז, א-ב').

שיטפון עצום ביריחו גורף ט"ו אלף מורדים אל ים-המלח
מרד היהודים הגדול ברומאים. פליטי גדור בעבה"י נסוגים אל בית-נמרה שבערבות-מואב (במדב' ל"ב, ג', יהוש' י"ג, כ"ז), מול יריחו. אספסינוס שולח את פלצידוס עם חמש מאות רוכבים ושלושת אלפים רגלים לרדוף אחרי הפליטים. אלה האחרונים מצרפים אליהם את לוחמי בית-נמרה. הרומאים מערימים על היהודים, הם נסוגים מפניהם כדי למשכם מחומות העיר,
"ובהגיעם למחוז חפצם הקיפו את היהודים ויירו בהם. הרוכבים סגרו עליהם את הדרך והרגלים נלחמו בהם מקרוב והכו בהם. והיהודים חרפו את נפשם במלחמה ונפלו חללים ושכר לא היה לגבורתם... רבים ברחו בדרך יריחו, כי רק בעיר הזאת אמרו למצוא רווח והצלה, בבטחם במשגב חומותיה ובהמון יושביה. ופלצידוס רדף אחרי הפליטים עד הירדן ולאחרונה לחץ את כל ההמון אל שפת הנהר, ושם נעצרו היהודים ולא יכלו לעבור, כי גאו מי הנהר (הירדן) מפני הגשמים, ופלצידוס ערך מערכה לקראתם. בעל-כרחם יצאו היהודים למלחמה, כי אבד מהם מנוס, והתייצבו בשורה ארוכה לאורך שפת הנהר, כמטרה לחיצי האויב ולשטף סוסיו. והרוכבים המיתו רבים מהם והפילו אותם אל תוך הנהר. חמישה-עשר אלף נפש נפלו בחרב הרומאים, וההמון אשר נלחץ בחזקת היד לקפוץ אל הירדן היה לאין מספר... ומעבר הירדן נסגר מכובד הפגרים, ואף ים-המלח מלא גוויות אדם, אשר סחפו אליו מי הנהר בהמון (מלח' היה' ד', ז, ד-ו)

הערות:



1. ראה טקטיקה מעין זו מצד הרומאים במלחמת ישראל בין בית-נמרה והירדן, במרד היהודי הגדול, פרק ז' שלהלן.
2. ראה הערות אברהם כהנא, הספרים החיצוניים, תל-אביב, תרצ"ז, עמ' ק"ס-קס"ה,
3. פרטים אלה וכיוצא בהם ראה י. ברסלבי (ברסלבכקי), הידעת את הארץ, כרך א', עמ' 222-220 וברד ה' (תש"ך), עמ' 84-81.
4. פרטים ראה: הידעת את הארץ כרך ג' מהדורה נ' תשי"ד עמ' י"ט-כ. 412-311.