"ויפי בנוסם מפני ישראל, הם במורד בית-חורון, וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים, עד עזקה, וימותו. רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב" (יהוש ", י"א).

והשמיע ה' את הוד קולו, ונחת זרועו יראה.
בזעף אף ולהב אש אוכלה, נפץ וזרם ואבן ברד
(ישע' ל/ ל')

לכן כה אמר אד-ני ה':
וביקעתי רוח-סערות בחמתי;
וגשם שוטף באפי יהיה,
ואבני אלגביש בחמה לכלה.
(יחז' י"ג, י"ג).

"ונשפטתי אתו בדבר ובדם, וגשם שוטף ואבני אלגביש" (שם ל"ח, כ"ב)

"ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה, מאדם ועד בהמה, ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר" (שמות ט', כ"ה),

"חדלו פרזון בישראל' חדלו.,. אז לחם שערים." אז ירדו לשערים עם ה'". (שופ' ה', ז'-יא'):

"זבולון, עם חרף נפשו למות, ונפתלי על מרומי שדה" (שם ה', י"ח)

"יששכר, כן ברק, בעמק שולח ברגליו" (שם ה', ט"ו),

"מן השמים נלחמו, הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" (שם ה', כ'),

"נחל-קישון גרפם; נחל-קדומים, נחל-קישון - תדרכי נפשי עוז, (שם ה', כ"א)

"ויהי במות אחאב ויפשע מלך מואב במלך ישראל; ויצא המלך יהורם בעם ההוא משומרון ויפקוד את כל ישראל; וילך וישלח אל יהושפט מלך יהודה לאמור:
מלך מואב פשע בי. התלך אתי אל מואב למלחמה?
ויאמר אעלה, כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך,
ויאמר: אי-זה הדרך נעלה?
ויאמר: דרך מדבר אדום, וילך מלן ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויסובו דרך שבעת ימים, ולא היה מים למחנה ולבהמה אשר ברגליהם;
ויאמר מלך ישראל: אהה, כי קרא ה' לשלושת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב,
ויאמר יהושפט: האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו? ...
ויאמר אלישע... ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה',
ויאמר: כה אמר ה': עשה הנחל הזה גבים גבים; כי כה אמר ה': לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים, ושתיתם אתם ומקנכם ובהמתכם... ויהי בוקר כעלות המנחה והנה מים באים מדרך אדום ותמלא הארץ את המים" (מלכ"ב ג', ת,--בו).

"לא מטר בלא אריאח, ולא עורס בלא ציאח"

המים התחילו לירד מן השמים בבוקר בארץ אדום, וכעלות המנחה באין שוטפין ובאים לאותו נחל, לפי שאמר: לא תראו רוח ולא תראו גשם, (ככתוב) במורש תנחומא":

"והמים האלה אפשר שהיו מגשמים שהיו רחוקים מהם, בארץ אדום,. אבל המחנה לא ראה רוח וגשם".

שטף של גשמים ירד באדום ובאו להם כעלות המנחה".

"הנה החליקו עננים מעל רמת הנגב - כך כתבתי במאמרי "כאפיקים בנגב", "הידעת את הארץ, ב' עמ' 320 - ולא הורידו אף טיפת גשם אחת העננים נישאו מזרחה והשמים טהרו, אולם אי-שם הרחק בהרים ניתכים גשמים עזים המים מתגלגלים מכל צד אל אפיקי הנגב. הם גוברים, גואים ומתעצמים ללא הפוגות, וסופם שהם פורצים בכוח איתנים אל עבר רמת הנגב מערבה ומדהימים את האדם, אשר לא ראה רוח ולא ראה גשם באותו יום".

"ויבקש טריפון למלוך על אסיה ולשים הכתר בראשו ולשלוח יד באנטיוכוס המלה ויירא פן יפריעהו יונתן ופן ילחם בו, ויחפש דרך לתפוס אותו ולהמיתו, ויקם ויבוא לבית-שאן. ויצא יונתן לקראתו בארבעים אלף איש בחור למלחמה וילך לבית-שאן. וירא טריפון כי בא בחיל רב ויירא לשלוח בו יד. ויקבלהו בכבוד ויעמידהו עם כל אוהביו וייתן לו מתנות ויצו לאוהביו ולחילו לשמוע אליו כאשר לו... וכאשר בא יונתן לעכו ויסגרו אנשי עכו את השערים ויתפשוהו ואת כל אשר באו אתו הרגו בחרב... ויסע טריפון מעכו בחיל רב לבוא לארץ יהודה ויונתן אתו במשמר,.. לנחול בארץ ולהשמידה ויסב את הדרך לאדורים (אשר מדרום לחברון)... והאנשים (חיל המצב היוני-הסורי) מן המצודה (מדרום להר הבית) שלחו אל טריפון מלאכים ויאיצו בו לבוא אליהם דרך המדבר (מדבר-יהודה) ולשלוח להם אוכל (כי יונתן הגביה חומות בין המצודה ובין ירושלים כדי לבודדה ולנתקה ממקורות המזון שבעיר. מקבים א, י"ב, ל"ו).

ויכן טריפון את כל פרשיו ללכת, ובלילה ההוא היה שלג גדול מאוד, ולא הלך מפני השלג וייסע ויבוא לגלעד... וישב טריפון וילך לארצו" (מקבים א' י"ב, ל"ט-י"ג, כ"ז).

"והאנשים מן המצודה בירושלים נעצרו לצאת ולבוא לארץ ולקנות ולמכור, וירעבו מאוד ויגוועו מהם רבים ברעב... ויגרשם שמעון (החשמונאי) משם ויטהר את המצודה מן השיקוצים ויבוא אליה בשלושה ועשרים לחודש השני... בהלל ובכפות תמרים ובכינורות ובתופים ובנבלים ובשירים ובמזמורים, כי נשמד אויב גדול מישראל. ויקיים לעשות שנה שנה את היום ההוא בשמחה" (שם י"ג, מ"ט-נ"ב וקדמוניות היהודים י"ג, ו' ה').

"בעשרין ותלתא ביה נפקו בני חקרא (המצודה) כירושלים. מפני שהיו מצרים להם לבני ירושלים, ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבוא בפניהם ביום אלא בלילה, וכשגברה יד בית חשמונאי הגלו אותם משם, ואותו היום שעקרום עשאוהו יום טוב" ²).

"וכמעט לא נמצא מנין בבית-הכנסת פה עיר הקודש בחג השבועות, כי בלילה ההוא ירד השלג כל-כך עד שלא יוכל כמעט איש לצאת החוצה בשחרית עת התפילה.

"בעת בואי לארץ הקדושה בשנת תקצ"ו בחודש אלול, ראיתי בצפת חורבות,. וסיפרו לי שבחודש טבת דהאי שתא ירד שלג מן השמים הרבה, והיה מונח השלג שם על הכיפות עד שנימוחו ונפלו בעשרה ימים... עוד הפסיד השלג והקור כל החמורים, אשר היו בדרך נושאי משאות מתו. והנה אין שם דרכים כמו במדינתנו, ועל כן מחמת ריבוי השלג לא מצאו הולכי דרכים שביל לילך בו אל מחוז חפצם ומתו כל החמורים בדרך ולכן נתהווה יוקר גדול בארץ".

התחיל השלג לרדת, וביום השבת היה כבר השלג בגובה מטר על-פני הארץ, ובקושי יכלו האנשים לצאת ולבוא (בצפת). וגם את החמין מן התנורים לא יכלו להביא אל הבתים. ורבים היו מוכרחים להתענות ביום השבת ההוא. קרו גם מקרי אסון, בתים אחרים נהרסו. באחד הבתים נהרג בחור בן י"ח, שבאותו שבוע התכונן להיכנס לחופה. בינואר 1942, פברואר 1950, דצמבר 1953 ופברואר 1959 רבץ השלג בארץ בגובה 50-30 ס"מ. בפברואר 1959 נערם השלג באזור צפת-מירון בגובה חצי מטר עד מטר אחד, הוא שיבש את הדרכים והכביד על התעבורה. ביום 1', 30 בחודש פברואר, ירד השלג במשך שמונה שעות, והגיע לעובי של 30 ס"מ. מכוניות רבות נעזבו על-ידי בעליהן. מחלקת התנועה של המשטרה בנפת צפת השקיעה מאמצים רבים לחלץ את כלי-הרכב. מפלס מכני פינה את הדרך מן השלג ³).

"בימים ההם שם אנטיגונס מצור על מצדה. אמנם די לחם נמצא בידי הנצורים, אבל המים אזלו מכליהם, ועל-כן יעץ יוסף אחי הורדוס בלבו לברוח עם בני-ביתו... וכמעט מילא יוסף את מחשבתו לעזוב את המבצר, לולא ירד גשם חזק בלילה אשר אמר לצאת לדרך, וכל מקווי המים מלאו על גדותיהם ולא היה עוד צורך לברוח. הנצורים הגיחו מן המבצר כפעם בפעם והמיתו רבים מאנשי אנטיגונס, את אלה הכו במלחמה על מרומי שדה, ואת אלה השחיתו מן המערב. אבל לא בכל פעם הייתה ידם על העליונה, ויש אשר נגפו לפני אויביהם ושבו בבושת פנים אל המבצר" (מלח' היה' א, ט"ו, א').

"והורדוס לא ידע השקט כי-אם הציב בארץ אדום כאלפיים אנשי-צבא רגלים וארבע מאות רוכבים ואת אחיו יוסף שלח שמה לשמור את הארץ, פן תפשע בו ותעבור אל אנטיגונס. והוא לקח את אמו ואת כל בני-ביתו, אשר הוציא אותם ממצדה, והוליכם אל העיר שומרון והושיבם שם לבטח, ואחרי כן פנה להכניע את שארית ארץ הגליל ולגרש משם את היל משמר אנטיגונס".

"בעת סופת-שלג עזה מאוד הגיע עד העיר ציפורי וכבש אותה באפס-יד, כי חיל המצב נמלט על נפשו עוד לפני בואו. בעיר הזאת השיב את נפש האנשים ההולכים אתו, אשר הציק להם הקור, כי צידה נמצאה לרוב בקרב העיר" (מלח' היה' א', ט"ז, א-ב').

"ובהגיעם למחוז חפצם הקיפו את היהודים ויירו בהם. הרוכבים סגרו עליהם את הדרך והרגלים נלחמו בהם מקרוב והכו בהם. והיהודים חרפו את נפשם במלחמה ונפלו חללים ושכר לא היה לגבורתם... רבים ברחו בדרך יריחו, כי רק בעיר הזאת אמרו למצוא רווח והצלה, בבטחם במשגב חומותיה ובהמון יושביה. ופלצידוס רדף אחרי הפליטים עד הירדן ולאחרונה לחץ את כל ההמון אל שפת הנהר, ושם נעצרו היהודים ולא יכלו לעבור, כי גאו מי הנהר (הירדן) מפני הגשמים, ופלצידוס ערך מערכה לקראתם. בעל-כרחם יצאו היהודים למלחמה, כי אבד מהם מנוס, והתייצבו בשורה ארוכה לאורך שפת הנהר, כמטרה לחיצי האויב ולשטף סוסיו. והרוכבים המיתו רבים מהם והפילו אותם אל תוך הנהר. חמישה-עשר אלף נפש נפלו בחרב הרומאים, וההמון אשר נלחץ בחזקת היד לקפוץ אל הירדן היה לאין מספר... ומעבר הירדן נסגר מכובד הפגרים, ואף ים-המלח מלא גוויות אדם, אשר סחפו אליו מי הנהר בהמון (מלח' היה' ד', ז, ד-ו)